|
|
| נשלח ב-15/11/2013 14:15 |
 |
| |
רב מיכי
עם כל הכבוד ,ויש..,כאן בפורום נתנו לך אין סוף הזדמנויות להסביר את עצמך לגבי המכניזם השלישי שהינך קורא לו ,חוץ מטיפה התנשאות לא שמענו ממך כאן יותר מידי הסברים,
תוקן על ידי ביליצר ב- 15/11/2013 14:16:34
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2013 15:12 |
|
| |
בילי יקירי (שוב התנשאות).
אני מניח שהתכוונת לבחירה חופשית. אז באמת תודה שנתתם לי הזדמנות. אודה ולא אבוש שאכן ניצלתי אותה כדבעי (עשה חיפוש בפורום ותראה). מעבר לזה גם כתבתי על כך ספר, לידיעתך, וכל המתעניין יוכל לעיין בו.
אפרים חביבי,
אל נא באפך. הרי הכועס כאילו עובד ע"ז. והמשמיץ כאילו משמיץ (שם, שם). והמשקר כאילו משקר (שם, לא שם). והפוסל במומו פוסל במומו.
אני מבין שקראת את הביקורת ולכן אתה כבר יודע את תוכנה עוד לפני שהעליתי אותה לכאן. לכן אני תמה כיצד משום מה אני לא הבחנתי בביקורת השלילית שמופיעה שם "בפירוש", וגם לא באמירה שטיעוניי לא משכנעים. מה שהבחנתי הוא בהתייחסות אנמית ואמביוולנטית של מישהו שכנראה לא שזפה עינו את הספר ולכן לא כתב עליו מאומה. אבל אולי אצלך יש גירסה אחרת.
יתר על כן, אתה כנראה גם יודע להעריך את אירי ריקין לאור ה"נודעות" שלו (אכן מדד חשוב ורלוונטי להעריך אמירות וטיעונים, או היעדר טיעונים).
אבל מכיון שאתגרת את ה"אומץ" שלי, אז אנסה להעלות כאן "באומץ רב" העתקה שעשה בני. אם למישהו זה מועיל, לחיי.
בלוז לחופש הגדול אירי ריקין 11/11/2013 | 11:13
האם לאדם יש רצון חופשי, או שהוא עוד יצור האנוס להתנהל בעולם בהתאם למה שהכתיב לו מינו? מיכאל אברהם בספרו
מגיש את התשובה שלו, אבל גם הוא עוד לא הפך את הפילוסופים והמדענים למחוסרי עבודה מדעי החופש: האם יש לנו בחירה חופשית? פיזיקה, פילוסופיה ומדעי המוח
מיכאל אברהם. הוצאת ידיעות ספרים,
511 עמ', 128 שקלים כל מי שזכה אי פעם לשזוף עיניים בהתפתחותו של עולל צעיר מכיר את הסצינה. יצור זעיר שזה עתה הגיח לעולם, ועיניו מרותקות לאצבעותיו שנפתחות ונסגרות לסירוגין. על פניו - משחק תמים וחסר פשר. בפועל מדובר באחד מפלאי הבריאה, שגורם לעוללנו לתמוה על האופן שבו מניע רצונו הרוחני את כפות ידיו החומריות בעליל. הנקודה החשובה היא שגם בבגרותנו אנחנו לא באמת מבינים את סוד הקסם, אלא פשוט מתרגלים לקטע. "מדעי החופש" הוא, לצורך העניין, ספר שיחזיר לקוראיו את ארוס הפליאה של ינקותם: חיבור רב תחומי (פילוסופיה, מתמטיקה, פיזיקה, מדעי המוח, אבולוציה, פסיכולוגיה, תלמוד ומחשבת ישראל), מעמיק ושטחי לחלופין, המסכם את אחת מחידותיה הגדולות של המטאפיזיקה, בכל תנוחה וזווית; שלפחות נרצה להבין למה הדברים הם כך ולא אחרת, גם אם לא נמצא תשובה. הבעיה באופן כללי נובעת מסתירה בין שתי אקסיומות/אינטואיציות יסוד, שעל פיהן אנו מתנהלים בעולם. מצד אחד, ישנה ההכרה המשמחת שלפחות חלק מפעולותינו נובעות מבחירה חופשית בין אלטרנטיבות, כמו למשל בחירתי לתהות כעת מול מסך המחשב על מקור מניעי שהביאוני עד הלום. מצד שני, אנו מכירים בעובדה שגם נזרי בריאה שכמותנו אינם נבדלים, לפחות בחומרי הגלם, מהעולם הפיזי שם בחוץ. מכאן עולה השאלה איך יכול גוש חלקיקים חסרי תודעה להיות גם כפוף לחוקיה הדטרמיניסטיים של הפיזיקה, ובו בזמן להיות חופשי יותר מקרוסלה? שהרי אם לכל דבר בעולמנו הפיזי יש סיבה, וסיבה זו היא תוצאה של סיבה, אזי גם בהייתי במסך כרגע היא רק חוליה בשרשרת נסיבות ותוצאות, הנמשכת ברגרסיה אינסופית עד לרגע בריאת העולם (אם היה כזה ואם לאו). מה שמסבך עוד יותר את חידת הרצון הוא העובדה שכל אחד מפתרונותיה מבוסס על היגיון פנימי משל עצמו, שמוביל את ההיגיון האנושי למבוי סתום. מצד אחד, אם נוותר למען החופש על עיקרון הסיבתיות, נקבל עולם אקראי ונטול חוקיות, שבו מכונת אספרסו יכולה פתאום לפצוח בשיר. מהצד האחר, אם נקבל את עיקרון הסיבתיות הדטרמיניסטית של עולם החומר נאבד לא רק את רצוננו החופשי, אלא גם את כבודנו העצמי כנזרי הבריאה, הנושאים באחריות למעשינו. כל מערכות החינוך, המשפט והענישה מבוססות הרי על ההנחה כי האדם הוא פועל מוסר הבוחר את מעשיו; אנו מענישים חוטאים משום שבחרו בחטאיהם, אך לא מעמידים לדין עץ שקרס על עובר אורח. תולדות הפילוסופיה נחלקו לרוב בין פילוסופים כאפלטון ודקרט, שהתייחסו לחופש הרצון כעובדה מובנת מאליה, לבין דטרמיניסטים כמו שפינוזה ושופנהאואר, שגרסו כי חופש הרצון אינו אלא אשליה. לפי שפינוזה, גם אבן שנזרקה לאוויר והיתה מקבלת פתאום מודעות, היתה רואה בעצמה את מקור תנועתה, כי לא היתה מודעת לגורם האמיתי של מעופה - הלא הוא ההכרח האלוהי. שופנהאואר, שהתעניין יותר במעמקי הנפש, קבע כי האדם יכול אמנם לעשות את מה שהוא רוצה, אך אינו יכול לרצות את מה שהוא רוצה (תמוללו קצת את התובנה הזאת, לפני שאתה ממשיכים). מכת המוות לחופש הרצון הגיעה ממחוזות המדע המודרני, שהחליף את הדת המסורתית כמקור סמכות לכל ידיעה/הבנה. כוהני הדת החדשה הם בין השאר חוקרי מוח רב־תחומיים (פיזיקה, כימיה, ביולוגיה, גנטיקה, מתמטיקה ופסיכולוגיה) הגורסים כי מהויות כמו נפש/רוח/הכרה/נשמה הן לא יותר מפנטזיה דתית או רומנטית. האדם, לשיטתם, אינו אלא רובוט אורגני, שאפשר לתרגם את מכלול רגשותיו הכמוסים לתהליכים ביוכימיים ואירועים נוירולוגיים - מה שהופך כמובן גם את הרצון האנושי לסוג של אפליקציה בעולם החומר. בניגוד לאופנה הדטרמניסטית־מטריאליסטית מבקש "מדעי החופש" להחזיר לרוח ולרצון האנושיים את כבודם האבוד. בחלקיו הטובים יותר של הספר מפריך מיכאל אברהם את עצם היומרה המדעית להסביר את מוצא הרוח מן החומר: המדע אמנם מתאר לנו את המכניזם הביוכימי של מערכות העצבים והשרירים הסרים להוראות מוחנו, אך אינו יכול לתפוש את איכותה הפנימית והסובייקטיבית של חוויה אנושית. מדען עיוור, למשל, גם אם יהיה בקיא בכל פרטי התהליכים הנוירו־פיזיולוגיים של ראיית צבעים, לא "יידע" לעולם את צבעו של תפוח, בדיוק כשם ששום מכונה לא תוכל למדוד, לחוש, לטעום או להרגיש את צערו של לב שבור מאהבה נכזבת. "נכון לעכשיו אין שום הסבר פיזיקלי־מטריאליסטי לתופעות קוגניטיביות או רגשיות, כמו זיכרון, רצון, חשיבה, אהבה והכרה. ישנו ידע מדעי שהולך ומתרחב על הגורמים הפיזיים שמתלווים לתופעות הללו, ואולי גם מחוללים אותן... אך הן בבירור לא התופעות המנטליות עצמן". חלקיו הפחות משכנעים של הספר מוקדשים לניסיונותיו של אברהם לשקם את חופש הרצון האנושי, אחרי שהוברר כי נכון להיום, לפחות, "למדע אין מה לומר בנושא זה". לקוראיו מציע אברהם חופן ניסויי מחשבה, המוכיחים כי גם דטרמינסטים ומטריאליסטים אדוקים אינם מוותרים באמת על חירות רצונם או הכרתם הרוחנית, ומכאן שעלינו "לחזור לאינטואיציות הראשונות שלנו", שלפיהן האדם הוא פועל מוסר חופשי. אברהם גם מקנטר את הקלות שבה מוכנה החילוניות ההומניסטית והליברלית לאמץ את דת המדע, גם כשזאת הופכת את האדם לאוטומט נטול הכרעה מוסרית. אז נכון ש"הכחשה של התחושות הכי אינטימיות וברורות שלנו היא תופעה מוזרה". אבל גם קביעתו של אברהם, ש"יש לנו חופש רצון ובחירה חופשית", אינה בדיוק היסק פילוסופי סגור אלא יותר משאלת לב, שהביאה גם את בשביס־זינגר לקבוע פעם כי "אנו חייבים להאמין שיש לנו רצון חופשי. אין לנו ברירה". לאברהם, עם כל הרצון הטוב, אין הבנה טובה יותר משל חוקרי המוח לגבי שילוש החידות הקדוש של המצב האנושי: מי או מה אנחנו (בעיית גוף ונפש), למה אנחנו כך ולא אחרת (דטרמיניזם מול רצון חופשי), ואיך גוש אטומים צמיגי יוצר את הקולנוע הפנימי הזוהר הזה של מחשבה, קולות, מראות ומגע; שלא לדבר על חוויה מלאת חיים של עצמיות האוצרת זיכרונות, חלומות וכוונות. דבר אחד בטוח. בין שמרצונו החופשי ובין שלא, מוחנו מתאווה לתיאוריה פשוטה וברורה שתצמצם את רצונותינו ומעשינו לתהליך מובנה ובר מדידה. מה שמפריד בינינו לפתרון הוא עובדת היותנו פרדוקס ואי אפשרות. אנו יודעים לעתים יותר ממה שנוכל לומר, אך אל לנו לתת אמון אפילו בעצמנו, כל עוד אנו חלק מהמסתורין שאנו מנסים לפתור. גם אמונותינו המוצקות ביותר הן אמיתות למחצה, מה שהביא את פרופ' ישעיהו ליבוביץ לקבוע כי הקשר בין מציאותנו הרוחנית למוח הוא מסוג "הבעיות שאנחנו מבינים שאינן ניתנות להבנה". מי שהיטיב לסכם בדייקנות את המצב האנושי היה גתה, שגיבורו פאוסט מכר את נשמתו לשטן בעבור "הדבר המחזיק את העולם מבפנים". בספרו האוטוביוגרפי ("מחיי: פיוט ומציאות") הפציר הסופר בבני מינו, שבניגוד לגיבורו הספרותי, ירפו מניסיונותיהם לפתוח את מחברותיו של אלוהים: "חיינו בדומה לכל היקום האופף אותנו, מורכבים מחירות וכורח יחד, בדרך שלא ניתן להבינה. ה'מה' קיים בתוכנו, ה'איך' תלוי אך לעתים רחוקות בנו, על ה'מדוע' - אין אנו רשאים לשאול כלל, שעל כן לא נותר לנו אלא לקבל במלוא ההצדקה את התשובה: 'משום שכך הוא'".
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/11/2013 15:39 |
|
| |
אפרים
אתה יכול להסביר היכן יש ביקורת עניינית לאדון רייקין חוץ מהמשפט שךאברהם אין אפשרות להסביר את השניות של רוח ונפש. איני חושב שבספר הוא התיימר להסביר
מיכי
אם הספר היה מתומצת יותר הוא היה קריא פי כמה (ואז גם רייקין היה טורח לקרוא)
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2013 18:42 |
|
| |
תלמיד
קודם כל הדהימה אותי הפיסקה שלך בסוגריים שאתה מקבל כמובן מאליו את קביעתו של הכותב שאירי ריקין לא קרא את הספר. אתה קובע זאת כעובדה רק בגלל שזה נכתב על ידי אדם שאתה הולך אחריו כעיוור .והרי ברור לכל בר דעת שמיכאל אברהם מצא דרך התחמקות (מועילה כנראה )מדיון ענייני בביקורת .
עכשו נבחן מה מסתתר בביקורת.הנה:
"בחלקיו הטובים יותר של הספר מפריך מיכאל אברהם את עצם היומרה המדעית להסביר את מוצא הרוח מן החומר: המדע אמנם מתאר לנו את המכניזם הביוכימי של מערכות העצבים והשרירים הסרים להוראות מוחנו, אך אינו יכול לתפוש את איכותה הפנימית והסובייקטיבית של חוויה אנושית. מדען עיוור, למשל, גם אם יהיה בקיא בכל פרטי התהליכים הנוירו־פיזיולוגיים של ראיית צבעים, לא "יידע" לעולם את צבעו של תפוח, בדיוק כשם ששום מכונה לא תוכל למדוד, לחוש, לטעום או להרגיש את צערו של לב שבור מאהבה נכזבת. "נכון לעכשיו אין שום הסבר פיזיקלי־מטריאליסטי לתופעות קוגניטיביות או רגשיות, כמו זיכרון, רצון, חשיבה, אהבה והכרה. ישנו ידע מדעי שהולך ומתרחב על הגורמים הפיזיים שמתלווים לתופעות הללו, ואולי גם מחוללים אותן... אך הן בבירור לא התופעות המנטליות עצמן".
נו,איזה חידוש יש כאן? כלומר החלקים הטובים של הספר עוסקים בנושאים הידועים של גוף-נפש שלייבוביץ' ואחרים טחנו אותם עד דק בספריהם ומיכאל אברהם ממשיך לטחון קמח טחון.
אבל,וכאן באה הביקורת המשמעותית :
"חלקיו הפחות משכנעים של הספר מוקדשים לניסיונותיו של אברהם לשקם את חופש הרצון האנושי, אחרי שהוברר כי נכון להיום, לפחות, "למדע אין מה לומר בנושא זה". לקוראיו מציע אברהם חופן ניסויי מחשבה, המוכיחים כי גם דטרמינסטים ומטריאליסטים אדוקים אינם מוותרים באמת על חירות רצונם או הכרתם הרוחנית, ומכאן שעלינו "לחזור לאינטואיציות הראשונות שלנו", שלפיהן האדם הוא פועל מוסר חופשי. אברהם גם מקנטר את הקלות שבה מוכנה החילוניות ההומניסטית והליברלית לאמץ את דת המדע, גם כשזאת הופכת את האדם לאוטומט נטול הכרעה מוסרית.
אז נכון ש"הכחשה של התחושות הכי אינטימיות וברורות שלנו היא תופעה מוזרה". אבל גם קביעתו של אברהם, ש"יש לנו חופש רצון ובחירה חופשית", אינה בדיוק היסק פילוסופי סגור אלא יותר משאלת לב, שהביאה גם את בשביס־זינגר לקבוע פעם כי "אנו חייבים להאמין שיש לנו רצון חופשי. אין לנו ברירה".
לאברהם, עם כל הרצון הטוב, אין הבנה טובה יותר משל חוקרי המוח לגבי שילוש החידות הקדוש של המצב האנושי: מי או מה אנחנו (בעיית גוף ונפש), למה אנחנו כך ולא אחרת (דטרמיניזם מול רצון חופשי), ואיך גוש אטומים צמיגי יוצר את הקולנוע הפנימי הזוהר הזה של מחשבה, קולות, מראות ומגע; שלא לדבר על חוויה מלאת חיים של עצמיות האוצרת זיכרונות, חלומות וכוונות. דבר אחד בטוח. בין שמרצונו החופשי ובין שלא, מוחנו מתאווה לתיאוריה פשוטה וברורה שתצמצם את רצונותינו ומעשינו לתהליך מובנה ובר מדידה. מה שמפריד בינינו לפתרון הוא עובדת היותנו פרדוקס ואי אפשרות. אנו יודעים לעתים יותר ממה שנוכל לומר, אך אל לנו לתת אמון אפילו בעצמנו, כל עוד אנו חלק מהמסתורין שאנו מנסים לפתור. גם אמונותינו המוצקות ביותר הן אמיתות למחצה, מה שהביא את פרופ' ישעיהו ליבוביץ לקבוע כי הקשר בין מציאותנו הרוחנית למוח הוא מסוג "הבעיות שאנחנו מבינים שאינן ניתנות להבנה".
כלומר,המבקר אירי ריקין לועג לנסיונות המטופשים של המחבר להסביר משהו שחוקרי מוח ופילוסופים דגולים
לפניו לא הצליחו לפענח.
שוב,כמו בספריו הקודמים של המחבר הרבה יומרה בלי כיסוי אבל לנוהים אחריו כמו תלמיד טועה ואחרים זהו ספר מצוין כמתנת בר מצווה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-16/11/2013 19:32 |
|
| |
הרב מיכי ,
הנה שאלה שפעמיים ביקשתי עליו מענה ללא מענה [לא התנשאות אלא מה?]
אני מעתיק מאשכול בחירה באהב עצמית,
הרב מיכי ,
גם חרטה וגם כישלון באים לידי שימוש בהשאלה וגם מתמזגים,
אתמקד על ראייתך לחולשת הרצון,איך אדם מרגיש שעשה משהו שלא רצה בו?
אז למה באמת הוא עשה את זה?
התשובה היא כי רצה ,נשאלת השאלה אם כך למה אתה מרגיש שנכשלת.
התשובה ,
א] אכן היו לי שתי רצונות שסותרות ולכן עשיתי משהו שרציתי שסותרת משהו שלא רציתי,
ב]אני לא מתחסד שעשיתי משהו שלא רציתי רק מתחרט שהתפתיתי ועשיתי מעשה שטות שמייסרת,
ג] כשאני אומר שנכשלתי אני בעצם אומר שנכשלתי על ההחלטה שארזה ,החלטה זו התקיימה לפני שראיתי את הגלידה,
הרב מיכי המכובד ,וואטס אפ?
וכאן אוסיף קצת ,אתה טוען שיש מכניזם שלישי הטוען ,,אני לא יכול להתכחש מתחושת החופש שהרגשתי בשעה שהחלטתי ,
א,איך אסביר במלים חויה זו ?בחירה יש מאין ?
ב] תחושת החופש היא לעשות מה שאני ר ו צ ה ,וזה אכן מה שרציתי ,לכן אני אולי חושב שיכולתי לפעול אחרת כי יש לי חופש רצון ,
< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}< type="text/">if (window.EBMessageReceived) {window.EBMessageReceived(decodeURIComponent('undefined'),decodeURIComponent('undefined'));}
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2013 09:55 |
|
| |
בילי חביבי,
כמי שכה נואש לקבל תשובה בעניין חיוני זה, הייתי מצפה ממך לשלושה דברים לפחות:
1. ניסוח מובן של השאלה (כרגיל, אי אפשר להבין את הניסוחים שלך. אני מקווה שאתה כן מבין את מה שכתבת). בלי שלוש נקודות שמיועדות ליודעי ח"ן, השלמת משפטים, בהירות ניסוח, ייחוס ברור של השאלות התשובות והטענות לי או לך ועוד ועוד.
2. חיפוש בעצכ"ח ו/או בספר לגבי תשובות שכבר כתבתי (כבר כתבתי כאן על נושא זה כמה פעמים בעבר).
3. ניסיון להבין את דבריי לפני שאתה ממהר להקשות קושיות. ובודאי לא לשים דברים שלך בפי ואז להקשות.
הנקודה היחידה בדבריך שכן הבנתי היא שאתה מדבר על איזושהי ראיה שלי לחולשת הרצון. אבל מה לעשות, ככל הזכור לי, לא הבאתי בשום מקום (לא בספר ולא כאן) ראיה לחולשת הרצון. מה שניסיתי לטעון זה רק שהתחושה הזאת שקיימת אצל כולנו יש לה קיום (כלומר שלא חייבים לדחות אותה). זה הכל. אני מקווה שאתה מבין את ההבדל בין הבאת ראיה לבין טענה בדבר חוסר סתירתיות. מכיון שאין בדבריי ראיה כזאת, איני מבין כיצד אתה מקשה על הראיה שלי.
לגבי כל שאר דבריך כאן, פשוט לא הבנתי כלום. איני מבין את הטענות עצמן, וגם לא מי אמר אותן (אתה או אני). אודה ואבוש, חידוני "השלם את החסר" בצורה של שלוש נקודות (או שלושה פסיקים) ממש מלחיצים אותי (אני חלש בזה, אל תגלה לאף אחד).
אה, יש עוד משהו שכנראה הבנתי: אני משער שהתשובה בת 3 הסעיפים היא משהו שאני הייתי אמור לומר במקום כלשהו. אבל ככל הזכור לי לא אמרתי זאת בשום מקום, אלא אם לא הבנתי מה כתוב כאן. אתה יודע מה? דומני ששתי הטענות נכונות :) .
אז כשירות אישי עבורך, אעבור כעת על דבריך ואסמן מה לא ברור לי: אם תרצה תשובות אשמח להשתדל לתת אם אוכל, וזאת בשתי הסתייגויות: 1. פתח אשכול אחר שמיועד לזה (או הקפץ אשכול ישן). 2. הבהר את שאלותיך לפי ההנחיות דלעיל. בהצלחה.
והרי דבריך:
גם חרטה וגם כישלון באים לידי שימוש בהשאלה וגם מתמזגים, מה לכל הרוחות כתוב כאן??? מה ההקשר? מי נגד מי?
אתמקד על ראייתך (??? ראה לעיל) לחולשת הרצון,איך אדם מרגיש שעשה משהו שלא רצה בו?
אז למה באמת הוא עשה את זה? האם זה אמור להיות ניסוח של הראיה שלי?
התשובה של מי? היא כי רצה הוא מרגיש שהוא רצה כי הוא רצה? או כי הוא רצה להרגיש? ,נשאלת השאלה אם כך למה אתה מרגיש שנכשלת. לא הבנתי את השאלה! איך היא קשורה למה שנאמר קודם? זו שאלה שלך או שלי?
התשובה של מי?,
א] אכן היו לי שתי רצונות שסותרות ולכן עשיתי משהו שרציתי שסותרת משהו שלא רציתי,
ב]אני לא מתחסד שעשיתי משהו שלא רציתי רק מתחרט שהתפתיתי ועשיתי מעשה שטות שמייסרת,
ג] כשאני אומר שנכשלתי אני בעצם אומר שנכשלתי על ההחלטה שארזה ,החלטה זו התקיימה לפני שראיתי את הגלידה,
כל זה לא מוכר לי!!! כנראה תשובה שלך. אז מה אני אמור לעשות עם זה?
הרב מיכי המכובד תודה! אני משמין מנחת.,וואטס אפ? אני קצת חלש באנגלית. אבל הלכתי למילון וראיתי שפירוש המילים הללו לא מכיל שאלה ספציפית. אז לא הבנתי מה השאלה. חסר ניסוח של השאלה. נא השלם.
וכאן אוסיף קצת ברוך השם, אולי כעת אני אבין משהו. אני כבר כוסס את ציפורניי! ,אתה טוען שיש מכניזם שלישי מה השניים האחרים??? מה המכניזם הזה??? הטוען מה??? ,,אני לא יכול להתכחש מתחושת החופש שהרגשתי בשעה שהחלטתי ,
א,איך אסביר במלים חויה זו ? למה צריך להסביר במילים? האם המשפט הקודם לא היה הסבר במילים? בחירה יש מאין ? זו שאלה שלך? שלי? זו תשובה? מה זה???
ב] תחושת החופש היא לעשות מה שאני ר ו צ ה ,וזה (מה? התחושה?) אכן מה שרציתי ,לכן ??? (איך זה נובע ממה שנכתב קודם?, לא שהבנתי את מה שנכתב קודם...) אני אולי חושב שיכולתי לפעול אחרת כי יש לי חופש רצון , זה שלך או שלי? מה כתוב כאן???
כל זה עוד בלי תיקון טעויות בעברית (אני מניח שאתה חוצניק), שגם הן תורמות לעמימות ואי ההבנה שלי, אבל לא תיקנתי אותן כאן כדי לא לבלבל יותר מדיי. אני מקווה שאחרי ההבהרות אצליח להסתדר עם העברית.
בהצלחה.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2013 10:03 |
|
| |
אפרים למיטב זכרוני בספר יש הבהרה שהניסויים המחשבתיים האלו אינם ראיה בנוסף למיטב זכרוני הספר אינו מוכיח אלא שהחויה האישית של בחירה אינה שטות ואין לה סתירה מדעית
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2013 11:10 |
|
| |
ת"ט
הנושא הוא מיטב זכרונך?
הנושא הוא הביקורת של של אירי ריקין האם אירי ריקין השתכנע מהטיעונים או לא.התשובה ברורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2013 11:53 |
|
| |
אירי ריקין ציפה כנראה ליותר מדי, להוכחות חותכות לאפשרות הבחירה. אין כאלה גם לדעת מחבר הספר. כתב 'תלמיד טועה: "בנוסף למיטב זכרוני הספר אינו מוכיח אלא שהחויה האישית של בחירה אינה שטות ואין לה סתירה מדעית" זכרונו של תלמיד לא הטעהו. ויותר מכך, הספר מבקש אף ללמדנו שהבחירה היא, גם לאחר כל המחקרים העדכניים, האפשרות הסבירה יותר. נקודה זו, האחרונה, אכן יכולה להיות נתונה לויכוח. (את הספר קראתי פעמיים)
תוקן על ידי ספרן ב- 17/11/2013 11:55:33
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2013 12:08 |
|
| |
ספרן
הנושא איננו מהם הציפיות של אירי ריקין.
הנושא הוא האמינות של מיכאל אברהם.
הוא כתב שהביקורת של ריקין אינה חיובית ואינה שלילית.
הוכחתי שהביקורת היא שלילית ביסודה.
ולגבי דבריך שאירי ריקין ציפה ליותר מידי-לפי דבריו של אירי ריקין זו היתה היומרה של מיכאל אברהם. לא של אירי ריקין.
ואם קראת את הספר פעמיים אולי תוכל לתמצת איזה חידוש יש בו שלא ידענו עליו מזמן ואילו הוכחות יש לו.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/11/2013 12:16 |
|
| |
אפרים, שים לב: סיימת שוב בציפיה ל"הוכחות" ... :)
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2013 10:46 |
|
| |
ספרן,גם אתה מהמתחמקים?עזוב הוכחות. כתוב בבקשה רק מה חידש לך הספר?
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2013 11:23 |
|
| |
אפרים, ספר לא חייב לחדש. אם לא בא אלא לסדר בבהירות ובסגנון קולח את הנושא לפרקיו ולפרטיו, להעלות את השאלות והתשובות האפשריות, ובנוסף לכך הוא גם מעודכן, דיינו.
אגב, סמוך להופעתו, הופיע ספר נוסף על אותו נושא (ראה קישור) גם הוא לא כולל חידושים מהפכניים. קריאתו די מייגעת ואעפ"כ הוא תורם בהחלט לחידוד ההגדרות.
http://www.biupress.co.il/website/index.asp?id=884
|
|
|
|
| נשלח ב-18/11/2013 11:54 |
|
| |
ספר לא חייב לחדש? חידשת לי.
לפי אירי ריקין למיכאל אברהם יש יומרה מסוימת לחדש משהו ולפתור בעיה שגדולים וטובים ממנו לא הצליחו לפתור והוא נכשל בכך. האם שניכם קראתם את אותו הספר?
ספר שרק מסכם דברים ומלקט מן הגורן ומן היקב לא צריך להקרא ספר אלא סיכום.
|
|
|
|
|
