אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ה]

איזה שטחיות מדהימה בדה מרקר לא יאומן.

ברור שהעבד מאושר. "אהבתי את אדוני לא אצא חפשי" 
הטפיל מאושר יותר מהפונדקאי כי אין לו דאגות . הרי הפונדקאי ידאג לכל.
יש רבבות הורים במדינה שלא ישנים שנים שנים על גבי שנים בשקט בלילות ויש הורים שיכולים לישון בשקט גם כאשר הגבולות בצפון ובדרום לא שקטים. אז מה הפלא שהחרדים מאושרים? 
תוסיפו לזה "יוסיף דעת יוסיף מכאוב"-מי צריך כאבים ?עדיף להשאר חסר דעת.


וגם באשר לעזרה ההדדית אין ממה להתפעל.
מדוע החסידה היא עוף טמא? מפני שהיא גומלת חסד רק עם חברותיה.

בית הכנסת המרכזי, רמת אלחנן, בני ברק

""הדת יכולה לגרום להתנהגות אתית יותר, אבל היא עלולה גם להביא להתנהגות לא מוסרית, ולדרדר את האתיקה. זה קורה כשתשומת הלב שלך ניתנת רק לשמיים, ובשם הדת ומלחמות הקודש אתה מוכן להפר עקרונות מוסריים, אבל זה קורה גם משום שאתיקה איננה הלכה. הנטייה שלנו היא לראות את סעיפי השולחן ערוך כמחייבים יותר מאשר הכלל 'מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך', שלא נכנס לשולחן ערוך. שתי הסכנות האלה – תשומת לב לשמיים, והתמקדות בהלכה בלבד – אורבות לפתחנו, ומביאות להתנהגות לא־אתית בציבור הדתי".

   http://beta.nli.org.il/he/books/NNL_Ephemera01002893481/NNL_Ephemera?utm_source=facebook_hebrewpage&utm_medium=organicpage
   

רפאל קרויזר 
קישור ישיר (פ"ב)

עוד לא אבדה גדלות האדם
בימים האחרונים התפרסמו בכלי התקשורת ידיעות על בחורי ישיבת חברון המפגינים כנגד הנהלת הישיבה וחלק מראשיה. תופעה זו של מרידה בראשי הישיבה יש לה שורשים במסורת ישיבות ליטא כפי שתועד בפרקי הזיכרונות של בחורי ישיבות ליטא, בפולמוס תנועת המוסר ובאגרותיו של ר' אליעזר גורדון שנדפסו בסוף ספרו 'תשובות רבי אליעזר'.
אולם אין לפרש את התופעה רק באמצעות הצבעה על תופעה דומה שהתרחשה לפני כמאה שנים בישיבת טלז, אלא יש להתבונן בצורה מעמיקה על תחושתם של הבחורים ולהבין את אופי היחסים המורכב בין ראשי ישיבת חברון ותלמידיה לאור השינויים שחלו בהנהגת הישיבה בשנים האחרונות.
הגאון ר' משה שפירא זצ"ל בדברי ההספד שנשא על ראש הישיבה הגאון ר' אברהם פרבשטיין זצ"ל ובתארו את שיטתה של הישיבה, אמר כך: 'הייתה עבודה שלמה בלהיות יחיד, להשתדל בכל הכוחות להבליט את היחידות של כל אחד ואחד, 'לפיכך נברא האדם יחידי', כל אחד עולם מלא וכל עולם מלא הוא מציאות לעצמו. דבר שלם לעצמו. עולם מלא הוא דבר שאינו נספר בין יתר הדברים, לא להיות נתון בדפוס, להתנגד בכל הכוח לכך. להתרחק, להימנע ממה שנקרא בלשון העולם תלבושת אחידה – קרי להראות כמו כולם, להיכנס למסגרת, אלא להיות יחידות. זהו לעבוד את הקב"ה בלהיות יחיד, להיות דומה לו, אני יחיד וכל אחד צריך להיות יחיד בעולמו'
זהו תמצית משנתה של ישיבת חברון בלשונו הזהב של הגאון ר' משה שפירא זצ"ל בשנת תשנ"ז, לפני כעשרים שנה בלבד 'עבודה שלמה להיות יחיד... לא להיות נתון בדפוס, להתנגד בכל הכוח לכך'. היום דברים כאלו לא היו יכולים להיאמר מעל מדרגות ארון הקודש בישיבה. כיום החינוך של חלק מראשי הישיבה בישיבה הוא הפוך לחלוטין, אדרבה, להיכנס למסגרת, ללבוש תלבושת אחידה, להראות כמו כולם, לחשוב מה אומרים ברחוב על הישיבה ולהיות עסוק ב'מה יאמרו' במקום להיות גאה בדרך שהנחילו לנו ראשי הישיבה לדורותיה. 
בשנות לימודי בישיבת חברון, יצא לי לשוחח עם אחד מגדולי הדור זצ"ל, והוא אמר לי פעם שאינו מבין כיצד יכול להיות שאלף בחורים אוחזים באותו דף בלימוד הישיבה בסדר שני ושלישי, איך יכול להיות כזה דבר? הרי אחד רוצה להתעכב על תוס' אחד והאחר סוגיה זאת לא מושכת את ליבו והוא ממשיך ומתקדם, האחר מסיים את המסכתא ומתחיל ללמוד מסכת אחרת וכדומה.
קושייתו הייתה טובה ובאמת בישיבת חברון לאורך השנים, המצב לא היה כך. תמיד היה מקום ליחידות בלימוד, למילה הנוראה 'אינדיבידואליות', להיותו של האדם יחידי, לבניית האישיות המיוחדת בהתאם לכוחות וליכולות המיוחדים של כל אחד.

בימי בחרותי בישיבה לפני כעשרים שנה עדיין היה ניתן לראות את זה, לא כולם היו מקשה אחת, היו שלמדו קדשים, היו שלמדו שולחן ערוך, היו חברותות אל תוך הלילה בקצות החושן על הסדר, בחידושי רבנו חיים הלוי, בשערי יושר וכדומה. בחורים חגגו סיום של שב שמעתתא, קונטרס הספיקות וקונטרס זיקה של ר' מאיר שמחה ובכלל בחורים חגגו ושמחו בשמחתה של תורה במושגים של גדלות אמתית בתורה.
הלכנו לשמוע עוד שיעורים ועוד שיחות, הלכנו לחבורות של ראשי ישיבות חשובים כדוגמת ר' הלל זאקס, ר' מרדכי אליפנט, ר' שמואל יעקב בורנשטיין, וייבדלו לחיים ר' ברוך מרדכי אזרחי, ר' מיכל זילבר, ר' לייב מינצברג, ר' יוסל שרייבר, ר' דוד פיינשטיין ועוד רבים וטובים.
המלחמה של חלק מראשי הישיבה כנגד הליכה לשמיעת שיעורים של ראשי ישיבות אחרים או נסיעה לחיזוק ישיבות אחרות הייתה מלחמת חורמה. חלק מראשי הישיבה ניסו בכל כוחם למנוע מבחורים ללכת לישיבות אחרות או לשמוע שיעורים מראשי ישיבות אחרות.
גם את שיעורו הנפלא של הגאון ר' אברהם נח גרבוז שליט"א בענייני קדשים שהיה נמסר במשך שנים בביתו של משגיח הישיבה ר' הירש פלאי זצ"ל ביטלו בצורה מחפירה. אפילו בחורים שהיו הולכים בימי שישי ללמוד סדר זרעים בבתי מדרש אחרים, הוזהרו על ידי ראשי הישיבה לבל יצאו מהישיבה ללמוד. בחורים מבוגרים שהיו לומדים ב'כוללים' נאלצו להפסיק את לימודם, ללא חיפוש אלטרנטיבה ודאגה אמתית למצבם מצד ראשי הישיבה שהבחורים המבוגרים בישיבה רק מפריעים להם.
אני זוכר שבאחד הימים כשדיברתי עם ר"מ הישיבה אשר לזכרו תאוות נפש, הגאון ר' יצחק לנדא זצ"ל, על ניסיונם של חלק מראשי הישיבה למנוע מאיתנו ללכת לשיעורים הוא הזדעזע וסיפר לי כיצד בזמנו בישיבה, היו הבחורים הטובים הולכים לשמוע את ר' חיים שמואלביץ ואת ר' נחום פרצוביץ בישיבת מיר ודווקא שיעורי ראשי הישיבה לא היו מלאים וסיים שזו תמיד הייתה מעלתה של ישיבת חברון שהבחורים היו הולכים לשמוע ולדבר עם ראשי ישיבות ורבנים אחרים.
במכתב שנמצא באמתחתי כותבים בחורי ישיבת חברון, מכתב לר' ירחמיאל וקסלר (חמיו של רבה של ירושלים הגר"ב ז'ולטי) ומבקשים ממנו תמיכה ביוזמה פרטית שלהם שלא על דעת ראשי הישיבה, לדאוג לקבלת בחורים צעירים שאינם מתאימים ברמתם לישיבה וצריכים אכסניה ומזון כדי שיוכלו ללמוד ולהתקדם בעזרת בחורי הישיבה עד שיתאימו לרמתה של הישיבה. זוהי דוגמה קטנה, למידת היוזמה והפעילות של הבחורים בישיבת חברון.
אווירה של גדלות הדעת ועושר מחשבתי, של עצמאות ויוזמה, של צימאון לעוד שיעור ועוד עמדה, הפכה בשנים האחרונות לשפיפות קומה כאשר מבטם של חלק מראשי הישיבה נתון לשמה של הישיבה, לשיקולים של רישום ולשיקולים קטנוניים של כוח ושליטה. 
אין ספק שבחורי ישיבת חברון בגיל תסיסת הנעורים לא נהגו כשורה בשורת מקרים בעבר, בשבירת חלונות חדר האוכל כאשר ראשי הישיבה סירבו לקיים את חגיגת ה'פורים רוב' המסורתית, בהפגנות של שחיתות כנגד רמת המזון המוגש בחדר האוכל וכיוצא בזה, אולם אם רוצים להבין את שורשיה של המרידה הנוכחית צריכים להבין את שורשי התופעה ואת מקור תחושות הבחורים ביחס למחיקת מורשת העבר המפוארת של ביקוש הדעת וגדלות בתורה. 
לא מים חמים במקלחות או רישיונות נהיגה מפריעים לבחורים ולא על זה התרעמותם. כעסם של הבחורים הוא על מחיקה של צורת חיים של גדלות האדם, של ביטחון בכוח הבחירה, של אמונה בכוחות נפשם, של עידוד ופיתוח יצירתיות לטובת השטחה של כל אמירת ביקורת, ליצירה של בחורים נכאים, ממושמעים וצייתנים שהולכים לישון בשעה בה אומרים להם לישון. ישיבות בסגנונות אחרים קיימות ומצליחות ומי שזו הדרך שטובה בעבורו, יכול ללכת לשם, אולם לא כך הייתה ההנהגה בישיבת חברון ולא לשם כך באו הבחורים ללמוד בישיבה.
אין ספק שבסמכות ראשי הישיבה לסלק בחור שמקלקל את חבריו בישיבה או משפיע לרעה, אולם סילוק של בחור לא יכול להיות בגחמה וצריך להיעשות מתוך קריטריונים ברורים לאחר שיקול דעת מעמיק.
במקרה האחרון שקומם את בחורי הישיבה בו סילקו בחור מהישיבה שהתראיין לכלי תקשורת בנושא 'שווים של בחורים בשוק השידוכים' ולאחר מכן נראה בסרט על מכוני כושר במגזר החרדי, לא הפריעה לחלק מראשי הישיבה הבעיה החינוכית החריפה של גאווה ואטימות הלב של בחורי ישיבה שאינם מתחשבים במשפחותיהם או במשפחות כלותיהם וחושבים שהם מרכז העולם. הפריע להם הפגיעה בשמה הטוב של הישיבה בכך שבחורים התראיינו לעיתונאים. לא הפריע להם (ובצדק) על בחור שהולך למכון כושר אלא כאב להם שהוא נראה בתקשורת. השיקולים שמנחים אותם הם מה יפגע בשמה היוקרתי של הישיבה ולא הנחלת דרך ברורה בעבודת ה', ועמדה בשאלות השעה.
בתחושתם של בחורי הישיבה, הישיבה שייכת להם ולא לראשיה, לא רק בגלל וויכוחים בגדרי בעלות על ממון הקדש או בגלל מלחמות עבר של שליטה מול משפחת ההנהלה, אלא בגלל שהבחורים נמצאים בישיבה, אוהבים אותה באמת וחיים בה כל היום. זאת, בניגוד לכמה מראשי הישיבה שאם הם נמצאים בישיבה יותר משלוש שעות ביום, יש בכך חידוש גדול. ראשי הישיבה לא יושבים בחדרם הסמוך לבית המדרש ולומדים במשך כל היום עם חברותות, אלא הולכים לביתם בשכונה אחרת, או לאחת ממשרות הציבור האחרות שיש להם, בין בישיבות אחרות ובין בעיסוקים ציבוריים אחרים, דבר שלא מטביע חותם של ההערצה על תלמידי הישיבה.
יהודי זקן שהיה מתלמידי מיר בשנחאי, סיפר לי בכאב וזעזוע, שנכדו שלמד איתי בישיבה סיפר לו, שהוא למד שש שנים בישיבה ומעולם אף אחד מאנשי הצוות בישיבה לא החליף איתו מילה. הוא לא עשה שום בעיות ולא בלט וכך עברו עליו שש שנים בישיבה ללא שום דיבור עם איש צוות. הרי צריך לקרוע מכאב על מצב כזה של הפקרות. בחורי הישיבה כואבים שלאף אחד לא אכפת מהם באמת. צוות הישיבה ידברו עם בחור רק כאשר יש בעיה או כשהוא בעל כישרון ושווה לקרב אותו.
הגאון ר' משה חברוני ישב כל היום ספון בחדרו ליד בית המדרש, הוא גר וחי בישיבה. ביתו של ר' מאיר חדש היה פתוח לרווחה לתלמידי הישיבה ובחור שהיה רעב בליל שבת יכול היה להיכנס ולקחת עוגיות מהמטבח הקטן בביתו של ר' מאיר זצ"ל. כך גם המשיך את דרכו בנו ראש ישיבת אור אלחנן ר' משה חדש זצ"ל שמאור פניו ודרכי החינוך שספג בישיבת חברון ליוו אותו בדאגתו לתלמידיו ולישיבתו, בניגוד לראשי ישיבות אחרים שמעייניהם אינם נתונים לטובת בוגריהם אלא לריבוי כוחם ושלטונם.
האם בחור בישיבת 'חברון' מרגיש שראשי הישיבה נמצאים בה כדי לעזור לו להתפתח ללמוד ולגדול בתורה, כדי להעביר לו את שלשלת מסירת התורה, או שהם נמצאים שם כמקפצה ציבורית לתפקיד חבר מועצת גדולי התורה וכדומה. אם בחור הישיבה חווה שראשי הישיבה משתמשים בישיבה כקרש זינוק לעמדה ציבורית, או לקבלת מעמד בקרב העסקונה המפלגתית, נקל להבין את תחושתו שהוא החשוב ובזכותו ראש הישיבה מתכבד ומשכך על ראשי הישיבה להישמע לדעותיו ומחשבותיו.
כשהסבא מסלבודקה סילק בחור מהישיבה הוא הציע לו מיטה בביתו מרוב דאגתו לבחור. הסילוק מהישיבה נעשה מתוך מטרה של דאגה ועזרה לבחור ותועלת לחינוכו ולא מתוך רצון להראות מי בעל הבית ומי חזק יותר. הבחורים בישיבה החשים תחושת ערבות ויחס חברי לאחד מבני הוועד שלהם ולא מוכנים לקבל עוולות מוסריות בשם הכוח ובשם רוממות 'טובת הישיבה' מצביעים על כך שעדיין נשארו רשמי מוסר מדמעותיו ומפירות חינוכו של הסבא מסלבודקה.
הראי"ה קוק זצ"ל המשיל משל עם הקמת בית הספר לאומנות 'בצלאל' לפני למעלה ממאה שנים, וסיפר על הילדה שושנה שקדחה מחום, סירבה לאכול וסירבה לשתות והרופאים כמעט ואמרו נואש מחייה ולפתע פתחה את עיניה וביקשה 'בובה', הוריה לא יכלו לעצור את דמעות השמחה בראותם ששעת המשבר חלפה, אף שהילדה עדיין אינה אוכלת ושותה, אולם הם שמחו בהבנתם שאם היא רוצה בובה אז עוד מעט היא תרצה גם אוכל ושתייה. כך אמר הרב קוק על עם ישראל שהיה בגלות ובמשך הרבה שנים לא רצה דבר ועכשיו בהקמת 'בצלאל' הם רוצים בובה ולאחר מכן גם ירצו לאכול ולשתות מזון רוחני ויתקרבו לתורה.
כך אני אומר גם על האירועים בישיבת חברון. בחורים מפגינים על תנאי הפנימיה ועל מידת עצמאותם בענייני העולם שנראים פעוטים, אבל שורש הדבר הוא אותה כמיהה רוחנית לחיים תובעניים של עליה בתורה, לחיים של מיצוי הכוחות העצומים הגלומים בהם, לחיים של כבוד האדם במובן הפשוט ביותר. הבקשה הלא מוגזמת לראשי ישיבה שיהיו שקועים בלימוד ויעסקו בללמד בחורים תורה ולא בפוליטיקה ארצית או עירונית, הבקשה המינימלית שראשי הישיבה יתפללו תפילת שחרית בישיבה שהם עומדים בראשה, או שיראו את תלמידיהם שומעי לקחם כבני אדם ולא כמספרים בקריירה התורנית או המפלגתית שלהם.
אלו הם פניה של המחאה בישיבת חברון ואלו הם פרפוריה של רוח גדלות האדם בישיבה. סביר להניח שידם של חלק מראשי הישיבה תהיה על העליונה שכן הכוח בידם והם יצליחו לכופף את בחורי הישיבה, להכניסם לדפוס אשר בו הם רוצים ליצוק את כולם יחד. אולם אפילו פרפורים אלו של רוחה של גדלות האדם, בעולם בו הצייתנות הפכה לערך עליון, מעודדים. העוצמה של הבחורים להעביר ביקורת כנגד דברים שבעיניהם הם עוולה מוסרית, יש בה גם משום תקווה לרוח המוסר. מחאתם על שאריות עצמאותם, מלמדת שאולי בעתיד הם ישובו וידרשו גדלות בתורה וגדלות הדעת, ומעניקה תקווה ליצירה תורנית פנימית לפי כוחותיו של כל אחד ואחד ומים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה.

זה נחמד שכתבת משהו, אבל לדברי לא התייחסת