אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ה]

רבנים רבים ברשתות החברתיות (אילעאי עופרן, חיים נבון, אלי רייף למשל, ועוד) מדברים בלהט, -בעקבות רעש וגעש חברתי בנושא בשל פרסום הדברים שהגיע אף עד לאתרי חדשות- על פסיקת הלכה של הרב מאור קיים והרב מלמד הקובעת שכיום אין חובה לנפות קמח משום שחרקים אינם מצויים כמעט אף פעם בקמח המוחזק בתנאים טובים. מדברים על פסק הלכה "מסעיר" ומתדיינים עליו בצורה גרנדיוזית כאילו נפל דבר בישראל. מתחילים להתדיין על האווירה שפסק הלכה כזה מעורר, האם הוא מוסיף יראת שמים והאם לא, האם מתאים לומר דבר כזה, כמעט ויפתחו עוד מעט סמינר רבני לקביעת גבולות ויתחילו לדון דיוני עומק על פתיחות וסגירות, שמרנות והלכה. נכנסים לרעיונות מופשטים על האופי של חיי ההלכה, האם היא אמורה להיות מובנת, קצובה, מדודה, רציונלית וכו'.

לדעתי הבעיה הרצינית שעומדת כאן היא אחרת. בעולם ההלכה התרגלנו לאחרונה, ויותר מידיי, לאידיאולוגיית יתר. כל דבר בעולם ההלכה נבחן סביב שאלות אידאולוגיות מידיי, במקום ללמוד את ההלכה באופן מיושב ובפשטות, להביע דעה לכאן או לכאן לפי הנושא ההלכתי ולפי הסוגיה, כל דבר שקצת מעורר רעש הופך להיות דיון אידיאולוגי סוער.

אמנם, אינני אומר שאין מקום למחשבות 'מטא' כאלה וכמו כן למחשבות על ההשלכות של פסיקה כזו או אחרת, מאז ומתמיד פוסקים התחשבו בצורה שבה יתקבלו הדברים, בשאלה מה פסק כזה או אחר מסמן, אבל נדמה לי שנפלנו לזה יותר מידיי חזק. הציבור וגם חלק מהרבנים חיים כיום תודעה רבנית שסובבת לדעתי יותר מידיי סביב האידיאולוגיה.

הבעיה שנוצרת כאן היא בעיה גדולה בעולם ההלכה עצמו. להלכה צריכים להיות המאווררים שלה, הקלילות שלה, השקלא וטריא שלה. אם כל דבר הופך להיות חלק משאלה אידיאולוגית כבדה וחמורה, עולם ההלכה יהפוך יותר ויותר לכבד, למאובן, ולבעל תזזיתיות איטית מאוד. ספרות ההלכה ההיסטורית עבדה בדרך כלל בצורה הרבה יותר עניינית מזו. וכשאנו ענייניים אנו מייחסים להלכה גם משמעות של אמת. ההתקה של כל שאלה הלכתית למקום אידיאולוגי מידיי גורם לתכנים הקשיחים של ההלכה, לאמת שלה, להיראות באור חיוור. כל ההלכה הופכת להיות רק איזו שיטה לחשוב את מושג הדתיות ואי אלו פערים סוציולוגיים שונים בין חברות דתיות.

ההלכה צריכה להתעקש על שאלת האמת שלה. לדוגמה בענייננו: ההלכה קובעת שאין צורך לבדוק מתולעים דבר מה שלפי ראות עינינו לא מצויים בו תולעים לפחות לפי המוגדר בהלכה "מיעוט המצוי". אין כל ספק שאף לפי ההגדרות המחמירות ביותר של המושג "מיעוט המצוי", קמח שמור בזמנינו אין בו "מיעוט המצוי" של חרקים ותולעים. רק מן הסיבה "הטריוויאלית" הזאת אין צורך לנפות את הקמח. להלכה הרצונות שלה, הכללים שלה, צורת ההסתכלות שלה על דברים. דומני שהנושא הזה אמור להישאר ברובד הזה, המהותי, הענייני, ולא להפוך לפקעת אידיאולוגית סבוכה. אני כבר כמה שנים לא מנפה קמח בגלל הסיבה הזאת ואף פעם לא ראיתי בכך איזה "רעש אידיאולוגי", (אני יודע. יאמרו: אני לא רב בישראל ואין לי אחריות ציבורית). לסבתא הכבוד שלה, אבל כדאי גם להסביר לציבור שאנו לא מזלזלים בכבודה של הסבתא אלא פשוט מעריכים אותה. היא ניפתה את הקמח כי בזמנה התולעים היו מצויים ואנו לא כי בזמננו הם לא מצויים. (כמובן, אינני אומר שמי שמעוניין להחמיר אין לו מקום, אבל כדאי שהדיון יהיה ענייני). אין צורך לעניות דעתי להוסיף כאן אידיאולוגיות נוספות ולהביא את ההכרעה הקטנה הזאת למרכז התרחשות גועש של העולם הדתי. כלום לא אמור להיות "מסעיר" בהלכה הזאת ובדיון הזה. הוא אמור להיות ענייני.

אני גם בטוח שמבחינה חברתית הדבר הזה הרבה יותר חשוב, במיוחד כיום. לא צריך להיות מצויד בשלל אידיאולוגי כדי להסביר כל הכרעה טריוויאלית, הכרעות הלכתיות מן הסוג הזה מדבררות את עצמן הרבה יותר טוב מתוך הענייניות שלהן.