בהחלט מעניין (בעיקר מה שאומרת העזתית שכולם סביבה חושבים כמוה, ולא פחות מעניין שבקיבוץ אורים מתייחסים לפסיכולוגית ההיא כשמאלנית. פעם זה לא היה עובר מסך בקיבוץ). אני דווקא מאד מתרשם מהאנשים ורוחש להם אהדה רבה. אם כי איני מסכים לשורה התחתונה שמשתמעת. אבל זה בהחלט שווה מחשבה ודיון.
בכל זאת, העזתים מצביעים לחמאס ובד"כ תומכים בו ובפעולותיו. מאידך, נראה בעליל שהם לא רואים את התמונה כמונו, ואני די בטוח שזה אמיתי וכן מבחינתם. אני משער שזוהי תוצאה של חיים בבועה ושטיפת מוח (כנראה גם אנחנו קצת בבועה, אבל דומני שפחות...) ושל המצוקה שנקלעו אליה (ראה להלן על אשמתם בזה).
לעצם הדברים יש כאן דוגמה מצויינת להבהיר על פיה את היחס הראוי לפרטים בתוך קולקטיב שנלחמים נגדו. בדיוק אתמול דיברתי בשיעור על הדרך לשפוט קולקטיב ואת הפרטים שבתוכו. והרי תמצית הדברים עם קצת הכללות. המקום לא מאפשר לפרט יותר.
הרמב"ם בהל' תשובה פ"ג ה"א כותב:
כל אחד ואחד מבני האדם יש לו זכיות ועונות, מי שזכיותיו יתירות על עונותיו צדיק, ומי שעונותיו יתירות על זכיותיו רשע, מחצה למחצה בינוני, וכן המדינה אם היו זכיות כל יושביה מרובות על עונותיהן הרי זו צדקת, ואם היו עונותיהם מרובין הרי זו רשעה, וכן כל העולם כולו.
וכבר הקשו עליו מפרשיו כיצד דנים את העיר ואת המדינה אחרי שדנו כל אחד מהפרטים כבר המצב של העיר והמדינה נקבע ממילא.
ההסבר שהצעתי הוא שיכול להיות מצב בו יש חברה שנראית רע מאד ובו בזמן האינדיבידואלים בתוכה (ואפילו רובם) יכולים להיות אנשים טובים. יכול גם להיות מצב הפוך. יש תכונות של קולקטיב שאינן נגזרות פשוטות של התכונות של האינדיבידואלים. דוגמה: נוזליות (ובכלל מצב צבירה) מאפיין צבר של מולקולות מים, אבל אין מולקולה נוזלית (או מוצקה). התכונה של נוזליות מופיעה רק במישור הקולקטיבי (זו דוגמה של הפילוסוף ג'ון סירל).
אם יורשה לי להוסיף משהו פוליטי-אקטואלי (ומכליל ופשטני קצת כמובן). לדעתי אחד היסודות של התפיסה השמאלית הוא ראיית האנשים שעומדים ממול (וגם את עצמנו) רק כאינדיבידואלים. הקולקטיב הוא פיקציה מועילה ותו לא (ראו שלמה זנד, כיצד ומתי הומצא העם היהודי, ושאר בעלי קהילות מדומיינות נוסח אנדרסון). לכן גם אם הוא שופט את היריב/אויב שלו, זה נעשה במסגרת תמונה של איש פרטי שעומד לבדו ונשפט לבדו. לדעת איש השמאל, הדיון על הציבור אינו אלא סיכום פשוט של השיפוט של הפרטים. טיעוניהם נגד פגיעה קולקטיבית מתבססים על כך שהאינדיבידואל לא אשם ואין רשות לפגוע בחפים מפשע. וגם אם מרשים פגיעה כזאת במקרים מסיימים זה נתפס כעוול הכרחי, כי יש מיעוט אנשים טובים ורוב רעים. אציין שזו תפיסה הכרחית גם על פי ההלכה, שכן במצב פשוט של פגיעה בחפים מפשע יש מקרה של מציל עצמו בנפש חברו שזה אסור לגמרי (גם ביחס לגויים, ואכ"מ).
לעומת זאת, בתפיסה של הימין מה שעומד כאן זה מול זה הוא קולקטיב מול קולקטיב. כשבאים לשפוט קולקטיב יש לעשות זאת לא רק על ידי סיכום פשוט של הפרטים אלא גם בתמונה הכוללת. בתפיסה כזאת, אותם אנשים עצמם יכולים להיות שני הדברים יחד: בכובע האינדיבידואלי שלהם הם טובים, ובכובע הקולקטיבי שלהם הם רעים (ביחד עם כל החברה שהם משתייכים אליה, כי הם חלק ממה שיוצר את התמונה הכללית), או להיפך.
אם כן, יסוד הוויכוח האתי הוא בוויכוח מטפיסי. ובזה יתבאר מדוע הוויכוח הפוליטי בין ימין ושמאל בא לידי ביטוי גם בשאלות אתיות. לכאורה שתי אלו הן בלתי תלויות (למה יש 'קשר בין השאלה האם לפגוע בחפים מפשע לבין השאלה מה דעתנו על א"י וזכותנו עליה וכיצד לקדם את זכותנו זו או כיצד להגיע לביטחון ושלום?). אבל לפי דבריי הקשר בין שתי השאלות הוא ברור: בשתיהן הבסיס הוא מטפיסי - כיצד אנחנו רואים את אוסף האנשים שמולנו, כקולקטיב או כאוסף של אינדיבידואלים.
אלו בדיוק דברי הרמב"ם בהל' מלכים פ"ט הי"ד:
וכיצד מצווין הן על הדינין, חייבין להושיב דיינין ושופטים בכל פלך ופלך לדון בשש מצות אלו, ולהזהיר את העם, ובן נח שעבר על אחת משבע מצות אלו יהרג בסייף, ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה, שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו.
ואף שהרמב"ן ועוד משיגים עליו בזה, ואחת הטענות שלהם היא שאין להאשים את האזרח הפשוט כשלא יכולה להיות לו השפעה על דמותו של הציבור. מה יכול אזרח פשוט של שכם לעשות נגד מלכו? מה הוא אשם?
אבל הרמב"ם לא סובר כך, ונראה לי שזה מפני שלדעתו דמותו של הציבור נקבעת על ידי התנהגות הפרטים (בפן הקולקטיבי שלהם, כלומר בתפקודם כקולקטיב). יכול אדם פרטי להיות חף מפשע וצדיק במישור האינדיבידואלי, אבל הוא חלק ממה שהביא לאופן שבו מתנהג הקולקטיב שאליו הוא שייך, ולכן יש לו אחריות כחלק מהאחריות הקולקטיבית. [בסוגריים, זהו בוודאי המצב כאשר ההנהגה נבחרת על ידי הציבור ולא משתלטת עליו בכוח. זה המצב בעזה.]
כשאף פרט לא מעיז להתמרד הציבור יכול להתנהל באופן שערורייתי, ולהגיע למצב שבו הפרטים כבר לא יכולים להשפיע. זה שהגיעו למצב כזה הוא גופו חלק מהאשמה.
אין זה אומר שכולם אשמים ומותר לפגוע בחפים מפשע, שהרי גם כשיש דין רודף אין היתר להרוג אלא בשני תנאים: אם הנזק הצפוי הוא וודאי ומיידי, ואם אי אפשר להציל בלי לפגוע (יכול להצילו באחד מאבריו). ובוודאי אם רואים את האדם כסכום של שני הרכיבים שלו (הפרטי והקולקטיבי), הרי הוא רודף רק בכובעו הקולקטיבי והפגיעה בו פוגעת גם בכובעו הפרטי (שם הוא חף מפשע). לכן יש להיזהר משנה זהירות מפגיעה בחפים מפשע, ולהתלהמויות הנשמעות מסביב אין שום מקום.
מה שזה כן אומר זה שאם אין ברירה ואי אפשר להינצל בלי פגיעה באינדיבידואלים חפים מפשע יש היתר לעשות זאת.
במאמרי בצהר יג עמדתי על כך שרק התפיסה הזאת יכולה לעמוד בבסיס ההיתר לפגוע בחפים מפשע, שאם לא כן יש כאן מצב של מציל עצמו בנפש חברו שזה אסור באיסור חמור (ייהרג ואל יעבור). כאמור, זהו הדין גם לגבי גויים, ואכ"מ. יש שרצו לתלות זאת בדיני מלחמה (זה השפן הקבוע ששולפים מהכובע במצבים אלו), ולדעתי אין לזה שום בסיס וגם אין בזה צורך. אם אני אדם פרטי נרדף על ידי קולקטיב, אינני יכול להכריז מלחמה. האם אסור לי לפגוע בחפים מפשע מבין הקולקטיב הרודף גם אם אין לי דרך אחרת להינצל? לא סביר. לכן אין היגיון להיזקק לדיני מלחמה, אלא אם רואים אותם כיישום קולקטיבי של דיני רודף הרגילים ותו לא. וזו מלחמת עזרת ישראל מיד צר, שרבים טועים ומחשיבים אותה כמלחמת מצווה (כמו כיבוש הארץ). ולא היא, מדובר בדין רודף, אלא שכאן הוא עוסק בקולקטיבים.
מה לכל זה ולפרשת השבוע? הגמרא אומרת שזמרי היה יכול לפגוע בפנחס מדין רודף (דיברתי על כך בשבת שעברה בישיבה התיכונית, על הזכות לחטוא). זוהי הקצנה של דין רודף. גם כאן יש יישום לא טריביאלי של דין רודף. דומני שכדאי להיות מודעים גם ליישום וגם לזה שזה לא טריביאלי.
תוקן על ידי mdabraham ב- 11/07/2014 16:58:47
]
