אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ה]

אכן, פלאי ההיסטריה האמיצה והלא מתחמקת.
על הספר גיבשת עמדה מוצקה ונחרצת, בלי ששזפה אותו עינך. יופי. טוב, החי לפעמים מכחיש את המת.
על אירי ריקין, שכעת סקירתו עצמה מובאת כאן במלוא הדרה (המועט), טפלת באותה מידת ביטחון ואומץ דברים שהוא לא כתב. החי  מכחיש את החי.
אני כתבתי על ריקין דברים שעדיין נמצאים כאן לעיני כל ישראל. זה לא מפריע לך באומץ רב לטעון נגדם בלי קשר למה שכתוב בהם.
ספרן "המתחמק" כתב כאן, ודבריו עדיין לנגד עינינו, ואתה בלי שמץ התחמקות ובאומץ רב מכניס לפיו דברים שהוא לא אמר. שוב החי מכחיש את החי.
על כך נאמר: אשר אומץ תהילתך והיא תפארתך.
מי אמר שאין החי מכחיש את החי? מי יגלה עפר מעיניך ר"ג...

תוקן על ידי mdabraham ב- 18/11/2013 14:10:02

הרי ביקשתי מספרן שיכתוב לי חידוש אחד מהספר ותגובתו היתה שספר לא חייב לחדש ולכן הוא לא כתב לי שום חידוש מהספר. אז מי כאן החי שמכחיש את החי.
ולגבי בקורתו של אירי ריקין-אצטט שוב את הקטעים הרלוונטיים והקורא הנבון יראה מיד מיהו החי המכחיש את החי:


"חלקיו הפחות משכנעים של הספר מוקדשים לניסיונותיו של אברהם לשקם את חופש הרצון האנושי, אחרי שהוברר כי נכון להיום, לפחות, "למדע אין מה לומר בנושא זה". לקוראיו מציע אברהם חופן ניסויי מחשבה, המוכיחים כי גם דטרמינסטים ומטריאליסטים אדוקים אינם מוותרים באמת על חירות רצונם או הכרתם הרוחנית, ומכאן שעלינו "לחזור לאינטואיציות הראשונות שלנו", שלפיהן האדם הוא פועל מוסר חופשי. אברהם גם מקנטר את הקלות שבה מוכנה החילוניות ההומניסטית והליברלית לאמץ את דת המדע, גם כשזאת הופכת את האדם לאוטומט נטול הכרעה מוסרית. אז נכון ש"הכחשה של התחושות הכי אינטימיות וברורות שלנו היא תופעה מוזרה". אבל גם קביעתו של אברהם, ש"יש לנו חופש רצון ובחירה חופשית", אינה בדיוק היסק פילוסופי סגור אלא יותר משאלת לב, שהביאה גם את בשביס־זינגר לקבוע פעם כי "אנו חייבים להאמין שיש לנו רצון חופשי. אין לנו ברירה". לאברהם, עם כל הרצון הטוב, אין הבנה טובה יותר משל חוקרי המוח לגבי שילוש החידות הקדוש של המצב האנושי: מי או מה אנחנו (בעיית גוף ונפש), למה אנחנו כך ולא אחרת (דטרמיניזם מול רצון חופשי), ואיך גוש אטומים צמיגי יוצר את הקולנוע הפנימי הזוהר הזה של מחשבה, קולות, מראות ומגע; שלא לדבר על חוויה מלאת חיים של עצמיות האוצרת זיכרונות, חלומות וכוונות. דבר אחד בטוח. בין שמרצונו החופשי ובין שלא, מוחנו מתאווה לתיאוריה פשוטה וברורה שתצמצם את רצונותינו ומעשינו לתהליך מובנה ובר מדידה. מה שמפריד בינינו לפתרון הוא עובדת היותנו פרדוקס ואי אפשרות. אנו יודעים לעתים יותר ממה שנוכל לומר, אך אל לנו לתת אמון אפילו בעצמנו, כל עוד אנו חלק מהמסתורין שאנו מנסים לפתור. גם אמונותינו המוצקות ביותר הן אמיתות למחצה, מה שהביא את פרופ' ישעיהו ליבוביץ לקבוע כי הקשר בין מציאותנו הרוחנית למוח הוא מסוג "הבעיות שאנחנו מבינים שאינן ניתנות להבנה".

 ההודעה נמחקה, באיחור ולאחר תלונת ארתח, כיון שהיא לא עמדה בתקנון הדיבור התקין של הפורום, וגם לא בכללי הנימוס הרצויים.

אפי'לה,
לפני שאני מתייחס לציטוטי המחץ המודגשים שלך, תרשה לי רק לתהות האם לא שכחת לצטט עוד כמה דברים שכתובים שם? מה עם החלקים היותר משכנעים שבהם אני מפריך את הקונצנזוס המקובל בעולם המחקר של מדעי המוח? גם זה לא שכנע אותו? כי לגבי זה נראה שהוא דווקא כן השתכנע (אמנם כנראה בלי לקרוא, ולכן זה שכנוע מפוקפק למדיי בעיניי. אבל אתה כחסידו המובהק של ריקין לא היית אמור לפספס זאת). מוזר, אני לא רואה את זה מצוטט כאן. אולי פיספסתי משהו. דומני שאצלך מופיעה התייחסותו של ריקין רק לחלקים הפחות משכנעים. ככנראה חלק מהדברים נשמטו מקולמוסך.
והיכן הטענה של ריקין שהטיעונים שלי לא משכנעים? הוא מדבר על ניסויי המחשבה שהצעתי (חלק קטנטן מהספר), ומכיון שהוא כנראה לא קרא את הספר אין פלא שהוא לא הבין מה מטרתם (אני מסביר אותה שם בפירוט רב). הניסויים הללו לא אמורים לשכנע אף אחד בחופש הרצון, אלא לאפשר לכל אחד מאיתנו לבחון ישירות את עמדתו בנושא, לכאן או לכאן. אבל באמת אי אפשר להבין זאת בלי לקרוא, כך שהוא לא אשם. וגם אתה לא.
וכעת למשפטי המחץ המודגשים אצלך:
1. ככל הידוע לי, אין אצלי בספר ניסיונות לשקם את החופש האנושי.
2. אכן הרצון החופשי הוא משאלת לב, ואני אומר זאת בפירוש כמה וכמה פעמים בספר (מה שמי שלא קרא לא יכול לדעת כמובן). מה שאני טוען הוא שלא הועלה במדעי המוח ובפילוסופיה או בכל תחום אחר שום נימוק שמכריח מישהו לוותר על משאלת הלב הזאת. לכן אם זה נשאר כך כפי שהוא כותב, משאלת לב עקבית (ולא היסק), אז באמת הצלחתי, ואפילו ה"חלקים הפחות משכנעים" שלי שכנעו אותו לגמרי. אותך כמובן לא.
למען האמת זה מצב די משעשע: ישנה מחלוקת בין שני יהודים שלא קראו את ספרי האם הוא משכנע או לא. אתה לא חושב כך?
3. מה שקבע לייבוביץ שאת הקשר בין גוף לנפש אי אפשר להבין, אני חוזר ואומר בספר (אמנם ביתר צניעות, שבינתיים אין לנו הבנה בזה). זו אחת הנקודות המרכזיות בטיעונים ה"לא משכנעים" שלי. אבל אתה כמו ריקין, כמי שלא קרא את הספר, חושב שדברי לייבוביץ סותרים את טענותיי. אני לא מציע הסבר לקשר בין גוף לנפש, אלא עושה בדיוק את מה שלייבוביץ עשה (אלא שבאופן מעודכן יותר): מותיר זאת כחידה שאינה צריכה לגרום לנו לוותר על חופש הרצון, אלא להיפך תומכת בקיומו.
מסכן לייבוביץ, ברגע שהתגלה שהוא דווקא דוגל בעמדה שלי הוא הפסיד אוהד נלהב ועיוור כמוך. על מי תתלה את טיעוני אד הומינם שלך כעת?

אפריםבן,
אני לא פחות מנדהם (ואני אולי נדהם עוד יותר ממיכאל שטורח להשיב לדברים המגוחכים והלא רציניים שאתה כותב באופן לא מכובד, קטנוני כמעט מטופש).
ראשית כל, מסגנונך המבחיל אני נוטה להאמין שאתה שומר טינה למיכי שנובעת מאחת משתי סיבות: או ארוע כלשהו שמיכי עשה משהו שלא היה לרוחך (ציון לא טוב שהעניק לך וכדו'); או פתלוגיה אחרת שמקומה במחלקות הקליניות הרלוונטיות.
שנית, מההיתלות שלך, הגרוטסקית להחריד, באדון ריקלין. אתה, בשם הנאורות, אתה שאפילו אדם כמו מיכאל אברהם הוא "מחזיר בתשובה" ( מה ? !) לשיפוטך - משתמש בכלי הרמונויטי "מתוחכם להפליא" הזהה לזה של חומייני: היתלות מוחלטת באיזשהו טקסט ערפילי ומימי כשל הטקסט של ריקלין (העלום).
אני חייב לומר שאני קורא את ביקורתו של ריקלין (שכאמור אתה שוב ושוב חוזר אליה, כאילו דבר האל בוקע ומאיר בהתגלות שמיימית עוצרת נשימה ומחסירה פעימה מבין אצבעותיו של אדון ריקלין הנכבד; כאילו הוא מקור הסמכות, מאציל הידע, "הוא היודע והוא הידוע והוא המדע"). היא אנמית לגמרי. כמובן שהיא ביקורת לא חשובה בשום צורה בעיני (היא לא מנומקת, היא לא מדגימה, היא בסך הכל מעלה טיוטה של שרטוטי מחשבה לא מגובשים דיו של המבקר הנכבד או לא [אינני מכירו]), וגם אילו הייתה נורא משבחת וגם אם הייתה נורא מזלזלת, לא היה הדבר מעלה או מוריד. אבל איך שלא יהיה, לגופם של דברים, היא לחלוטין לא ביקורת שלילית, אלא ביקורת משולבת.
אני חוזר להתחלה: אני עדיין נדהם.

תוקן על ידי יינן ב- 20/11/2013 20:20:12

רא"מ פייבלזון על לימוד תנ"ך ועל דעת תורה
כאן:

הרב הפייבלזון די אמיץ,
טעה לגבי צדיק גוזר והקבה מקיים ,
פתחתי אשכול לגבי חלק גדול שנידונים בכתבה ,

   חזק, תודה על הראיון המעניין. נא הבא עוד מדבריו. אהבתי את המשפט "מי שקשה לו לחיות עם עמימות, הוא לא מספיק בוגר"  (עמימות=דיאלקטיקה מתמדת)

עוד מדבריו (מוסף שבת של 'מקור ראשון' מהיום) 

הציניקנים >> אליהו מאיר פייבלזון

עבורי, המתייוונים של היום הם הציניקנים. בשלוש המאות האחרונות עבר העם היהודי אסון נורא. ממציאות שבה העם היהודי כולו היה סמוך על שולחנה של התורה, הגענו למצב שבו היהדות הנאמנה למצוות התורה היא מיעוט קטן.

לא כאן המקום לנתח את הנסיבות הפוליטיות, החברתיות, התרבותיות והפסיכולוגיות שגרמו למהפך הזה. כרגע די לנו בציון העובדה הזו, שמנקודת מבט של יהודי מאמין היא טרגדיה בלתי נתפסת. בלי ספק הייתי משתוקק בכל לבי שבורא העולם יערה רוח ממרום, שתהפוך בלילה אחד את לבותיהם של כל יהודי העולם ותחזיר אותם לאביהם שבשמים. בינתיים נראה שהקב"ה בוחר בדרך אחרת.

כיום חיים במדינת ישראל מיליוני יהודים, בתוך סיר לחץ שבו השאלה האמונית תוססת כמעט בכל רגע. הגיאוגרפיה של הארץ הזו והעברית שבה אנו מדברים מעוררות באין־ספור נימים את ההיסטוריה ואת הנוסטלגיה. הסכסוך הערבי־ישראלי, במקרה או שלא במקרה, מצית מפעם לפעם שאלות של זהות ומורשת יהודית, ולפעמים גם שאלות אמוניות של ממש. גם המרקם העדין והמורכב של החברה הישראלית איננו מאפשר ליהודי הישראלי להניח בצד את שאלת מיליון הדולר: מיהו, או יותר נכון מהו, יהודי.

הרב אליהו מאיר פייבלזון הוא ראש ישיבת "פתחי עולם" – ישיבה חרדית לבעלי תשובה

בכלל, אינני יודע אם חברה אנושית כלשהי יכולה לחיות לאורך זמן בלי שתתעורר בתוכה שאלת האמונה, קל וחומר חברה יהודית עם זהות והיסטוריה יהודיות. כאנשים מאמינים, היינו צריכים לדעת ולשער מראש שבשלב כלשהו השאלה הזו תתעורר. היו אולי כאלה שקיוו להדחיק אותה, וליצור זהות ישראלית חדשה שאפשר יהיה לחיות בה בלי נקיפות מצפון מיותרות, ובלי קרקורי בטן אמוניים. אבל ההיגיון והאמונה כאחד מלמדים שאין דרך למחוק את הרעיון הא־לוהי מבני האדם. כל הצדדים והדעות גם יחד הם חלק מן העיסה הזו, שכולה סוערת מסביב לשאלת העם היהודי ומורשתו. כיום יכולים אנחנו לומר, במידה גבוהה מאוד של סבירות, שאי אפשר להשכיח את יהדותה של החברה הישראלית.

האם אני מרוצה מהתוצאות של הסערה הזו? קשה לומר שמאוד. כיהודי, אף פעם אינני מסוגל להסתפק במועט. אבל ברור לגמרי שבכל יום אנו פוגשים בעוד נקודות של אור. עוד צעיר ועוד צעירה מתקרבים, עוד בית כנסת נפתח, עוד ספר העוסק בכובד ראש בסוגיות של יהדות, גם אם מנקודת מבט חילונית. גם האמנות הישראלית, יש בה יותר ויותר נקודות של אמונה. מי יודע, אולי זוהי הדרך שסלל הקב“ה עבור עמו ונחלתו? אולי צריך העם היהודי לעבור את המסלול הזה בדרך אל אמונת אבותיו? אולי באופן הזה תצמח לנו חברה מאמינה, ביתר אותנטיות מאשר במהלך פתאומי שמימי? או שמא הסערה הזו היא בעצמה רוח ממרום להשיב את ישראל לאביהם שבשמים?

אם קו המחשבה שלי צודק, אין לי זכות להתלונן על קולות המנוגדים ומתנגדים לאמונה. אם צריך להתקיים שיח יהודי־ישראלי בנושא הזה, הוא ודאי צריך לכלול גם קולות שכאלה, למרות שהם עלולים להכאיב לי מאוד. אולי דווקא החילוניות המיליטנטית תעורר את הניצוץ היהודי בעוד אמא יהודייה? השלילה החריפה ביותר יכולה להעיר אצל מישהו אחר את הצד שכנגד. אני כשלעצמי נוטה לחשוב שאמונת הייחוד קרובה ללבו של כל אדם, והיא מתאימה לנפשו. לפעמים כל מה שצריך הוא שמישהו יפתח את לבו לשאלה הזו. על אברהם אבינו אמרו חז“ל שנעשו לו שתי כליותיו כשני רבנים, ומהן למד תורה. ללמדך שאישיותו של אדם מובילה בטבעה לאמונה. בליל הסדר, ליל האמונה הגדול בשנה היהודית, אנו מצווים לעורר שאלות. אנו רוצים להביא את מי שאיננו יודע לשאול לפחות למדרגת התם. גם הבן הרשע, שמתריס בעזות פנים כנגד כל הקדוש והיקר לנו, מצטרף למסע בירור האמונה.

הבעיה שלי היא עם הציניקנים. אלו ששוללים את זכותו של האדם להאמין. אני מתכוון לאמירות פסידו־שכליות, המצמקות את נפש האדם לבחירה בין גלידה תות־וניל לשוקולד שוויצרי משובח. לדידם של אלה האדם הוא בעל חי, אולי מפותח משהו, אבל אין לו שום נגיעה בשאלה ערכית כלשהי. המוסר האנושי, על כל גילוייו הנפלאים, אינו אלא מנגנון הגנה, ואילו כל הופעה של דתיות היא פשוט נוירוזה. זהות יהודית היא פוליטיקה, וחיבור נפשי להיסטוריה הוא חוסר בגרות נפשית. דיבורים אלה קוצצים את כנפי האנושות כולה, וחוסמים את המחשבה האנושית מכל גילויי הרוח שלה. ודאי שיש בהם כדי לעצור צעירים מנתינת מקום לקול האמוני שבתוכם.

אינני מכחיש את הצד המדעי של הפסיכואנליזה, אך אינני חושב שהגישה הזו נובעת ממדעיות. בדרך כלל היא מייצגת סוג של ציניות המשתמשת בתפיסות מדעיות ישנות שאבד עליהן הכלח כדי למעט את רוחו של האדם. מי שאין בו שום כבוד לרוחו של האדם נלחם, בעצם, נגד האדם.

איך עלינו לנהוג במתייוונים הללו? לי אין ספק. עלינו להרגיז אותם עוד ועוד, עד שגם הם יוציאו מעצמם משהו בעל משמעות אמיתית.

הרב שאומר שצריך להרגיז אחרים כמה שיותר מתלונן נגד הציניקנים? אוי לבעלי התשובה שראש ישיבה כזה מלמד אותם תורה.

לעומת דבריו השטחיים של בן התורה פייבלזון אצטט מאותו מקור כקונטרה דברים שיש בהם טעם:

אבירמה גולן

"נתחיל מהגנאי. מי מטיח את התואר המפוקפק הזה ובמי? רבנים, בעיקר רבנים חרד"לים, משתמשים בו בשנים האחרונות בתדירות גבוהה מבעבר. אפילו יותר מרבנים חרדים. ובאיזה הקשר? למרבה הצער, מדובר בדיון שמתמקד בעיקר בעניינים החיצוניים, החומריים והשטחיים ביותר: סגנון לבוש, חשיפה לסממני תרבות מערבית כמו מוסיקה, סרטים, אינטרנט, פייסבוק ועוד. ה"מתייוונים", על פי ההגדרה הזאת, הם מי שדומים – באורחותיהם ולבושם – לחילונים המעדיפים את התרבות המערבית על אורח החיים המתחייב מההלכה היהודית.

מהי התרבות המערבית לפי אותה הגדרה? תרבות המקדשת את הפרט ובזה לכלל, ומטפחת את האגואיזם ואת רדיפת הכסף והבלי החיים. לא שאין בתיאור השטחי הזה גרעין של אמת. כל אדם חושב ומשכיל מכיר היטב את חולשותיה של תרבות המערב, ויותר מזה – את חולשותיה ונזקיה של דת השוק החופשי שהמערב סוגד לה. הבעיה היא שבחירתם של הרבנים לראות בסממנים החיצוניים חזות הכול מבטאת את אותה חולשה בדיוק. התייחסות בלעדית לסממנים החיצוניים היא משחק מובהק על פי כלליה הרדודים ביותר של התרבות המערבית בגילוייה העלובים מכול: אלה הכללים הבוחנים אדם על פי הג'ינס שהוא לובש, המכונית שהוא נוהג בה והבית שהוא גר בו. אלה כללים המכתיבים דיכוטומיות שטחיות, שאינן מסוגלות לראות מהויות ואינן יודעות להבחין במורכבויות. אלה הכללים שמשתמשים בהם בטלוויזיה, בתשדירי הפרסומת, בתעמולת הבחירות.


אלה אינם הכללים של המורכבות המרתקת והמעשירה  שאפיינה את גדולי עמנו, ממשה רבנו שגדל בארמון פרעה, רש"י שגידל כרמים בצרפת והרמב"ם שריפא חולים על פי תורת היוונים במצרים, ועד הרב י"ד סולובייצ'יק שלמד פילוסופיה ומדעים בברלין. אלה גם אינם הכללים שעל פיהם פעלו כל אנשי הרוח ומנהיגי האומה היהודים – דתיים כחילונים – לאורך כל ההיסטוריה. איש מהם לא פחד מתרבויות אחרות, ולא חשש שמא תיפול שערה משערות ראשם של תרבותו העתיקה ושל עקרונות חייו אם ייחשף לעולם ולחיים.

ההיפך הוא הנכון. גדולתם של אנשים כדוד בן־גוריון, יצחק בן־צבי, כצנלסון, עגנון, ברנר, ביאליק, טשרניחובסקי, אלתרמן, יהודה עמיחי, זלדה, רחל, לאה גולדברג, דליה רביקוביץ' ורבים אחרים נבעה בין השאר מן העובדה שבלי קשר לשאלה אם שמרו מצוות או לא – כולם התהלכו כבעלי־בית בשני העולמות: היהודי והכללי. אפילו הראי"ה נחשף לפילוסופיה ולמחשבה של תרבויות שונות, ושירתו – המוחבאת היטב־היטב בשנים האחרונות מפני צעירים וצעירות דתיים – נשאה אופי אישי מובהק מן הסוג שקשה, אם בכלל, להעלות על הדעת בימינו אצל רבנים. קשה לדמיין היום אפילו מחלוקת אידיאולוגית כזו שהתגלעה, למשל, בין רשב"י לרבי יהודה בעניין הרומאים ומעשיהם.

רדידות הדיון, ואופיו התוקפני והמבוהל, יוצרים החמצה מצערת: במקום לפתח כאן את כור המצרף התרבותי הייחודי לישראל, המורכב מכל חלקיה העשירים והמאתגרים של התרבות היהודית ומחלקיה הנבחרים והמרתקים של התרבות ה"כללית", ראשי הציבור מכל המחנות גוררים אותנו לפוליטיקה של הגדרות נבובות.

במקום לבחור באומץ את הראוי לנו מכל העולמות – אנחנו מתגודדים יותר ויותר בקבוצות המגדירות את עצמן ומוגדרות על ידי האחרים על פי אותם כללים נפסדים שהזכרתי לעיל. לו היה הוויכוח על ההתייוונות מתנהל היום ברמה ראויה, אפשר היה להעלות לדיון רציני שאלות כבדות־משקל על המתח הראוי בין המורשת היהודית לבין תרבות המערב. אפשר היה גם לבחון את מקומה של תרבות המזרח, אותה תרבות שאנחנו אמורים להשתלב בתוכה, בחיינו ובתודעתנו כאומה מתגבשת. אפשר היה לנהל דיון ביקורתי על הרלוונטיות של ההלכה ועל הצורך למצוא לה פרשנות חדשה לאור השינויים המבורכים שהשפיעה עלינו תרבות המערב בגילוייה היפים והנאורים. שאלת מעמדה של האישה, למשל, או היחס לאחר. או הבדלי השקפות העולם ביחס למדינה ולחברה.


מתייוונים? הלוואי. הלוואי שיהיו בקרבנו יותר מתייווני אמת. אנשי מנהיגות ורוח מורכבים, עשירי השפעות, שאינם פוחדים ללמוד מדנמרק איך צריך לנהל מדינת רווחה, ומצרפת איך להשקיע בתרבות, ומפינלנד איך להשקיע בחינוך מעולה לכל ילד, ומארה"ב איך לטפח ערכי דמוקרטיה, ומשוודיה איך לטפח שוויון אמיתי בין גברים לנשים. כל הערכים האלה לא אמורים להפריע לטיפוחן הרצוי כל־כך של התרבות והמסורת היהודית בכל שדרות החברה. להיפך, הם יכולים לתרום להעשרתן. —————————-

והאבסורד הכי גדול הוא שהחשמונאים עצמם ,משהפכו לשליטים ,הפכו למתיוונים הכי גדולים .....

אפרים 
נתפסת למילה צינית שלא נופלת מהמשפט ענה כסיל כאיוולתו וכבר החלטת שאוי לו להיות ראש ישיבה,
הכתבת קונטרה שהבאת לא מובנת לי כלל מלבד שאין בהם ולהסבר המציאות כהוא זה,
הרחוב של הרמבם והרחוב שלנו ממש דומים ,
היבדלות היא הכרחית והשיטה למרות כל הציניקנים עובדת יופי ,

יש גם מטפלים מעולים ,יועצי חינוך מעולים ופירות דבש,