אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ה]

חייו של סטיבן הוקינג הכחישו את השקפותיו. כשנשאל על עמדתו הדתית, השיב: "אין אלוהים, ולדעתי גם אין ממד מציאותי וריאלי מעבר ליכולת התפישה של המוח האנושי". אך הוא זכה לתהילה דווקא משום שבכל רגע הוכיח את ניצחון הרוח על החומר, משום שחייו הוכיחו שבהחלט יש בקיומנו ממד מציאותי וריאלי מעבר ליכולת התפישה של המוח האנושי. לפי השקפותיו של הוקינג עצמו, הרי שסטיבן הוקינג היה - כמו כל אחד אחר - רק צרור מולקולות אורגניות המצייתות לחוקי הטבע הנוקשים. הוא זכה להערצת עולם משום שהרבה אנשים פחות חכמים ממנו הבינו מה שהוא סירב להבין: שאדם אינו רק צרור מולקולות, שרוח האדם ותודעתו נשגבות מכדי שמוח אנושי יוכל לתמצתן בכמה משוואות, ושסיפור חייו של סטיבן הוקינג הוא הוכחה עילאית לעוצמת הרוח הזו.

הוקינג נודע בנכונותו להודות על טעויות במפעלו המדעי. כשהוא נח עכשיו בחיקו של אלוהים, יש להניח שסטיבן הוקינג מודה עכשיו בשמחה על טעותו הגדולה מכולן.

למהפכני כורסא כמוני, השאלה המתבקשת היא איך עושים את זה, איך הופכים הכל על פיהו, בלי כח פוליטי, בלי מעמד תורני, בלי גב משפחתי, ומצליחים. מצליחים לשנות לא רק את העיירה שלך או המדינה שלך אלא את פני החינוך היהודי הנשי כולו.

יש טוענים שמהפכנים מעולם לא היו הסיבה לשינויים, המהפכות קרו מעצמם, המהפכן היה בדיוק בצוואר הבקבק, כשהכל נדחף, ובטעות נחשב למחולל השינוי.שהכל עיניין של טיימינג, של היות האדם הנכון במקום הנכון. לעשות משהו שבין כך ובין כך היה קורה.

שינוי מעמד האשה ברחוב הכללי, שליחת הבנות לבתי ספר גויים, ירידה ברמה הרוחנית הכללית, התפרקות מרקם החיים הביא את הצורך לבתי ספר לבנות, וזה היה קורה על כל פנים.

אולי זה נכון, אבל מהתמודדויות קודמות של היהדות אל מול שינויי הדור לא בטוח שהשינוי הזה היה חייב להיעשות. לרוב רוחות התקופה, דווקא סגרו דלתות, והפכו את הקהילה לשמרנית יותר, ופחות פתוחה לחידושם, עד כדי כך שהוטבע מטבע חדש, חדש אסור מהתורה.

יש לי שני כיוונים לסיבה להצלחה המאוד מפתיע של שרה שנירר..

אחת, לשרה שנירר היתה דאגה דתית, כך בכל אופן נראה מכתביה (עד כמה שזכור לי) 
הבנות רחוקות מהדת, הבנות לא יודעות, הבנות מכירות ומוכירות את העולם הגויי, וזרות לעולם היהודי.אולי עת לעשות להשם הפרו תורתיך.

הדת מעצם טבעה תתנגד לכל שינוי שנועד לפרק אותה. 
לו שרה היה דואגת לרווחת הבנות, לשיוויונן, לאלף ערכים שונים וצודקים שאינם דתיים, אף אם נובעים ממנה, הדת ונושאיה היו עומדים על רגליהם האחוריות ואומרים לא לא. 
שיישרפו אלף ערכים ורווחות אישיות ולא תזוז אות אחת מתורת משה.

אבל שרה שנירר אמרה מה יהא על התורה, מה יהא על הדתיות של הבנות, ובשביל זה כל הדתיים וכל הרבנים מכל השכבות באו ועזרו ותמכו. 
וגם אם היו קשיים, והתנגדויות טבעיות, בסופו של דבר, היא הצליחה להתגבר עליהם.

כמו שבבתי הספר המטרה היתה דתית, אז גם בכתיבת המחזות זה היה לצורך דתי, להחיות את הסיפורים היהודיים, ועד היום בבתי הספר יש הצגות, ופעילויות, ואין התנגדות ואין צעקה. כי לשם שמיים הכל מותר.

נקודה נוספת שעמדה לזכות הצלחתה של שרה שניר, זה הכבוד לדורות הקודמים. 
לו היתה באה ואומרת אנחנו מתקדמים יותר, בדור שלנו אנחנו מבינים שפעם היו פרימיטיבים וטועים, אותה דת שחוששת מערכים חיצוניים היתה חוששת גם מקדמה. הרי כל הרעיון הדתי הוא מסורת אבות, הוא כבוד לעבר. אמירה מזלזלת כלפי העבר, משמעותה פירוק הדת. הדת לא יכולה לתת לתנועה הצועקת עולם ישן עדי יסוד נחריבה מקום. הטענות של הרוצה בשינוי צריך להיות שזה הדור כך, שמה לעשות ובדור החלש שלנו כך וכך, וגם אם יש פה עליית הדורות היא פנימית וענווה מתוך ירידה.8; ההפנמה שהשינוי העכשוי בא שלא מתוך התרסה על העבר נותנת אפשרות לדת לקבל את השינוי מבלי להתפרק.

אני רואה משנות דרך עכשוויות שמנסות לקחת את שרה שנירר כמודל ולאמר היא היתה המשנה הראשונה, אף אנו כמוה. צריך לשים לב לא לקחת אותה רק כגושפנקא שמתירה לפעול, אלא גם כמורת דרך של איך מצילחים לשנות. שינויים וחידושים יתקבלו רק אם הם יבואו למען הדת ומתוך כבוד לדת, כל ניסיון אחר רק יגרום לסיבוב נוסף של המנעולים בדלתות הסגורות זה מכבר"

(מ"י / פ"ב)

סטיבן הוקינג היה פרדוקס חי. אדם שגילם את נצחון הרוח על החומר, שגופו היה מקופל בכסא גלגלים בעוד מוחו הקיף את היקום, אך שפעל אולי יותר מכל אדם אחר בתקופתנו להכחיש את קיום הבורא ולהתכחש לכל סוג של מציאות רוחנית. ניתן לומר שהוא היה סוג של מכשף: את עצמו הוא 'כישף' לשרוד הרבה מעבר למה שהקציבו לו הרופאים, וביחס לעולם פעל כ"מכחיש פמליא של מעלה", הפירוש של חז"ל למלה 'מכשף'.

אחת מאמירותיו הקבועות של הוקינג היתה, שיש לחשוב על היקום כמין כדור ארבע-ממדי (שלושה ממדי מרחב וממד זמן) מוכל בעצמו לחלוטין. אם משווים את היקום לכדור הארץ, הרי שהמפץ הגדול הוא כמו הקוטב הצפוני, התפשטות היקום היא כמו תנועה דרומה לאורך קווי האורך, וההגעה לקו המשווה כמו ההגעה לשיא ההתפשטות (במשתמע, המשך התנועה לקוטב הדרומי הוא התנועה קדימה בזמן אל סופו הבלתי-נמנע של היקום). לשאול "מה קרה לפני המפץ הגדול" זה כמו לשאול "מה נמצא צפונית לקוטב הצפוני", ולשאול "מה נמצא מעבר ליקום" זה כמו לשאול "איפה הקצה של פני כדור הארץ" – שתי שאלות חסרות מובן. מכיוון שאין "לפני" היקום ואין "מעבר" לו, פסק הוקינג, סימן שאין אלוקים.

ה'הפרכה' הזו לקיום הבורא שגויה כמובן. היא מניחה שהבורא נמצא במרחב ובזמן, וממילא, ברגע שנכיר בהם כגבולות ההוויה נוציא אותו ממנה. אך זהו 'אלוהי-קש' שקל לנגח אותו. אמונה בוגרת יותר רואה את ה' כנמצא מעבר למרחב ולזמן גם יחד, וכמחולל את שניהם. גם אם היקום הוא אכן כדור מוכל בעצמו, *עצם קיומו* נותר חידה פלאית מעוררת השתאות, כמו גם הסדר המופלא והמדויק, עד לחוט-השערה, של חוקיו ומבנה חלקיקיו.

קשה שלא לראות את תמונת העולם של הוקינג כגלגול מודרני של ה"אורובורוס" העתיק, הנחש המעגלי האוחז בזנבו שלו, בה-בעת יולד את עצמו ובולע את עצמו. היום כמו אז מדובר בנסיון לצייר את ההוויה כמעגל סגור שאינו נזקק למשהו מעבר לו. זהו גם סודו של חטא העגל, לשון עיגול (שרקדו סביבו ב"מחולות" מעגליים), התגלמות האלילות במקרא, שבא למשוך את המבט מהבורא הנשגב אל דימוי מוחשי מן הטבע (אכן, הרעיון מסתתר במלה טבע עצמה, לשון טבעת וטביעה, "טבעתי בִּיוֵן מצולה ואין מעמד").

שמו העברי של האורובורוס הוא "לויתן נחש עקלתון", והוא אחד משני "התנינים הגדולים" שנבראו ביום החמישי. בן זוגו הוא "לויתן נחש בריח", שצורתו קו ישר. בעיני, סטיבן הוקינג היה שני הנחשים האלו בו-זמנית: את רוחו שלו הוא זקף בגבורה מדהימה כמו נחש הבריח, ואילו את הטבע כולו הוא צייר כנחש עקלתון. המשותף לשניהם הוא העצמת השכל והרצון האנושיים על חשבון השכל והרצון האלוקיים. הנחשים כמו אומרים יחדיו: אין אלוקים, על כן נהיה אלוקים בעצמנו (כפיתוי קרוב משפחתם הנחש, "והייתם כאלקים").

והנה, יש חידה גדולה לגבי שני התנינים: מכל יצורי מעשה בראשית הרגילים, רק הם זכו להברא באמצעות הפועל הנעלה "ברא". חוץ מהם, מופיע שורש זה רק בהקשר לשמים ולארץ בכללותם ("בראשית ברא אלקים את השמים ואת הארץ") ובהקשר לאדם שנברא בצלם אלוקים ("ויברא אלקים את האדם בצלמו"). במה זכו התנינים לכבוד זה?

אחד ההסברים העמוקים ביותר שניתן לתת לכך הוא, שהתנינים מגלמים את העצמיות של הבריאה, התוקף הכי פנימי שלה, ממנה נובעת יכולתה להתכחש לבוראה. עם כמה שזהו הדבר הכי כפירתי ושלילי, הוא מבטא משהו אלוקי מאד. בחסידות זה נקרא, "היש הנברא משקף את היש האמיתי": התוקף ה'עצמי' של הטבע, המשדר כאילו הוא עומד בפני עצמו, מבטא משהו באלוקות ששום דבר-תורה לא יכול להשתוות אליו. זו הסיבה שכתוב "לויתן זה יצרת לשחק בו": דוקא הלויתן הנורא הוא חבר-המשחק הקרוב ביותר של ה'. ה' לא שונא את האתאיזם – הוא משתעשע בו.

איני יודע איפה סטיבן הוקינג כעת, אך בדמיוני הוא התגלגל הבוקר בגופו של לויתן, ומשחק עם ה' אי-שם בלב ים.

באימה של ממש, דפקתי על דלתו של ראש הישיבה.

אני הייתי בחור צעיר בן 15, והוא ישיש בן 98, תלמידו המובהק של רבי שמעון שקאפ. זה היה בשוייץ, בחודש אלול, ואני רציתי לנסוע לראש השנה לאדמו"ר מוויזניץ-מאנסי בארה"ב. לא היה לי סיכוי של ממש, שכן חוקי הישיבה היו שבראש השנה ויום כיפור כולם נשארים בישיבה, ללא יוצא מן הכלל. הפחד שהיה לנו מראש-הישיבה, בלתי ניתן לתיאור. די היה במבט אחד שלו כדי להתחרט על היום שנולדת. אבל הייתי קצת חצוף ונחוש מאוד. דפקתי על הדלת, וחיכיתי. כעבור דקה, שמעתי קול עמוק ומבעית: יאאאא.

נכנסתי פנימה. ראש הישיבה אפילו לא הרים את מבטו, והמשיך לעיין בגמרא שלפניו. התקרבתי ואמרתי בקול רועד, אני רוצה לבקש רשות מהראש-ישיבה לנסוע לראש השנה לרבי מוויזניץ מאנסי. ראש הישיבה הרים את ראשו, נעץ בי מבט ואמר: "דא איז א בית אסורים, (כאן זה כמו כלא), כולם נשארים אחרי יום כיפור". הבטתי בו חזרה, ואמרתי לו: אני יודע שראש הישיבה לא מאפשר לנסוע לראש השנה, אבל המקרה שלי הוא יוצא דופן. הוא המשיך לנעוץ בי מבט, כאילו הייתי תרנגול אחרי כפרות. המשכתי, 'ראש הישיבה אמר בשיחה לפני כמה שבועות, שאנחנו בדור יתום, שאין כבר כמעט צדיקי אמת. הרבי מוויזניץ הוא משרידי הדור הישן, הראש-ישיבה הרי מכיר אותו, הוא נפל במקווה לפני שנתיים וכבר לא בקו הבריאות, אז אני רוצה לנסוע ולהספיק להסתופף בצילו'.

אני חושב שהוא די נהנה מהטיעון שלי, וארשת פניו המפחידה התחלפה בחיוך קל. אבל הוא לא ויתר כל כך מהר. 'אתה אומר משהו, אבל עשרת הימים של ראש השנה ויום כיפור הם הימים הכי החשובים בשנה, נו אז תטוס לרבי ותסתובב בטל כל הימים האלה, זה בלתי אפשרי. תישאר פה, ותיסע לרבי שלך לסוכות'. כאן שלפתי את הטיעון המנצח. 'הרבי מוויזניץ-מאנסי שונה משאר האדמורי"ם. כל בחור שמגיע אליו, צריך להביא 'שעות-צעטיל' (יומן שעות לימוד יומי), והרבי אף בוחן את הבחורים על לימודם. אני לא הולך להתבטל שם, אני אתכונן להיבחן אצלו שלוש מסכתות: סנהדרין, עבודה-זרה ונדרים'. בשלב הזה, ראש הישיבה התרכך, ואמר לי: 'אם כך, סע לחיים ולשלום, ותמסור ד"ש לרבי'.

-

כשנכנסתי אל חדרו של הרבי, הוא ישב עם קאפוטה פרחונית מוזהבת, שהייתה פתוחה ושעון הכיס בצבץ מהווסט שלו. תואר פניו היה מהמרשימים שראיתי בחיי. מצח גבוה, עיניים חכמות במשקפיים סטייל וודי אלן, וזקן לבן מהודר. הנחתי על שולחנו את ה'קוויטל', והוא שאל אותי איפה אני לומד. אמרתי לו שאני תלמידו של הרב קופלמן משוייץ. 'או הא, הוא כבר הזדקן ומאפשר לנסוע בראש השנה?' שאל הרבי. אפילו נכדו שלו שלמד בישיבה בשנים עברו, נשאר שם בחגים. עניתי לו שלא, וסיפרתי לו דברים כהוויתם. 'אם כך, תבוא בחול המועד ואבחן אותך על לימודך'.

בחול המועד נכנסתי שוב אל הרבי, והוא שואל אותי: על מה אתה רוצה להיבחן? מסכת סנהדרין, עבודה זרה ונדרים, עניתי. הרבי אפילו לא פתח גמרא, והתחיל לבחון אותי בעל פה. פרק אחר פרק, שאלה אחרי שאלה, שעה שלימה הרבי שואל ואני עונה. לחיי סמוקות, ראשי מסוחרר, אבל אני נחוש. התכוננתי לזה חודשים ארוכים. שאלה אחרונה, קשה במיוחד. אני מתקשה לענות, ושותק. אבל הרבי לא מוותר. הוא קורץ לי, במבט אוהב וערמומי, שאף פעם לא ראיתי כמותו. אני עוצם עיניים, מתאמץ, ואז נזכר. שניה אחרי שעניתי, אני מקבל סטירה של חיבה מהרבי. 'קענסטעך יא' (אז אתה כן יודע).

ואז הרבי לוחץ על כפתור הפעמון שעל שולחנו, והגבאי הזקן ר' ייעקל נכנס. הרבי אומר לו שיביא לו כיפה חדשה. הוא נדהם, אך יוצא מהחדר וחוזר עם כיפה. הרבי פושט את השטריימל שעל ראשו, מחליף כיפה, וזורק לי את כיפתו. 'קח לך, מגיע לך'. כמעט התעלפתי. זה היה אות חיבה הכי נחשק בחסידות, שעליו לא יכולתי לחלום. ואז הרבי ביקש מייעקל, הגבאי המיתולוגי, שיכתוב מכתב לראש ישיבה, שנבחנתי אצלו ועברתי בהצלחה. באותה שנה, הרבי כבר היה משותק בחצי מגופו, ולא כתב בידיו. הייתה לו חותמת. אבל הוא התעקש שברצונו לחתום בעצמו. הק' מרדכי בן חיים מאיר זצוקללה"ה.

- - -

ביום שישי הלך לעולמו הרבי מוויזניץ-מאנסי, רבי מרדכי האגער, והוא בן 96.

בחיי כיום, שמרכזם נטוע בעולם הקולנוע והאמנות, אני מהרהר לפעמים בהתנגדותו העיקשת והעקרונית נגד המצלמה. הוא אסר בתוקף לצלם אותו, ואף הטיף נגד תצלום באירועים, חתונות, ובחיים בכלל. כמה פער יש בין עידן הסלפי שלנו, המתאפיין בתיעוד בלתי פוסק, בהתעסקות אובססיבית בדימוי הצילומי שלנו, ובחדירת הטכנולוגיה לתוך כל חרך ופינה בחיינו; לעולמו של הרבי, המבקש לחיות את חייו עצמם, בטהרתם, ללא צורך בתיעוד, ייצוג ודימוי.

דמותו תישאר חקוקה בי, כאות ומופת לפארצייטישער רבי, יהודי בעל שאר רוח ואצילות חסידית עתיקה, ואיש אמת שלא חת מלהביע את דעתו.