"והמלאכים רצוא ושוב" – על יציאה לשאלה מהעולם החרדי  /  יקיר אנגלנדר

לפני מספר שנים פנתה אליי בחורה חרדית ושאלה "האם כדאי לי לצאת לשאלה?". עניתי לה שכל עוד היא שואלת "האם כדאי לצאת לשאלה", התשובה שלי היא לא! בשל התהליך הקשה כל כך של היציאה לשאלה, יעצתי לה שתחליט רק משעה שהיא בטוחה שמדובר על "פיקוח נפש", פשוטו כמשמעו, כלומר שהנפש מרגישה שהיא אינה מסוגלת עוד להמשיך להתקיים בתוך הגוף החרדי. במהלך שנות התנדבותי בארגון הל"ל זכיתי להכיר עשרות יוצאים לשאלה. לא ניתן לכלול את כולם בקטגוריה אחת: לא מבחינת הסיבות שבעטיין עזבו, לא בבתים שמהם באו, ולא בסיפורים האישיים או בדרכי ההתמודדות עם הקשיים הרבים. עם זאת, רוב היוצאים לשאלה שהכרתי עשו זאת משום "פיקוח נפש", משום שחשו שהישארות בתוך העולם החרדי כמוה כהתאבדות נפשית בשבילם, כך הרגשתי גם אני. בדיוק בשל כך כאב לי לקרוא את הביקורת הפוגעת של יאיר טיילור ב-NRG, שבה בחר לתאר את הבחירה של היוצאים כאמונה בכך שהעולם החילוני "יפנק אותם בבית עם דשא, גג אדום, בלונדינית ברקע שקיעה עם עיניים מצועפות, וכמובן כסא מנהלים מרשים עם הגב לנוף". לא, יאיר, לא הכרתי יוצאים לשאלה העונים לפרופיל שאתה מצייר. אולי הם קיימים, אבל התמונה שהצגת מתעלמת מהסיבות של היוצאים הרבים שפגשתי, שבחירתם הונעה מטעמי פיקוח נפש ולא משום ששעו אחר מקסמי-שווא חילוניים. 

אין לי רצון לבקר את העולם החרדי. לא כי לא ניתן לבקרו, אלא מכיוון שאני לא רוצה להשתלח בציבור שכל כך נוח לבקר בקלות הדעת, כפי שיאיר טיילור בחר לבקר את היוצאים לשאלה. בנוסף, לא אבקר כאן את העולם החרדי מכיוון שמעולם לא חשתי שהוא פחות ראוי מהעולם שאינו חרדי – לא משום כך יצאתי ממנו. כמובן שיש מאפיינים בעולם החרדי שהם בעייתיים מאד, אך קיימים בשפע גם בעולם שאינו חרדי, ואין כוונתי לערוך התגוששות גלדיאטורים בין העולמות. אני בחרתי לעזוב את העולם החרדי האהוב מכיוון שדברים בסיסיים בו פגעו בי. החינוך החסידי (וליתר דיוק החסידי-מודרני בלשון החרדים) שקיבלתי, הערכים המופלאים שזכיתי להם, טעם לימוד הגמרא בשעות הלילה, והרגישות בנושאים מסוימים התנגשו עם מציאות חברתית שלא יכולתי לשנות כל עוד נותרתי בתוך חברה זו. עזבתי את העולם החרדי כי רציתי להתקרב לאלוהים, לקדושה, לטבע, להומאניות ולאסתטיקה. לא כי בעולם שאינו חרדי הגישה לאלה נוחה יותר או מובטחת, אלא פשוט כי הבנתי שבתוך העולם החרדי דרכי שלי הגיעה למבוי סתום. זו טעות לחשוב שהעולם שמחוץ לעולם החרדי הוא חילוני; העולם שמחוץ לעולם החרדי הוא "כל שאר העולם" למעט החרדי. היציאה לשאלה אפשרה לי ליצור דיאלוג עמוק עם חילונים, אבל גם עם מוסלמים ונוצרים, עם בודיסטים, פלסטינאים, עם הומואים ולסביות, ועם נשים (ולא רק במסגרת רומנטית). לאפיין את היוצאים לשאלה כמי שמנסים להיות חילונים אינה רק שגויה, אלא אף מסוכנת ומנסה לצייר את המסע שלהם כמנוהל כמאבק כנגד העולם החרדי. האמת היא, שהם לרוב פשוט אינם מסוגלים להמשיך להיות חרדים. חלקם ישתלבו בחברה החילונית הישראלית וחלקם בחברות אחרות, אחדים לא יהיו מסוגלים לחיות בתוך החברה בכלל. 

הקפיצה החוצה אל מעבר לחומות שמציבה החברה החרדית כדי לשמור על זהותה, גובה לעיתים מחיר נפשי ותרבותי עצום. המספר הקטן יחסית של היוצאים והעובדה שאין להם חברה שמייצגת אותם גורמת באופן טבעי שאין לנו נציגים בכנסת או בוועדות שונות שמשמיעים את קולנו. קיים ארגון הל"ל שעובד במסירות נפש, אך הוא לא מיוצג או מקבל סיוע. אכן, הבחירה שלנו שלא לחיות עוד כחרדים, פוגעת באופן טבעי במשפחה ובכבוד החברה החרדית, ולכן עסקנים שונים מטעמה מנסים לפגוע בכל ניסיון של הל"ל להשיג תקציב לצרכים מינימאליים של היוצאים (לסייע למשל בחיפוש עבודה, בהשלמת לימודים שפעמים רבות היא ברמה של בית ספר יסודי, במציאת מגורים, או בסיוע פסיכולוגי). יש לשער שאותם עסקנים חרדים לא רוצים בהצלחת היוצאים, כי באופן טבעי הדבר יקל על תהליך היציאה ומכאן על הבחירה של חרדים נוספים לצאת. המאבק של היוצאים לשאלה מצוי באופן טבעי מול החברה החרדית. ככל שיהיה קל יותר לצאת לשאלה, כן יגדל מספר היוצאים. עם זאת, על העולם החרדי להבין שהמאבק כנגד היוצאים לשאלה פוגע באותם אלו שחשוב שיצאו ובאלו שבחרו לצאת מכיוון שכל הישארות בתוך העולם החרדי משמעו גזר דין מוות אנושי. אותם יוצאים גם כך סובלים מבדידות קשה של עולם שאינו מבין אותם ושלעולם לא יוכל להבין, בדידות שחלקה נובע דווקא מהרצון של אותם יוצאים לשמר ולקיים חלק מהערכים החרדים שעליהם הם גדלו, אך שמצויים לעיתים בסתירה מול חלקים רבים של החברה שאינה חרדית. הבחירה של חלק מהמגזר החרדי לפגוע ביוצאים (באמצעות המשפחה, באיומים, ובכל אמצעי אחר) רק מוסיף למצב נפשי שאינו פשוט בכלל. 

היידגר טען כי התשוקה מבטאת את ההבדל בין המשתוקק לנעלם (לא לאלוהים החרדי) לבין האתיאיסט. לדעתו, האתאיסט זנח את האפשרות לאמונה, לעומתו "האיש המטורף מחפש את האל בבכיו על האל". האיש המטורף של ניטשה הוא האדם שתשוקתו כופה עליו להמשיך ולחפש אחר הנעלם. הבכי, לפי הגדרתו, חסר מילים, הוא מבטא את המשבר הקיומי, את חוסר האפשרות לדבר עם האל ועל האל, ובו זמנית הוא מעיד על אכפתיות והמשך קיומה של התשוקה אל האפשרות לקיומו של הטרנצדנטי, אל הנעלם.
תפילתי היא שהחברה החרדית תיצור גוף של רבנים שיעבדו יחד עם היוצאים לשאלה ולא נגדם, ושיחד נמצא את הקו הדק שיאפשר לחרדים לשמור על החברה החרדית ובו זמנית להפסיק את האלימות המופנית נגד היוצאים וכלפי אלו שרוצים בכך בכל גופם ונפשם. כמו כן, אני רואה זאת כחובתה של המדינה להגן על היוצאים ולסייע להם ככל שניתן. מי ייתן והדברים שיוצאים מהלב יכנסו אל הלב.