"יצאת בשאלה?! מעולה, ככה מתחילים!
גם לך זה קרה. עמדת באחת מול הרגע הזה שבו הבנת. הבנת שמוחך ולבך נמצאים במקום אחר משהיו לפני שנה, או שנתיים, או שלוש. הבנת שאת הנעשה אי אפשר להשיב, ושתרצה או לא תרצה - לעולם לא תשוב להיות הילד, או הנער, התמים והשלו. תמונת עולם שהייתה מובנת-מאליה, כבר החליפה פנים והיא עתה מורכבת, מתוחכמת ופתלתלה. איבדת את הספונטניות. הנטיעה הטבעית שלך בגן-עדן ילדותך ניתקה ממקומה, וכל נסיון לנוטעה בשנית יהא מלאכותי ומעושה.
אם התיאור הזה זר לך - אל תטרח לקרוא את השורות הבאות; אם מצאת בו שיקוף תואם במידת-מה לחווייה אישית שלך - אולי תמצא בהן תועלת.
א
יציאה בשאלה היא מסלול חד-סיטרי. אין ממנו דרך חזרה. כשם שאדם מתבגר לעולם לא יוכל לשוב לילדותו, כך לעולם לא ישוב היוצא אל חרדיוּת ילדותו. אם ישוב - לא יָצָא!
ילדות היא תלות, בגרות היא עצמאות. מעבר לתלות הקיומית, מן הסנדוויץ' הארוז בתיק ועד הבגדים המגוהצים לצד המיטה, התלות הילדותית היא נפשית ותודעתית. עולמו של הילד הוא העולם הסובב אותו. תחומי הענין, נטיית הלב, מאפייני התרבות, השאיפות, התקוות וסולם הערכים של הילד הם כולם מובנים מאליהם. הילד נולד אל תוכם, קולט אותם מבלי שהוא מודע לכך.
עם בגרותו, אישיותו של הנער כמו מנתקת את עצמה מן העולם שסביבה, בוקעת מן הביצה ונעמדת מולה. מעתה, מילת המפתח היא מודעות. היכולת לחשוב רפלקטיבית על כל מה שהיה בעבר מובן מאליו. הבוגר הוא עצמאי, או לפחות שואף להיות כזה. הוא מבקש להעביר בסך את סט ערכי הילדות, ולשאול את עצמו מה הואמוכן לקבל ממנו.
כאשר התהליך הוא בריא, האיזון נשמר. במצב בריא יש להניח שעולם הילדות, המעוצב ביד הורים מסורים, מושתת על ערכים חיוביים, וההתבגרות הבאה אחריו לא תביא לעזיבתו, כי אם לאימוצו באופן עצמאי, בגירסה מודעת. בוגר התהליך הזה יהפוך לאב, יטפח עולם ילדות דומה לילדיו, שאף הם בבוא העת יתנתקו ממנו לצורכי בחינה והתבגרות, וישובו אליו כבוגרים וכאבות וחוזר חלילה.
בעולמו של ילד חרדי, העולם המובן מאליו כולל רכיב דתי. והרכיב הזה מרכזי מאוד, שולט כמעט בכל הרכיבים האחרים ומכתיב את תבניתם. כיון שהרכיב הדתי הוא חלק מעולם הילדות, הבגרות חייבת לכלול התנתקות גם ממנו. ככל שהרכיב הדתי מרכזי יותר בעולמו הספונטני של הילד, כך הכרחי יותר הניתוק ממנו. אם זה לא יקרה, הוא לא ממש התבגר. מי שעולמו הדתי בשנות בגרותו הוא רצף כרונולוגי ישיר של ילדותו, הוא היה ונשאר ילד. בן שלושים, חמישים או שמונים, אבל ילד.
משכך, הרגע הזה הוא רגע של התגלות. האנושי שבאדם מופיע בך במלוא הדרו, בצלם אלוקים שבך. לא הרגע שבו שאלת לראשונה "מי אמר?!". הרגע שקדם לו, הרגע שבו תפסת במלוא הרצינות שבידך וביכולתך, ואולי מחובתך, לשאול "מי אמר?!", זהו הרגע! תפוס את הרגע הזה ונצור אותו בכל לבך, היום הזה נהיית לאדם!
אתה נבהל מעצמך, כמו גיבור-על שגילה לראשונה את הכוח העצום שבידיו, פוחד ונבוך מהמקום שאליו הגעת, ואינך תופס כמה יפה השעה. עד היום שיחקת ב'כאילו', כעת החלו החיים האמיתיים: חייך שלך, המוּדעים והבוגרים. לא יצאת בשאלה, לא התפקרת ולא איבדת את האמונה, פשוט התבגרת.
ומכאן אין דרך חזרה. הספונטני שנחשף לעולם לא ישוב להיות מובן מאליו. מובן אולי כן, מאליו ממש לא. אם תתעקש לחזר אחר שלוות ילדותך, תמצא את עצמך לבסוף על ספת הפסיכולוג, בתקן הילד שלא רצה לגדול; אם תסתובב עם תחושה של איבוד, של החמצת החווייה הדתית - פספסת את הנקודה. לא איבדת - השלת. פשטת את בגדי ילדותך, כדי לאפשר את לבישת מחלצות בגרותך.
ב
אז מה קורה כשאנחנו מתבגרים?
קודם כל, אנחנו כבר לא תמימים. אמא כבר לא מאיימת עלינו בשוטר שיבוא וירביץ לנו, וכשאבא מביט בנו בשתי עיניים מזרות-אימה, איננו מגיבים אוטומטית במילוי רצונו אלא מעבירים תרחישים אפשריים בראשנו. התמימות נעלמת, הספונטניות מפנה את מקומה לביקורת מודעת.
מעבר לכך, אנו משחזרים את עצמנו, מפרמטים אט אט את עולמנו. המיתוסים והאתוסים הופכים בהדרגה לעקרונות, ערכים ואמונות. המיתוס על השוטר המפחיד נעלם לטובת ערכי אמת וצדק, ואת מקומם של דמיונות ואמונות ילדותיות ממלאים עתה אידאלים נעלים.
כאשר המעבר מילדות לבגרות הוא בריא ומאוזן, הבוגר מסוגל להשקיף בחיוך על ילדותו. הוא נזכר בסלחנות בשקרים קטנים של הוריו, באי אלו מניפולציות זולות שהופעלו עליו בתחילת דרכו, ומגיב עליהם בקריצה. כמובן שהוא לא כועס על הוריו, כי הוא יודע היטב כמה קטן וילדותי היה באותה שעה.
זאת ועוד אחרת, הבוגר תופס את עולם ילדותו במבט מורכב יותר. העולם שחולק בעבר לשחור ולבן, טובים ורעים שלעולם לא נפגשים, מצטייר לו מעתה בגוונים רבים של אפור. הוא מסוגל לזהות את חולשותיהם של הוריו, של מחנכיו, ואפילו של תפיסת עולמם-עולמו. הוא כמובן לא נרתע מזה, לא בועט ולא מוותר על העולם היפה שהוא גדל בו, שהרי הוא בוגר ומבין שכך דרכו של עולם.
ובכלל, הבוגר תופס שהאחראי היחיד למצבו הוא האדם עצמו. כאדם עצמאי, הבוגר איננו עסוק בדיאלוג מיותר עם החינוך של ילדותו, במרד, הפגנת חופש או שחרור כעסים, מפני שזה לא רלוונטי. הסוגיה המעסיקה אותו היא מה הוא לוקח, בבחירה ובאחריות אישית, מן החינוך שהוענק לו. על חלקים מתוכו הוא יוותר, בשלווה ובנועם, אחרים הוא יאמץ אל לבו בחום ובאדיקות, ואולי יוסיף עליהם משלו כהנה וכהנה. אך סוף דבר, זהו תהליך אישי שזר לא מעורב בו, לא לחיוב ולא לשלילה.
לא סנונית אחת מבשרת את בוא האביב, ולא ביום אחד מתבגר אדם. היציאה מן הילדות היא באחת, ברגע ההתגלות, אך מסע הבגרות הוא ארוך ואיטי. אדם לומד את עצמו, לומד את סביבתו, בוחן את עולם ילדותו, ואט אט מעצב לו את פינתו האישית בעולמו המופלא של הבורא.
כמה חמוצה ודלת-משמעות היא תפיסת ה'יציאה בשאלה' כאקט של עזיבה. אדם יוצא מביתו אל מסע מופלא, גדוש חוויות אישיות, וחבריו מקוננים עליו שנטש את ביתו, וקולם נשמע למרחוק, מחלחל אל תוככי לבו של הנוסע, עד שאבד לו טעמו של המסע ואף הוא בוכה כנגדם. לוּ חכם, לוּ אך תינתן לו ההזדמנות להבין את משמעותו הנפלאה של רגע ההתגלות, כי אז היה מסע ההתבגרות מוביל אל גיבושה של עבודת ה' אישית, דתיות עמוקה, אמונה גדולה בערכים נפלאים וידיעת אמת את אלוקי אמת.
אכן. המסע האישי עשוי לגרום לו לוותר על חלקים מעולם ילדותו המובן מאליו. יתכן שיוותר על הטיש הנפלא של האדמו"ר, ואולי יוותר על הרומנטיקה הישיבתית החמימה והכה-בטוחה בעצמה. הוא עשוי גם לגלות פנים יפות-פחות של קהילתנו, ואולי אפילו של אוצר ספרותנו, אך גילוייו לא יגררו אחריהם נטישה בטריקת דלת, אלא ישתלבו בטבעיות בהתבגרות מאוזנת שאיננה ממוטטת מוסדי עולם.
ג
חכמינו זכרונם לברכה לימדונו כי בהגיעו לגיל שלוש עשרה, נעשה הילד בר-מצווה. נראה שהלכה זו מבוססת על תפיסת הגיל הזה כנקודת זמן מכרעת שבו הילד מתחיל להתבגר, ואביו רשאי כבר לראות עצמו פטור מעונשו. במשפט האזרחי, אדם הוא קטין כל עוד לא מלאו לו שמונה עשרה שנה. קביעות חוקיות הן בטבען שרירותיות ופשטניות, והן משקפות רק את המציאות הסבירה והממוצעת. נוכל לומר אפוא שטווח הגילאים 13-18 הוא איזור ההתבגרות, וכל אדם לפי טבעו מאבד את ילדותו אי שם בין שנים אלו.
העובדה שהערכים והנרטיבים הדתיים הכלולים בעולם הילדותי מוטמעים כתכנים על-זמניים, אמת באשר היא וקדושה באשר היא, יוצרת עיכוב בתהליך ההתבגרות הנדרש בהם. מה שקורה באופן טבעי בהיבטים האחרים של הילדות, עשוי שלא להתרחש מעולם במישור הדתי, אך גרוע מכך - עשוי להתרחש מאוחר מדי.
תארו לעצמכם אדם המוחזק בתנאי ילדות עד גיל שלושים. התיכון שלו מסתיים בכיתה כ"ד. עד אז הוא נדרש להביא פתק מההורים על כל איחור, נענש בשיעורי בית על הפרעה במהלך השיעור וגם מפוצה פה ושם בפרסי עידוד. סביר להניח שבשלב מסויים הוא יקום וימרוד. פרץ של כעס ותיסכול על החופש הבסיסי שנגזל ממנו, יהפוך להיות המוטיב המנחה של חייו. כזה הוא, לדעתי, מצבם של 'יוצאים בשאלה' רבים.
אנו עושים הכל כדי לדחוק עוד ועוד את רגליה של הבגרות והמודעות הדתית, ופועלים באינספור דרכים כדי להאריך עד הקצה ומעבר לו את המובן-מאליו הדתי. לעתים נראה כי מבחינת האב החרדי, שלא יתבגר הנער לעולם. שלא ייצא אל העולם, שלא יחווה את רגע ההתגלות, שלא יטעם טעמה של עצמאות. תחי הגננת רבקה לעד, יחי רב'ה ברוך לעולם ועד! אנו חרדים ממודעות דתית.
לפעמים זה עובד, לפעמים לא. כל עוד זה עובד, אנו מחייכים בסיפוק. כאשר נסיון הדיכוי לא צולח והעציר חומק מן המעצר, הוא מגיב כפי שמגיב אסיר נמלט - בורח כמה שיותר רחוק.
אם לא ניתן את דעתנו לכך, נמשיך כנראה לפרנס דורות של עיתונאים ובמאי סרטי תעודה"
("הבודד", בח"ח)
