"…אולם הרמב"ם הוציא את המוסלמים מכלל עובדי עבודה זרה, והמהלך ההלכתי שנפתח בבעלי התוספות… ונחתם בר' מנחם המאירי… הפקיע גם את הנוצרים מכלל זה.
על מי רשאי איפוא הצבא היהודי להכריז מלחמה התקפית?" (פרופ׳ רביצקי) לעיונו של ידידנו אלי ס שאוהב להשוות את היהודים לדאע״ש. למעשה אמנם נוכל למצוא קוים ׳דאעשיי״ם׳ במקורות היהדות אבל כמה הגבלות דוגמת זו הותירו אותם בתיאוריה ואת היהדות המעשית השאירו כדת פצפיסטית למחצה.
תודה על המובאה וההתייחסות - אבל למען הסר ספק ובהקשר למלחמה הנוכחית בחמאס + העתידית בדאע"ש, המסקנה אליה חתרתי בפוסטים הללו היא שאין מנוס ממלחמת השמד, במונחי ימינו, והנה הציטוט המסכם:
מחוקי המלחמה בתורה למדנו כי הם מכילים בעיקר מגבלות, ומכאן המקור לגישה המרכזית מהמקרא ועד הראשונים לפיה מלחמה היא אסורה עקרונית, למעט בתנאים מיוחדים.
עם זאת, ישנה דוגמה ריאלית אחת למצב בו המקרא מאפשר ואף מעודד מלחמה, ולא סתם, אלא מלחמת השמֵד – וזוהי מלחמת עמלק. מעמלק למדנו כי ייתכן מצב בו ישות שבטית הפועלת בצורה טרוריסטית, והשוללת את הערכים האנושיים והמוסריים הבסיסיים, תאבד את זכות קיומה.
בנוסף, מאומות העולם המתוקנות למדנו (בחינת דרך ארץ קדמה לתורה) כי כנגד פעולות טרור ניתן להשיב בפעולות טרור, גם כאלו הגורמות להרג חפים מפשע.
"כשישים רווקים\ילדים כמגן אנושי על ההורים ועל החברה הדמיונית = לאומניות"
יותר נכון, לעומק, זה נראה שההורים מולידים ילדים כמגן אנושי לעצמם. אחרת אין הסבר אייך הם שולחים את ילדיהם הרווקים לצבא. ולפעמים מדובר על בן יחיד כך שגם ההורים נכחדים יחד עם בנם.
מאוד קל לנו להזדעזע מהחמס שהופך את הילדים שלהם למגן אנושי, בזמן שאנו נהוגים אותו דבר. אין הבדל בין הפנאטיות שלהם לפנאטיות שלנו. שנינו נוהגים בדוגמטיות ובחוסר דעת ותבונה, כך שאולי הגיע הזמן לשלול מאתנו את התואר האדם הנאור\החושב\האינטלקטואל\המוסרי\הערכי.
ההורים בוודאי יצדיקו את עצמם בטענה שהחברה הדמיונית כופה עליהם, כלומר יש גיוס חובה. ולכן אולי הגיע הזמן לקרוא לילד (הדגל הדמיוני) בשמו "פשיזם"
אין לנו הסבר יותר טובה מזו שהחברה הדמיונית בארצינו הקדושה היא חברה פשיסטית שמוכנה להקריב את צאצאיהם למולך.
מה שמצער במיוחד היא שאנו חברה קפיטליסטית, כך שהלכה למעשה אין לנו כהורים כלום מכל הדמים של זרענו שנשפכים כמים. כל הרווקים והרווקות שניצלו מהמלחמה (לא "מבצע" כפי שהקפיטל החזיר רוצה לטעון כאינטרס כלכלי. אתם מבינים את האבסורד ? שולחים רווקים עם נגמ"ש מדגם סוסיתא משנות השביעים להיהרג בלי הגנה וזאת רק מבצע ולא מלחמה ?!) חוזרים לכלום שאין להם, כלומר אין להם כלום על זה שהקריבו את חיים למען הדגל הדמיוני. אין להם זכות לאגור מים על פי החוק אפי' לנשום מותר להם רק כי מערכת המשפט נותן להם רשות (שאלו את השופט ברק הדגול), בקיצור כמו כל חברה קפיטליסטית שהכסף הוא אלוהיהם.
ואם הכסף הוא אלוהיהם אז מה בדיוק הם מחפשים בארץ יקרה שגם דורש את ילדיהם כקרבן תמידי על המזבח ? למה שלא יחפשו ארץ קפיטליסטית זולה יותר (דיור במאות אחוזים פחות וגם מחיה כמובן) בלי הקרבת דם צאצאיהם הרווקים והרווקות ?!
מצד אחד מטמטמים את מוחינו ללאומניות ומכונים אנו לשלוח את הילדים שלנו להגן על עצמינו והם – הילדים, נכרתים מעולמם ולפעמים גם הוריהם נכרתים מעולמם אם הוא בן יחיד להוריו, מצד שני אין לילדים זכות לקחת מים ומי מדבר על חור\גג לישון בו בלילות.
האמת שעסקנו כבר לעומק בתמונות הקודמות בפרדוקס ובסתירה החשיבתית של הלאומניות מול דת הקפיטלים. קפיטליזם ולאומניות לא יכולים לחיות יחד, יותר נכון הקפיטל שדורש לאומניות פשוט שקרן מנוול ורשע מרושע שאין כדוגמתו, כי אייך הוא כופה על אנשים ועוד רווקים ורווקות ילדים וילדות, להילחם על ארץ שאין לו זכות אפי' לאגור מים ? הרי הקפיטל שולל מראש את הטבע מהאדם שהוא יהיו פונקציה לצמיחה לחברה הדמיונית. מילא הצמיחה מחולקת לכל העבדים בשווה, אבל לא היא, היא מקדשת את הקניינים כך שרוב ההון האנושי בידי מיעוט והשאר פרייארים שנלחמים בחינם ממש ונכרתים מעומלם לריק.
בחברה קפיטליסטית לא יכול להיות גויס חובה ק"ו גיוס חובה לרווקים ורווקות.
אפי' במדינת רווחה סוציליסטית, אין שום זכות לחברה לקחת רווקים ורווקות למען החברה, הרי הרווק והרווקה נכרתים למען משהו שלא רלוונטי להם אם ימותו מה שאין כן מי שזכה כבר לילדים כלומר כבר הקים את משפחתו, מגן פשוט על משפחתו הוא, כלומר למען צאצאיו הוא. ולכן אייך אפשר להיות כל כך מטומטם לשלוח את הילד להגן על ההורים ??? אייך יכול החברה דמיונית להגן על עצמה עם ילדים שלא צריכים את החברה בכלל. הרי החברה מתחילה היא אמצעי לפרט שיוכל להקים את משפחתו ולא שמשפחתו\ילדיו הם פונקציה לקיומו של החברה הדמיונית או פונקציה להגן על ההורים. האם ההורים מולידים ילדים בכדי שתהיה להם הגנה מאויבים ??
האדם הנאור\החושב\המוסרי\הערכי\האינטלקטואל, יודע שכל קיומו של החברה בה לדבר אחד ויחיד, לאפשר לו לזכות בקניינים בכדי להקים את קן המשפחתי שלו. בג'ונגל כלקט\צייד אין לו שרידות ולכן הפך להיות חקלאי והמציא את השפה ואת החינוך והסביבה הנכונה שישרוד אישית באובולוציה האישית והנצחית שלו. האדם שרוצה רק את השבעים שנה ולמות ?! האדם כזה לא צריך חברה ומספיק לו בהחלט את הג'ונגל שזה בשבילו ממש גן עדן, ששם לא צריך שפה ולא קניינים ולא מלחמות כי כל העולם שלו כמו לכל האורגנזימים.
כל העמל האנושי של האדם התבוני מתחיל מהנקודה הבסיסית הזו שהוא רוצה לנצח את המוות ולכן בינתיים הוא מנצח את המוות על ידי צאצאיו הוא כלומר הוא שורד לדורי דורות עד שנצליח לפתח את התבונה האנושית ונוכל לנצח את כל המחלות ובעיקר לנצח את המוות עצמו. זה משמעות חייו ועמלו. וכמובן עצם יצירת החיים כלומר כל זוג הורים הם כאלוהים שיוצרים חיים מדעת ומעצבים אותם להיות טובים וצדיקים וחכמים ותבוניים כך שאין לנו יצירה אומנותית יותר גדולה מזו. ויחד עם זה, המשמעות החיים של לפתח את התבונה האנושית במדעים ובעיקר במדעי הרפואה, ובמוסר וערכים.
בקיצור, אייך שנפוך בה ונהפוך בה, אנו מגיעים לבסיס החשיבתית הזה שהחברה היא אמצעי לשרידותו של הפרט, ואם כך איך מקריבים רווקים שלא זכו לשרידות אישית למען ההורים או החברה הדמיונית ??
לאור כל זה אני חושב שכל אדם נבון וערכי צריך להילחם נגד גיוס רווקים למען ההורים והחברה בצבא. זה אמור להטריף כל בר דעת אייך זה שלא נלחמים נגד הדבר המטורף הזה. כאמור אין הבדל בין החמס לבינינו בעניין זה.
לסיום:
אתה חונן לאדם דעת. מי ייתן שתיתן כבר לטיפשים דעת במהרה בימינו אמן ואמן.....
בברכה
Max maxmen
תוקן על ידי maxmen ב- 02/09/2014 00:16:17
נשלח ב-3/9/2014 13:32
האם ערבים רחוקים מעבודה זרה יותר מיהודים?
(שאלה פרובוקטיבית).
הנה.
האם סעודיה מתכננת להזיז את קבר מוחמד?
תכנית של אקדמאי סעודי להעביר את הקבר למקום אנונימי כדי למנוע עבודת אלילים עלולה לעורר סערה אצל סונים ושיעים גם יחד
אקדמאי סעודי פרסם אתמול תכנית שעוררה סערה בעולם המוסלמי להעביר את שרידי גופתו של נביא האיסלאם מוחמד ממדינה למקום אחר מחשש שקברו במדינה, שהפך למוקד עלייה לרגל, מעודד עבודת אלילים.
מיליוני מוסלמים מבקרים במדינה בכל שנה, והעיר שנייה
מראה המסגד במכה מהר נור צילום: סוכנויות הידיעות
רק למכה, מקום מושבה של האבן השחורה, כמוקד עלייה לרגל. לפי מסמך בין 61 עמודים שהופץ בין האחראים על האתר הקדוש בעיר הסעודית, מוצע להעביר את גופתו של הנביא לבית הקברות אל-באג'י, שם ייקבר בקבר ללא מצבה.
ד"ר אירפאן אל-עלאווי, מנהל העמותה לחקר מורשת האיסלאם, אמר בריאיון ל"דיילי מייל" הבריטי: "הם רוצים למנוע מעולים לרגל לבקר ולהתפלל בקבר מפני שהם מאמינים שמדובר ב'שירק', או חילול הקודש". הדרך היחידה למנוע זאת, אמר אל-עלאווי, היא "להוציא את גופת הנביא ולהעביר אותה לבית העלמין".
נכון לרגע זה לא דווח על שום הסכמה לרעיון מצד מלך סעודיה עבדאללה, שבעבר היה אחד המשגיחים על המקומות הקדושים, או מצד המשגיחים הנוכחיים של מסגד אל-נוואבי בו נמצאים שרידי הנביא. הממשלה הסעודית כבר התעקשה בעבר שכל שינוי בפיתוח המקומות הקדושים ייעשה "במלוא הרצינות".
אך נראה שעצם הצעת התכנית עשוי לגרור למחלוקת עזה הן אצל הסונים הן אצל השיעים. דר אל-עלאווי אמר ל"מייל" ש"קבר הנביא מוחמד מקודש לסונים, שמעולם לא היו מעזים לגעת בו. הוא קדוש גם לשיעים, שמקדשים את ביתו של מוחמד פאטימה. אני בטוח שהעולם המוסלמי יהיה בשוק לאור גילוי התוכנית הזו. היא תגרום לשערורייה".
לחץ חברתי, צורך הישרדותי או לימוד לשמה - מה למעשה מחזיק את עולם הישיבות בעידן המודרני, ומדוע בזמן שעתידן של הישיבות החרדיות לוט בערפל, הישיבות הציוניות ממשיכות לפרוח? מסע בעקבות עולם התורה הישראלי
לפני מספר שנים השתתפתי בפאנל בנושא "בן גוריון והיהדות". לשמאלי ישב פרופ' זאב צחור, שמלבד היותו היסטוריון שימש גם כמזכירו האישי של בן–גוריון, כשזה התגורר בשדה בוקר. אחד המשתתפים שאל את צחור מדוע הסכים בן–גוריון, החילוני האדוק, לפטור את תלמידי הישיבות משירות צבאי. "זה פשוט", השיב צחור, "בן גוריון פטר מגיוס 400 תלמידי ישיבות, והוא חשב שאלו תלמידי הישיבות האחרונים בהיסטוריה. מבין חברי ילדותו בפלונסק לא היה אחד שנשאר דתי".
עם קום המדינה נראה היה שמוסד הישיבה שייך להיסטוריה. הגורם העיקרי לכך היה השואה. לפני המלחמה, רוב מוחלט של יהודי העולם חיו באירופה או שמוצאם היה משם. הישיבות הגדולות והמשפיעות ביותר בעולם היהודי שכנו במזרח אירופה. עולם הישיבות האירופי נכחד בשואה, והותיר רק כמה ישיבות–בת לא גדולות בישראל ובארה"ב.
כיום, לפי נתוני האגף למוסדות תורניים במשרד החינוך, יש בישראל 120 אלף תלמידי ישיבות וכוללים. המספר הזה אינו כולל את תלמידי הישיבות התיכוניות ומקבילותיהן החרדיות,"ישיבות קטנות", וגם לא ישיבות אנטי ציוניות המוותרות על תמיכה מהמדינה. לשם השוואה, כך לפי ההיסטוריון ד"ר שלמה טיקוצ'ינסקי ממכון ון–ליר, לפני השואה למדו בישיבות הגדולות במזרח אירופה בסך הכל כ,000 תלמידים.
לרגל פתיחת שנת הלימודים בישיבות יצאתי למסע בעקבות הנס הזה. זהו סיפור מפליא, שיש בו עלילה נפתלת וגם גיבורים. הרב אהרן ליכטנשטיין, מוותיקי ראשי הישיבות הציוניות וזוכה פרס ישראל, אמר פעם ששני אנשים תרמו יותר מכל להחייאת עולם הישיבות לאחר השואה: הרב כהנמן והרב נריה. את הרב נריה אנחנו מכירים, אך את הרב כהנמן אולי פחות. לזכותו זוקפים את תחיית הישיבות הליטאיות בארץ ישראל. לישיבות הללו יש השפעה עצומה גם על ישיבות השייכות לזרמים אחרים - ישיבות ספרדיות, חסידיות ואף ישיבות הסדר.
שחר אילןצילום: פלאש 90, באדיבות בית אבי חי
חברת הלומדים
הרב יוסף שלמה כהנמן (1886-1969) היה רב העיר פוניבז' שבליטא ושימש כראש הישיבה שם, שבה למדו 400 בחורים. בתקופת השואה הצליח לברוח מאירופה עם בנו. שאר בני משפחתו נרצחו. בשנת תש"ד (1943) ייסד מחדש בבני ברק את ישיבתו, עם שבעה תלמידים בלבד. בפתח בניין הישיבה הציב את הפסוק: "ובהר ציון תהיה פליטה והיה קודש". הוא התעקש להניף בישיבתו ביום העצמאות את דגל ישראל, וכך מקפידים לנהוג בישיבת הפאר הליטאית עד היום.
הרב שלמה ריסקין, שלמד זמן מה בישיבת פוניבז', הלך לבקר את ראש הישיבה הרב כהנמן כשזה שכב על ערש דווי. "רוב האנשים רואים עצמם בני מזל אם הם מצליחים להגשים עשרה אחוזים מהחלומות שלהם; ראש הישיבה ודאי הגשים 90 אחוז", אמר ריסקין הצעיר למורו הקשיש. הרב כהנמן אחז בידו של תלמידו, חייך אליו ואמר בשקט: "גם אני הצלחתי להגשים רק עשרה אחוזים מהחלומות שלי. פשוט החלומות שלי היו גדולים יותר".
הסוציולוג פרופ' מנחם פרידמן מאוניברסיטת בר–אילן טבע את המונח "חברת הלומדים" לתיאור החברה החרדית העכשווית. פרידמן תיאר במחקריו את הרקע הסוציולוגי לפריחתן העכשווית של הישיבות. החברה החרדית נהנתה לאחר קום המדינה מתקציבים ממשלתיים לרווחה ולחינוך, והצליחה ליצור מערכת חינוכית חזקה מגיל הינקות ועד הרבה אחרי גיל הנישואין. המערכת הזו הבטיחה את שרידותה ואף את פריחתה של החברה החרדית, כחברת מיעוט המוקפת ברוב חילוני לא אוהד. בבתי הספר של "בית יעקב" הצליחו לחנך את התלמידות להתחתן דווקא עם "בן תורה" ולא עם בעל מקצוע יוקרתי, וגם התהליך הזה חיזק את הפופולריות של הלימוד בישיבות. הנשים הצעירות הללו מצאו בקלות עבודה במערכת החינוך החרדית, שהתרחבה מאוד באותן שנים, במימון ממלכתי, וכך יכלו לפרנס את בעליהן לומדי התורה. על כל אלו יש להוסיף עובדה פשוטה: מי שלא למד בישיבה - נאלץ להתגייס לצבא. כך נוצרה חברה שהישיבות הן עמוד השדרה שלה.
שחר אילן היה כתב לענייני דתות, וכיום הוא סמנכ"ל עמותת חדו"ש - חופש דת ושוויון. "מדברים על שיקום עולם התורה לאחר השואה", הוא אומר, "אך זה מונח מטעה, שיוצא מנקודת הנחה שחברת הלומדים החרדית דומה לחברה היהודית במזרח אירופה לפני השואה. בפועל, לפני השואה הייתה קהילה יהודית עובדת, שרק אלפים בודדים מבניה למדו לאחר נישואיהם. חברת הלומדים החרדית בישראל היא יצירה חדשה לגמרי. מבחינה זו אין ספק שמדינת ישראל היא התומכת והבונה הגדולה ביותר בהיסטוריה של עולם התורה. על רקע זה, כפיות הטובה של דוברים חרדים רבים כלפי המדינה בולטת במיוחד". יכול להיות שעליית הישיבות היא תופעה סוציולוגית במהותה, ולא תופעה השייכת קודם כל לתחום הרוח?
ד"ר טיקוצ'ינסקי: "המניעים של מקימי הישיבות היו רעיוניים ורוחניים. אבל בפועל, ההתקבלות של הישיבות בציבור החרדי היא בפירוש עניין סוציולוגי. עם זאת, לא הייתי אומר שהם נשארים בישיבות מפחד השירות בצבא. בעולם שלהם, הצבא הוא מעבר לאופק. הם בכלל לא חושבים על זה. כל החברה החרדית של היום מכוונת ומוכוונת ללימוד בישיבות".
הרב בני לאו צילום: אריק סולטן
כוחה של הרוח
ובכל זאת, למרות הנימוקים הסוציולוגיים ועל אף כל ההסתייגויות, הישיבה היא בסופו של דבר מוסד מצליח ביותר לחינוך ולהשכלה גבוהה. האם באמת אפשר לנמק את השגשוג המפתיע של הישיבה במאה ה וה רק בנימוקים סוציולוגיים והיסטוריים, ולהתעלם מכוח הרוח? הרי תהליך דומה של שגשוג הישיבות התחולל גם בציונות הדתית, שהסוציולוגיה בה שונה לחלוטין. פעם אמר הרב אהרן ליכטנשטיין, שבשעה שאנשים מדברים בייאוש על משבר בלימוד הגמרא, הוא זוכר שכאשר עלה לארץ היו בישראל ארבע ישיבות הסדר, והיום יש 70. האם תהליך תחיית הישיבות - בכל גווני הציבור הדתי - אינו מבטא את החיוניות הפנימית של מוסד הישיבה?
הרב ד"ר בני לאו, רב קהילת רמב"ן בירושלים, הוא רב וגם היסטוריון. מנקודת המבט הזאת, שעל גבול שני עולמות, הוא מבקר בעדינות את הגישה הסוציולוגית בהסבר פריחתן של הישיבות. "התודעה הבולטת ביותר בשיח הפנימי של עולם הישיבות", אומר הרב לאו, "היא תודעת השואה. האם זו נסיבה חברתית? אני חושב שלא. מדובר על לא פחות מאשר תודעת אחריות עמוקה לקשר של עם ישראל עם הקב"ה. השיח הפנימי בכל הישיבות הוא השיח של שרידות ויחידות, במובן העמוק ביותר של נוכחות הקב"ה בעולם. לאחר הרבה שנות לימוד היסטוריה וסוציולוגיה אני חושש שהמחקר הקלאסי לא שם לבו לחוויה הדתית הזו".
גם פרופ' בנימין בראון, מהחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, מצדד בעמדה דומה. "הסיבות הכלכליות והסוציולוגיות אפשרו את פריחתן של הישיבות בישראל, אבל הן לא אלו שגרמו לה. בעניין הזה צריך להבחין היטב בין התקופה שבה קם עולם הישיבות לבין התקופה הנוכחית, שבה כבר יש אינרציה ומערכת חזקה שיוצרת תלות בו, בעיקר בעולם החרדי. בתקופה הראשונה היה גם בעולם החרדי מקום לבחירה. הציבור החרדי היה קטן, כוח הכפייה שלו היה נמוך, המערכת הייתה הרבה פחות לוחצת. בתקופה ההיא, אם בחור בחר בישיבה, זה היה משום שהוא אהב את הלימוד עצמו, או שלכל הפחות ראה בו ערך או אידיאל.
"גם אם תגיד 'ההורים לחצו, הסביבה לחצה', זה לא מאוד ישכנע. ראשית, צריכה להיות סיבה טובה שבגינה ההורים ילחצו ללכת לכיוון הזה למרות שאין בו כמעט יתרונות ארציים, ושוב חזרנו אל הגורם הערכי. שנית, בימי המדינה הראשונים היו לחצים לא פחות חזקים לכיוון ההפוך. ושלישית, הרי בסופו של דבר יש לא מעט צעירים שבחרו אחרת, על אף הלחצים. לפחות חלק מאלה שבחרו בלימוד התורה עשו זאת הודות לעוצמה הגדולה של לימוד התורה, שהיא מה שמכנים 'כוחה של הרוח'. אילו רק הגורמים הארציים היו פועלים כאן, לא היה מי שימשיך את הפרויקט הזה, ובוודאי לא מי שירחיב ויפתח אותו לממדים כאלה. חשוב לציין שגם בתקופה שבין מלחמות העולם, שבה מבחינות רבות היהדות האורתודוקסית נמצאה בירידה, הישיבות התקיימו ואפילו פרחו. גם בעיתות מצוקה כלכלית ומשבר חברתי הייתה לישיבות פריחה, אפילו אם הייתה מסוג אחר".
ומה לגבי עולם הישיבות הציוני–דתי? גם כאן יש פריחה גדולה. "אכן, כדאי לזכור שתלמידי ישיבות ההסדר, וכך גם תלמידי הישיבות הגבוהות של הציונות הדתית, הולכים ללמוד בהן מתוך בחירה, כלומר מתוך 'כוחה של הרוח'. אם תרצה, דווקא בשלב ההיסטורי שבו בעולם החרדי ההליכה לישיבות החלה להיות חלק ממערכת חברתית חזקה, החלו לפרוח בארץ ישיבות ההסדר, שסיפקו הוכחה חדשה לכך שיש לימוד תורה גם מתוך 'כוחה של הרוח'. אבל לדעתי טעות היא לחשוב שבעולם החרדי כולם הולכים רק מתוך כפייה. יש גם היום לא מעט כאלה שהולכים לישיבות משום שחשקה נפשם בתורה, והם היו מגיעים אליהן גם מתוך בחירה".
צעירים בישיבה צילום: פלאש 90
אם אכן שמים בצד את הטיעון הסוציולוגי והקהילתי, נותרנו עם שאלה לא פשוטה. מה בעצם מוצאים צעירי העולם המודרני במוסד עתיק כמו ישיבה? "החיפוש אחר חוויית חיבור ושייכות בעולם של 'פוסט' מביא להתרגשות עצומה בלימוד שאינו תכליתי ואינו תועלתי, אלא לימוד כמות שהוא", אומר הרב בני לאו. "השתתפתי לפני כמה שבועות בלימוד דף יומי בהנחייתו של קובי אוז. מסכת עירובין, פרק הדר. חבורה של אנשים שבעליל אינם מחויבים להלכה שוקדים במשך שעה על סוגיית ביטול רשות. הם לא רוצים להתבונן, אלא לחוות את הקשר לאותיות. אם אתה מוסיף לזה את החוויה הדתית והחיפוש אחר המגע אל הקודש והקדוש - קיבלת את כל החבילה".
מה מיוחד כל כך בגמרא? איך הטקסט העתיק הזה מצליח למשוך לומדים גם במאה ה? "כשאתה לומד פיזיקה מלמדים אותך את השורה התחתונה של המחקרים העדכניים", מסביר הרב עמיחי גורדין מישיבת הר עציון, "הגמרא מזמינה אותך ללב הדיון עצמו, ולא רק לשורה התחתונה. היא מעלה שאלות חריפות בחשיבה ביקורתית שלא עושה הנחות לאף אחד. מי שלומד ברצינות גמרא אינו יכול להיות קורא פסיבי, אלא הופך שותף בכתיבת העלילה. הוא שואל ומשיב, חושב ומתרץ. זה הכוח של הגמרא. על כך יש להוסיף את הדרך הייחודית של לימוד עצמאי בחברותא, שמעצימה כל תלמיד".
הרב תמיר גרנות, ראש ישיבת ההסדר אמי"ת אורות שאול בכפר בתיה, מוסיף: "התלמוד מצליח להיות טקסט מאוד מנותק ומאוד אקטואלי ורלוונטי בעת ובעונה אחת. יש כוח משיכה עצום לטקסט שהמקורות שלו הם בשמיים ובנצח, אך ההתכוונות שלו היא כלפי החיים הממשיים - הגוף, היום–יום, היחסים החברתיים, הנישואין. הוא בוודאי גם קודקס משפטי, אבל הוא עוד הרבה דברים אחרים: ספר מדרש וביוגרפיה רבנית ומוסר ואגדה ועוד ועוד. לערבוב הזה יש קסם גדול דווקא בתקופה הכי רשתית בהיסטוריה. המעברים מז'אנר לז'אנר ומשפה לשפה יוצרים חוויה אינטלקטואלית ולעתים גם דמיונית ורגשית, בדומה למה שמכיר האדם הפוסט–מודרני מהתקשורת ומרשת האינטרנט.
"בתלמוד מתחברים גם הכללים והפרטים, העקרונות וההלכות המעשיות", מסכם גרנות, "החוויה הזו פוגשת את השאיפה לאחדות פנימית ואינטלקטואלית המפעמת בנפש כל אדם. בלימוד תלמוד יש הזדמנות בלתי פוסקת לעורר דיון משמעותי, עם כללי שיח ברורים וכר נרחב ליצירתיות. זו הזדמנות שהאדם במאה ה מאוד זקוק לה. בלימוד גמרא הוא מוצא את עצמו חברותי, יצירתי וגם מחבר רוח וחיים, דייקנות אינטלקטואלית עם מרחבי נצח".
צעירים לומדים גמראבצלאל כהן
הישיבה קודמת לבית
המעמד המרכזי של הישיבות בחברה שינה גם את הישיבות עצמן. "הישיבות לאחר השואה כבר אינן מיועדות לעילית אינטלקטואלית, אלא מנסות לקלוט את כולם. המטרה היא בעיקרה חינוכית וחברתית", מסביר ד"ר טיקוצ'ינסקי. "הישיבות החרדיות מתמסרות קודם כל להטמעת תלמידיהן בתוך דרך החיים החרדית. המגמה הזו שינתה גם את דרך הלימוד. יש הרבה פחות דגש על בקיאות, שלא כל אחד יכול לרכוש, והתמקדות בחריפות למדנית בשיטת בריסק, שלכאורה מאפשרת לכל אחד לחדש חידושים, גם אם הוא למדן מתחיל".
גם שחר אילן טוען כי רמת הלימוד בישיבות החרדיות נפגעת מהציפייה שכל בחור ילמד בישיבה: "בקרב החברה החרדית יש הערכה רווחת, שלפיה ההקפדה על כך שכולם ילמדו בישיבות באה על חשבון האיכות, וגורמת לכך שלא צומחת אליטה תורנית בעלת שיעור קומה".
איך משפיעה הדומיננטיות של הישיבות על הקהילה החרדית? "יש משהו מאוד מרשים בחברה שמייעדת את כל הגברים שלה להיות אליטה אינטלקטואלית לומדת. ככל הידוע לי - וב השנים שאני עוסק בנושאים חרדיים לא נתקלתי במישהו שסותר זאת - אין ולא הייתה חברה דומה בהיסטוריה האנושית. צריך לזכור גם שלמרות העוני החרדי המרוד אין בחברה החרדית כמעט עבריינות פלילית אלימה, דוגמת מעשי רצח ושוד. אני מניח שלחינוך החרדי ולמסגרת הישיבתית יש השפעה על כך.
"מצד שני, העובדה שהגברים החרדים לא עובדים יוצרת תלות מאוד גדולה שלהם במערכת הרווחה של החברה החרדית ובעסקנים החרדים. העוני החרדי גם יוצר עומס תקציבי קשה על מערכת הרווחה הישראלית. ובכל זאת, יש לא מעט דברים שהחברה החילונית יכולה ללמוד מעולם הישיבות. אחד מהם הוא המצב שבו אנשים משכילים הם הנחשבים לאליטה, ולא בהכרח העשירים או המפורסמים. תלמידי חכמים אפילו נחשבים לבני הזוג המבוקשים ביותר. מרשימה מאוד גם הנכונות להסתפק במועט כדי לקיים אורח חיים ערכי".
ד"ר טיקוצ'ינסקי מתאר גם השפעות עדינות יותר של הדומיננטיות הישיבתית על החברה החרדית, ולא תמיד לחיוב. "אחרי שלושה דורות, נוצרה הלימה מוחלטת בין עולם הבית והקהילה לבין עולם הישיבה. היום הבית החרדי כולו מושתת על ערכים ישיבתיים. יש הרבה קהילות של 'חניכי הישיבות'. סדר היום של הבית מנסה להידמות לסדר היום של הישיבה. מקצרים את ארוחות השבת כדי שיהיה עוד זמן ללמוד גמרא. זונחים את סדרי התפילה המסורתיים של מזרח אירופה, את השירים ואת הפיוטים. אסור לשיר בקבלת שבת".
תלמידי הישיבות הציוניות דווקא מנסים להכניס כמה שיותר שירים לתפילה. "טוב", אומר טיקוצ'ינסקי, "הרבה ישיבות ציוניות הן ניאו–חסידיות, וזה כבר משהו אחר".
דף גמרא, תלמודשאטרסטוק
בשנים האחרונות, יש שמזהים הבדל במגמת פניהם של עולם הישיבות הציוני ועולם הישיבות החרדי. נראה שעולם הישיבות הציוני נמצא בתקופה פריחה, אבל מה יהיה על עתידו של עולם הישיבות החרדי? "עולם הישיבות החרדי נמצא בתחילת המאה ה במשבר גדול", אומר שחר אילן, "מדינת ישראל לא מוכנה להמשיך לממן אותו".
ובמקביל יש קשיים בגיוס תרומות מחו"ל. "אם דור האברכים הראשון מומן במידה רבה על ידי הורים עובדים, היום מדובר באברכים דור שני ושלישי שאין להם מקורות תמיכה משפחתיים. צריך להזכיר גם שיש נשירה סמויה וגלויה מהישיבות הקטנות בהיקף שאין בשום מגזר אחר. הסיבה העיקרית היא כנראה היעדר אלטרנטיבות שמתאימות לאלו שלימוד תורה מבוקר עד ערב אינו מתאים להם, כלומר מוסדות חינוך חרדיים שכוללים לימודים כלליים או מקצועיים. זאת בזמן שיש דרישה הולכת וגוברת מהחברה הכללית להשתלב בשוק העבודה, ויש גם רצון הולך וגובר של חלק מהתלמידים לעשות זאת".
פרופ' בנימין בראון טוען שמשבר הישיבות החרדיות נובע דווקא מהצלחתן. "הפרויקט של הקמת חברת הלומדים התחיל עם הרבה אידיאליזם חרדי. התפיסה גרסה שלאחר חורבן מרכזי התורה באירופה חייבים היהודים המאמינים בערך התורה להפנות את כל המשאבים ולוותר את כל הוויתורים כדי להקים מחדש את עולם התורה בישראל ובארצות המערב. זו 'שעת חירום' וצריך כעין 'גיוס כללי'. הדור כולו היה חדור רוח אידיאליסטית יותר, כמעט
מהפכנית. וזו אכן הייתה מהפכה חרדית. גם הבנות 'התגייסו', כשקיבלו על עצמן את עול הפרנסה. ככל שהמהלך הצליח, וככל שהתברר שהמרכזים החדשים הוקמו בהצלחה ואפילו עלו על אלה של מזרח אירופה מכמה בחינות - כך המסר של שעת החירום הלך ונחלש.
"מספרים על הרב כהנמן, הרב מפוניבז', שאמר על הישיבה שלו שהיא מצֵבה הגדולה מן המת שאותו היא מנציחה, כלומר מישיבת פוניבז' שבליטא. וכשאמרו לו שמן הסתם כוונתו לכמות, הוא התעקש ואמר: לא, גם באיכות. אבל גם בלי אמירות כאלה ברור היה ששעת החירום חלפה, שעולם התורה הצליח להשיג מחדש הרבה ממה שאיבד במזרח אירופה, ואפילו יותר מזה. הרב שך, גם הוא ראש ישיבת פוניבז', שהנהיג את המגזר הליטאי משנות ה ואילך, התאמץ מאוד לשכנע את הקהל שלו ששעת החירום עדיין לא חלפה, ואולי הוא גם הצליח בכך, אבל זה לא יכול היה להחזיק זמן רב. בסופו של דבר, כוחות השטח שידרו מסר אחר. אכן, דווקא הגידול הזה אִפשר לעולם הישיבות ליצור תלות של הצעירים החרדים בו ובמנגנוניו, וליצור מנופי לחץ שלא השאירו להם בחירה. זה עבד במשך דור אחד. אבל כיום רואים שגם בעולם החרדי העניין לא מחזיק מעמד הרבה מעבר.
"ואחרי הכל", חותם בראון, "להערכתי המשבר בישיבות החרדיות אינו בהכרח משבר סופני. אני מאמין שיהיו תמיד כאלה שימשיכו את המפעל הזה מכיוון שחשקה נפשם בתורה. אם וכאשר החברה החרדית תתגבר על המשבר - ויש לה סיכוי לעשות את זה - היא עשויה לצאת ממנו עם עולם תורה קצת שונה, אבל עדיין חיוני ומשגשג".
סיכום: חיים באר סוקר את תולדותיו של סיפור קלאסי, האלמנה האוהבת לנצח שלאחר הלויה מעניקה את הגויה של בעלה לחייל השומר על תלויים, לפי מנהג העולם דאז, כדי שיתלה אותו במקום התלוי שנגנב. השומר פשוט היה עסוק איתה, מפני שהחיים חזקים מן האהבה. ויש גם מסרים אחרים. ויש גם עיון בעיבודים שונים של הסיפור הזה במקורותינו.
במשך דורות קראו גברים את סיפורה של אשה שהיתה בוכה ומתאננת על קבר בעלה. סיפור קטן על נסתרי הטבע האנושי X זמן קריאה משוער: 7 דקות
זו הייתה שעת בין השמשות רחוקה, הנטועה אי שם בראשית הסתיו של שנת שבעים או שבעים ואחת. יצאנו, אני וחבר ששידלתי אותו להצטרף אלי בניגוד למנהגו להצגה יומית, מקולנוע מוגרבי שם הוקרן סרטו החדש של פליני "סטיריקון". להקות של סנוניות, ושמא היו אלה סיסים, שייטו בשיגעון בין ענפי העצים בפתחו של רחוב בן יהודה, וצווחות הציפורים התערבבו בצפירות השאסונים ומוניות השירות. שנינו היינו שקועים בשתיקה עיקשת. התמשיחים הססגוניים של רומא הפגנית שהלכו ונמוגו במהירות משעה שנחשפו אל אור היום בסצנת הסיום הגאונית של פליני, פינו לאטם את מקומם למראות היומיום של הכרך התל אביבי ויצרו שעטנז חד פעמי שהבמאי האיטלקי היה ככל הנראה שמח לשלב אותו באחד מסרטיו העתידיים.
העולם המעוות שקם לתחייה על האקרן המהוהה של בית הקולנוע העתיד להיחרב תוך זמן קצר הילך עלי קסם ביופיו הדקדנטי ובה בעת עורר בי פלצות בכיעורו המבחיל וזעזע את אושיותיה של התרבות היהודו-נוצרית, שערכיה ומוסרה, מוסר היודע להבחין בין טוב לרע, היו המעטפת הוודאית היחידה של חיי עד לאותה השעה.
"איזה סצנה תיקח אתך מכאן?" העיר אותי משרעפי חברי, תלמיד ישיבת פוניבז' בנעוריו ועורך דין קטן בהווה, כשהגענו לתחנת ה-63, קו האוטובוס שיחזירנו לבתינו ברמת גן. "הסצנה עם האלמנה," עניתי לבסוף, לאחר שחברי דחק בי ואמר שאדם נבון יודע לבחון את עצמתן של חוויות ההווה מתוך אותה פרספקטיבה מדומה של עתיד משוער.
במהלכה של אותה בכחנליה רוויית תאוות ותשוקות שאליה נקלעו גיבורי הסרט, סיפר המארח לבאי המשתה את המעשה במטרונית מאפסוס, אותה יפיפייה מושלמת שהתאלמנה פתאום, מעשה שפליני היטיב כל כך לתרגם אותו לסצנה קולנועית שלופתת את הצופה בגרונו.
קולנוע שדרות, 1955, באדיבות הארכיון הלאומי
תהלוכת האבל חלפה לרוחבו של האקרן. בראש המלווים ההולכים בשורה בעקבות הכתפים הנושאים על כתפיהם את הבעל המת הייתה האלמנה מוכת היגון, שהלמה על לוח לבה וספקה כפיה בתיאטרליות מופגנת. כמנהג היוונים הונחה הגופה הכרוכה בתכריכי פשתן על כעין מזבח אבן במעמקי מערת קבורה אפלולית שאורם המועט של נרות השמן הטיל צללים כבדים על הקירות. המלווים הסתלקו בזה אחר זה והותירו שם לבדה את האלמנה הנאמנה וישרת הדרך. יום ועוד יום היא קוננה על מתה ולא הביאה דבר מאכל ומשקה אל פיה. בחוץ, לא הרחק מן המערה, במרומי שדה הקברים, הייתה תלויה על כלונסאות עץ גופתו של גנב שנידון לתלייה ולצדו איש צבא צעיר שהופקד לשמור עליה ולמנוע מבני משפחתו להביאה לקבורה קודם למועד שנפסק.
שם, בעמדו על משמרתו, שמע הצעיר קול נהי, הוא חיפש אחר מקור הבכי וסופו שהגיע אל מערת הקבורה ומצא בה את האישה. "מדוע זה את מרעיבה את עצמך למוות? איזו תועלת תצמח לך מכך? תשתי משהו," דחק בה והגיש לה כוס מים. האישה הוסיפה לקונן והחייל הוסיף לדבר על לבה ואמר "את חייבת לחיות, תיהני ממנעמי החיים כל זמן שהדבר אפשרי. הגופות הרבות שמסביבנו צריכות לשכנע אותך בכך. היי אמיצה, תשתי." האישה לגמה מן המים, כמובן, ונשאה עיניים אסירות תודה למושיעה שלבסוף נשק לה על פיה עד שהשניים נפלו זה בזרועות זו וכמאמר סופרי ההשכלה, רוו יחדיו דודים.
כשהחייל שב ועלה אל משמרתו גילה לחרדתו כי קרובי התלוי ניצלו את היעדרו וגנבו את הגופה. "אני אהרוג את עצמי!" זעק הצעיר שחזר מבועת אל המערה ואל אהובתו החדשה שהמתינה לו לצד גופת בעלה המת, ביודעו מה נורא יהיה עונש המוות שייגזר עליו. "לא, אהובי," זינקה לעברו האלמנה וחילצה מידיו את החרב שאותה ביקש לנעוץ בחזהו, "לאבד את שני הגברים של חיי בזה אחר זה, זה יותר מדי בשבילי." היא הגניבה מבט חטוף אל הגופה הנחה כרוכה בתכריכיה על מזבח האבן והכריזה בקול בוטח, "מוטב לתלות בעל מת מאשר לאבד מאהב חי," והיא ואיש המשמר נטלו את המת ויצאו אל עמוד התליה.
את כרטיס האוטובוס ההוא מצאתי לאחרונה נעוץ כסימניה בין הדפים גדולי המידות של מסכת קידושין שלי, כשחזרתי עכשיו, למעלה מארבעים שנה אחרי אותה הנסיעה, ועיינתי מחדש בפרשת האלמנה מאפסוס
"סיפור מדהים, אתה לא חושב?" הכרזתי כשנדחקנו אל פתחו האחורי של האוטובוס והושטתי את מעותיי לכרטיסן. "שטויות של גויים. את הסיפור הזה גנב פליני שלך מהגמרא," פסק הלמדן הליטאי וחיוך קטן ריחף בזווית פיו. "מהגמרא? איך גוי גמור כמוהו יכול בכלל לגנוב מהגמרא?" הצלחתי בקושי להחניק צעקה כשהתיישבנו זה לצד זה. "וחוץ מזה, איך חריף ובקי כמוך יכול בכלל להגיע להווה אמינא מופרכת שכזאת?"
"כשתחזור הביתה אתה מוזמן לשלוף מהמדף את מסכת קידושין, שבטח העלתה אצלך אבק מאז בחינת הבגרות בגמרא, ושם בדף פ' עמוד ב', ב'תוספות', דיבור המתחיל 'כי ההיא מעשה' תמצא שחור על גבי לבן את כל הסיפור הזה לפרטי פרטים," אמר הפוניבז'אי, ואחרי שרשם את מראה המקום על גבו של כרטיס האוטובוס, הושיט לי אותו ואמר שאולי הגיעה סוף סוף השעה שאני, תוצר מובהק של החינוך העם-ארצי של "זרם המזרחי" אכיר באמת הפשוטה שהכול, ממש הכול מכל כל, נמצא בגמרא, אלא שכדי למצוא אותו צריך ללמוד וללמוד. "כי הם חיינו ואורך ימינו ובהם נהגה יומם ולילה."
את כרטיס האוטובוס ההוא מצאתי לאחרונה נעוץ כסימניה בין הדפים גדולי המידות של מסכת קידושין שלי, כשחזרתי עכשיו, למעלה מארבעים שנה אחרי אותה הנסיעה, ועיינתי מחדש בפרשת האלמנה מאפסוס.
בעלי התוספות מביאים את סיפור המעשה משמו של רבנו חננאל, אחד מגדולי "הראשונים" שמשפחתו עקרה מרומי במחצית השנייה של המאה העשירית והתיישבה בעיר קירואן שבצפון אפריקה. וכך הם כותבים: "מעשה באישה אחת שהייתה בוכה ומתאוננת על קבר בעלה והיה שם אדם אחד שהיה שומר תלוי אחד וציווה לו המלך לשומרו ובא אצל האישה ופיתה אותה ושמעה לו וכשחזר אצל התלוי לא מצאו והיה מצטער מאוד מפחד המלך, אמרה לו האישה 'אל תירא, קח בעלי ותלהו במקומו'. ואפיקתיה (ולקח) לבעלה ותלהו." וחותמים בעלי התוספות את המעשה בתובנה המבקשת בעיניהם: "הרי לך שאפילו בשעת אנינות (אבלות) נתגבר יצרה עליה". הלמדן כמובן צדק בעובדות אבל המסקנות שלו היו כמובן שטות מוחלטת.
מקור הסיפור על האלמנה הוא כמובן מתוך הסטירה הקדומה "סטיריקון" המיוחסת לפטרוניוס ארביטר, סופר שחי ברומי במאה הראשונה לספירה, ופרקיה חזרו ונעתקו אין ספור פעמים לאורך כל ימי הביניים. ורבנו חננאל? רבנו חננאל הכיר את מעשה האלמנה מאפסוס מכלי שני או שלישי, כפי הנראה מסיפורים בעל פה שהתהלכו בין יהודי רומי, שהרי לא יעלה על הדעת שמפרש התלמוד שהיה כל ימיו סגור ומסוגר בדל"ת אמותיה של הלכה יכלה עתותיו על ספרי חשק מגונים שכתבו באיוולתם עובדי כוכבים ומזלות.
מאז שסיפורה של האלמנה הובא על ידי בעלי התוספות משמו של רבנו חננאל חזר הסיפור והופיע בספרים עבריים בימי הביניים. ב"ספר שעשועים" של ר' יוסף אבן זבארה, רופא בן דורו של הרמב"ם שחי בברצלונה במאה ה-12 וב"משלי שועלים" של ר' ברכיה בן נטרונאי הנקדן שחי בצרפת ובאנגליה מאה שנים לאחר מכן ובעוד מאספי סיפורים שראו אור לאחר מכן. מאלף לבדוק כיצד כל אחד מן המספרים שופט את מעשיה של האלמנה.
פטרוניוס, הרומאי עובד האלילים גומר עליה את ההלל ולדידו לבה היה באותה שעה טהור ועדין משום שמתוך שיקול דעת היא בחרה להקריב גופה חסרת רוח חיים ובכך להציל את חייו של אדם שלולי כן עתיד היה להישלח אל מותו הוודאי. לעומת זאת בעיניו של רבנו חננאל, התלמודיסט הנודע, המעשה שב ומוכיח את הכלל כי נשים שטופות בתאוות והן אינן מסוגלות להתגבר על יצרן אפילו בשעת אבלות. אליבא הרופא מברצלונה, יוסף אבן זבארה, מעשה האלמנה היא הוכחה ניצחת לבוגדנותן של הנשים: "להודיעך כי לא יאות לאדם לבטוח באשתו כל ימי חיותו, ואף כי אחרי מותו".
בעיניו של רבנו חננאל, התלמודיסט הנודע, המעשה שב ומוכיח את הכלל כי נשים שטופות בתאוות והן אינן מסוגלות להתגבר על יצרן אפילו בשעת אבלות
הנקדן, בעל משלי השועלים, מסיק לעומת קודמיו מסקנה אחרת לחלוטין שאינה קשורה כלל בטבע האישה אלא דווקא בעליבותם של המתים שאיש איננו טורח לקיים את ההבטחות שניתנו להם בחייהם:
<*>
"הנאהבים והנעימים בחייהם ויכתתו כל אהבתם טחון לכל אשר ימות אין בטחון מאשר חיבקוהו וינשקוהו כמת מלב ישכחוהו כי לא יתנו לב להזכיר את צדקתו ולא לשמור את מצוותו האומר: זכור נא את חסדי אל תשקר לי ולניני ולנכדי מת האיש ויכסוהו בעפר והחי את מצוותו הפר".
בפתח המאה ה-17 נדפס בבאזל ה"מעשה בוך", קובץ של 257 סיפורי מעשיות ביידיש, סיפורים מתוך קבצים שהועלו על הכתב החל במאה ה-13. אחד המעשים הנכללים במאסף זה, שזכה לפופולריות בקרב הקוראים ובעיקר הקוראות ולמהדורות רבות הוא סיפורה של האלמנה, שגם כאן כמו בכל יתר הטקסטים העבריים שהובאו כאן, לא צוין, כמובן, מוצאה היווני. בניגוד לסיפורים הקודמים המביאים את מסקנתם בסוף הסיפור כאן מוסר ההשכל פותח הסיפור ומוסר ההשכל המתבקש הוא פשוט: נשים דעתן קלה וללא כל קושי יכול כל אחד לבלבל את דעתן ולהטות אותן מדרכן.
גיחותיה השונות של האלמנה מאפסוס אל תוך עולמם של היהודים מרתקת וכבר הראה ישראל דוידזון, חוקר שירת ימי הביניים, כי רבנו חננאל, ר' ברכיה וזבארה השתמשו בנוסחאות שונות זו מזו ולא ישירות מ"סטיריקון" של פטרוניוס. למשל, בספרו של זבארה האישה מקריחה את ראש בעלה כדי שיידמה לתלוי שנגנב ובנוסחתו של ברכיה השומר הוא אחי התלוי והאישה והשומר מזדמנים לא על קבר הבעל אלא בבית האלמנה שהוא בא להסתתר שם לאחר שגנב את גופת אחיו מן התלייה. אבל דומה שההבדלים הללו הם מטבעו של סיפור עממי שלובש צורה ופושט צורה במרוצת הדורות לפי טבע המקום והזמן והם עניין שחוקרי פולקלור נדרשים לו, בעוד שהשיפוט השונה שהיוצרים דנים את מעשה האלמנה הם נצחיים ונוגעים לכבשונו של הטבע האנושי.
הלינק השני - איני יודע מי המחבר. אבל הדברים שלו לא כל כך מובנים. אמנם יש שם דבר אחד חשוב: חויה מיסטית ויכולת מיסטית אינם ערובה לחכמה או לכל מעלה אחרת. לגבי השאר - צריך לתרגם אותם, עבורי, לעברית מדוברת. אבל עלי להודות שלאחר כמה קטעים הפסקתי להשקיע.
תודה על הלינק. לתשומת לב חברינו - מותר גם להעתיק את התוכן. או לפחות לציין כותרת. אחרת לא יודעים מה היה שם. ראשית, אם יודעים מה הכותרת אז יש סינון ראשוני להחליט אם להיכנס ללינק. שנית, זה משנה לעתיד, כי לינקים נעלמים ואז אין יודעים מה היה שם.
אני מעתיק חלק.
אבל קודם לכן - האם לא צריך להקדיש את הכתבה הזו למקסמן שלנו?
זה לא חלום: הישראלים שרוצים עולם בלי כסף
ממשלת מדענים שיתופית ומכונות שמייצרות הכול בחינם: נשמע דמיוני? לא לפי שלושה צעירים ישראלים, שמקדמים את ‘פרויקט ונוס‘ ומצטרפים לתנועה עם עשרות אלפי חברים בכל העולם. לפי החזון משנות השבעים, את העולם האידאלי אנחנו יכולים לקבל כבר עכשיו
דמיינו לעצמכם עולם ללא כסף. כל המוצרים והשירותים זמינים לכל האנשים ללא תג מחיר, מרכזי גישה שנמצאים בכל מקום מספקים כל דבר שיעלה על הדעת (מצלמות, מחשבים, אופניים, סירות, כלי נגינה וכיו“ב), המגורים ניתנים בחינם, הרחובות והערים מלאים עצי פרי והטלוויזיה משדרת תכנים חיוביים ואיכותיים. אין בתי כלא, אין משטרה, אין רעב, עוני, זיהום, פוליטיקה, בעלי הון, אלימות, לאומים, צבא, כלי נשק, מלחמות. אין סבל אנושי לא נחוץ. • כל התכנים הכי מעניינים - בעמוד הפייסבוק שלנו דמיינו עולם שבו מכונות מתפעלות הכול, עוסקות בעבודות שחורות, עובדות במפעלים ומגישות לנו במסעדות, חינם אין כסף, אוכל משובח שהותאם בדיוק לדיאטה או לאלרגיה שלנו. מערכת תחבורה משותפת מעמידה לרשותכם בכל רגע תא פרטי שייקח אתכם לכל מקום בעולם בלי לשלם על דלק, ביטוח וטיפולים, בלי תאונות ובלי פקקים. מערכת בריאות מתוחכמת מכירה אתכם אישית, ומעניקה לכם טיפול מיידי בשעת הצורך. מערכת החינוך גורמת לילדים שלכם להיות סקרנים, סבלניים ויצירתיים. כדור הארץ הוא מורשת משותפת של כל אנשי העולם, איש לא עובד למחייתו, וכולם משקיעים בפיתוח ומימוש עצמי ובבילוי עם בני משפחה וחברים, משוחררים מכל תלות חומרית.
לא קראתי הכל. מה בין זה לבין הקיבוצים והמושב השיתופי שהוקמו בימים האופטימיים של הציונות, של "איש תורם לפי יכולתו ומקבל לפי צרכיו"?
