בספר דברים, בצמוד לחוק הייבום, שמתייחס לאלמנה שאין לה ילדים ומחייב את אחיו של הנפטר לשאת אותה לאשה, מופיע חוק נוסף שעוסק ביחסי גבר ואשה. חוק זה נקרא "חוק האשה שהחזיקה במבושים". באירוע הנדון מתוארים שני גברים שמתקוטטים ביניהם, ואשה של אחד מהם שנחלצת לעזרתו של בעלה ושולחת את ידה לאחוז באשכיו של הגבר האחר. הסנקציה הצפויה לאשה כזאת ברורה ומפורטת: קיצוץ כפה, הכף שנגעה.
שני החוקים האלה — חוק הייבום ו"חוק האשה שהחזיקה במבושים" — הם חלק ממה שנקרא "החוק המקראי" - אותם טקסטים המופיעים בחמשת חומשי תורה ומהווים את הבסיס להלכה היהודית.
משה ולוחות הברית בציורו של רמברנדט. סיפור דרמטי, שיש בו מתח ודמויות. צילום: The Yorck Project
אלא שחוקרת המקרא ד"ר אסנת ברתור טוענת שהחוק המקראי כלל לא משקף את מערכת החוקים של החברה הישראלית הקדומה. מתברר שבמקור לא היה לחוק הזה מעמד משפטי, איש לא אכף אותו ובמילים אחרות: "החוק המקראי" כלל לא היה חוק.
מהו החוק המקראי?
"הכוונה היא לטקסטים שמופיעים בתורה ומתארים קובצי חוקים כמו עשרת הדיברות או חוק השמיטה (שכולל בין היתר את ההוראה להפסיק את עבודת האדמה אחת לשבע שנים), או חוק הבן הסורר (הוריו של בן, שאינו שומע בקולם, מצווים להביאו למשפט לפני זקני העיר, ואנשי העיר רוגמים אותו באבנים) וכו'. למעשה הם כלל לא חוקים".
בואי נגדיר "חוק".
"זהו כלל, הוראה שאת מצווה לקיים, ואם לא תקיימי אותו את צפויה לסנקציה".
ואת טוענת שהחוק המקראי איננו כזה.
"זוהי טענה מקובלת. למעשה, זה הטיעון השליט כיום בחקר המקרא, והוא מחרה מחזיק אחר טענה קדומה יותר לגבי מה שאנחנו מכירים כ‘חוקי חמורבי’".
גם "חוקי חמורבי" לא היו חוקים?
"אכן. כולנו למדנו בבית הספר על חוקי חמורבי, שרבים מהם היו מלווים בענישה גופנית ובעונש מוות. כולנו מכירים את העיקרון 'עין תחת עין, שן תחת שן' וכמעט בכל ספרייה של המזרח הקדום היה עותק של חוקי חמורבי. ובכל זאת, באף תעודה משפטית, ונמצאו אלפים כאלה שעסקו בסכסוכים ובהליכים משפטיים, אין אפילו פעם אחת הפניה לחוקים האלה. זה עורר תמיהה גדולה בקרב החוקרים: כיצד ייתכן שטקסטים כל כך פופולריים ומכוננים לא מוזכרים באף תעודה משפטית? הם גם שאלו איך יכול להיות שבתעודות שתיארו סכסוכים שאמורים להיות ‘מכוסים’ על ידי החוקים האלה, הסנקציה או ההסדר המשפטי שהתקבלו בפועל לא תאמו כלל את מה שכתוב ב’חוק’? הפער הזה בין סעיפי החוקים של חמורבי לבין ההכרעות המשפטיות כפי שהן הופיעו בתעודות שהתגלו הוליד את הספק".
למי היו מיועדים החוקים?
"הם לא היו נחלת הכלל. רק אנשי האליטות הספרותיות שידעו לקרוא הכירו אותם. האדם הרגיל, כולל השופט במחוז נידח כלשהו, שלא בהכרח ידע קרוא וכתוב, לא שמע עליהם. השופטים לא הכריעו לפי החוקים האלה אלא הסתמכו על מערכת משפטית אחרת, שכללה מה שאנחנו מכנים 'חוקים מנהגיים' לא כתובים. את התיאוריות האלה החוקרים לקחו והחילו על חוקי המקרא, שרבים מהם דומים מאוד לחוקי חמורבי ולחוקים נוספים במזרח הקדום".
אם זה לא חוק — מה זה?
"אלה הם טקסטים ספרותיים יפהפיים. בתנ"ך יש מגוון גדול של ז'אנרים ספרותיים. יש סיפורי בריאה ואתוסים, ספרות מזמורית ונבואות, משלים וקינות. באופן דומה יש גם ז'אנר של כתיבה משפטית".
אסנת ברתור. "הסגנון הפיוטי מושך את הלב ומשפיע על הקורא להפנים את האמירות ואת המסר הגלום בהן". צילום: תומר אפלבאום.
גרסה, ועוד אחת
יום אחד נסעה ברתור, באותה תקופה עורכת דין מצליחה לענייני פלילים, עם אחד מלקוחותיה לגבות עדות אופי מאדם שהכיר אותו. הנאשם היה טיפוס נכלולי, העבירה נאלחת במיוחד והנסיעה לירושלים ארוכה ומייגעת. העד, פרופסור נודע לבלשנות, קיבל את פניהם בחדר עבודתו, שקירותיו היו מכוסים ספרים בכריכות עור מהוהות. שלווה היתה נסוכה על החדר ואפלולית נעימה מילאה אותו. אווירה שונה כל כך מההמולה והזרקורים באולמות בית המשפט שבהם נהגה להופיע. היא עמדה מוקסמת. "ככה אני רוצה", חשבה לעצמה. "חיים של מחקר שקט, בידיעה שגורלו של איש אינו תלוי בי".
היא סגרה את משרד עורכי הדין שלה, נרשמה לחוג למקרא באוניברסיטת תל אביב והחלה לחקור את מה שמכונה "החוק המקראי". רק אז גילתה שמדובר בטקסטים שמשמעותם שונה כל כך מכפי שמקובל לחשוב.
נניח שאכן לא מדובר בחוקים אלא כפי שאת טוענת, בז'אנר ספרותי. למה צריך את זה ולאיזו מטרה? אם הז'אנר המיתי נועד לתת הסבר לדרך שבה נברא העולם וז'אנר המזמורים נותן ביטוי להתפעלותו של האדם מהטבע ומהאלוהים — איזה תפקיד יש למשהו שנכתב כמו חוק אבל איננו חוק?
"לטקסטים האלה היה תפקיד חינוכי. אפשר למצוא בחוק המקראי הוראות דומות מאוד לאמירות שמופיעות בספר משלי, ואיש לא טוען שמשלי הוא ספר חוקים. זה ספר חוכמה, שמשיא עצות ונותן הנחיות להתנהגות נאותה. דברי חוכמה ומוסר אפשר להלביש בכל מיני צורות: פעם בלבוש הספרותי שאופייני לספר משלי, ופעם בלבוש של חוק מקראי. השימוש בז'אנר של חוק מעניק לעצות האלה משנה תוקף וסמכות. הסגנון הפיוטי מושך את הלב ומשפיע על הקורא להפנים את האמירות ואת המסר הגלום בהן. אבל יש הבדל בין אמירות דידקטיות, שאמורות לחנך, לבין חוק מחייב".
אילו ראיות יש לטענה הזאת, שלא מדובר בחוק משפטי?
"אין ראיה חותכת אחת אלא הצטברות של ראיות המציגות יחד טענה חזקה למדי. אפשר להביא, למשל, ראיה מן השלילה ולטעון שהחוק המקראי אינו יכול לשמש כספר חוקים כי יש בו יותר מדי חוסרים. חוק צריך 'לכסות' את כל תחומי החיים, או לפחות את החיוניים שבהם, כדי שאפשר יהיה לנהל לפיו את הקהילה. אבל החוק המקראי איננו כזה. אין בו דיני נישואים או דיני חוזים, ולכן אין אפשרות לקיים חיים חברתיים על סמך הטקסט הזה. וכאילו כדי להדגיש את החוסר, במקביל לחוסרים האלה יש לא מעט התייחסות לנושאים אזוטריים לחלוטין, כמו הציווי לעזור לחיה שכרעה תחת משאה או איבדה את דרכה. זה עד כדי כך חשוב? כל כך מעט חוקים יש בחוקה המקראית, ודווקא זה נבחר להיכנס לפנתיאון המשפטי?
"ראיה נוספת לכך שלא ייתכן שמדובר בחוקים של ממש היא הכפילויות שמוצאים בהם. יש, למשל, שלושה חוקי עבד מקבילים, והם שונים זה מזה בתכלית. אם כולם דברי אלוהים חיים ולכן הם מחייבים, איזה חוק הוא הקובע? האם אתה אמור לשחרר את העבד שלך אחרי שש שנים או בשנת היובל? עם או בלי מענק שחרור? לבדו או בהלוויית אשתו וילדיו? אם באמת היה מדובר בספר חוקים, מישהו היה צריך לומר למשל: החוק המאוחר הוא הקובע. כך לפחות מקובל בחוק המודרני, המחייב.
"טקסטים ספרותיים, לעומת זאת, יכולים להופיע במקביל, ויש בכך אף חוכמה ועניין. אין שום בעיה להציג שני סיפורי בריאה זה לצד זה, אבל כשאמורים לדעת כיצד לפעול ומתי לשחרר את העבד בפועל, אי אפשר שיהיו שני חוקים סותרים, בוודאי לא שלושה".
אולי זו עבודת עריכה לקויה?
"לא חושבת. זו קונבנציה ספרותית. כשחז”ל יצרו את ההלכה בתקופה מאוחרת יותר, שהיא־היא המשפט העברי, הם עבדו קשה. הם הפעילו מניפולציות והמציאו פרשנויות מגוונות כדי לנסות לפשר בין הגרסאות. אבל לעורכי המקרא לא היתה בעיה — לא עם שני סיפורי בריאה ולא עם שלושה חוקי עבד".
זו ראייה נדיבה, שמייחסת לעורכים יותר פתיחות מאשר לרוב צרכני המקרא של היום.
"הניסיון לעשות הרמוניזציה והאחדה של הגרסאות נובע מתוך תפיסה מודרנית יחסית, שאנחנו לא יכולים להניח זה בצד זה שני דברים סותרים. אבל העורך המקראי התענג על כולם".
החוק הרטוב
סיפורי הבריאה השונים הם אמנם ריבוי יצירתי ומפרה, אך פוליפוניה של חוקים, ובהם דיון על שש שנים עד שחרור העבד מול קביעת השחרור כשנת היובל, עלולים להישמע פחות מרתקים מבחינה ספרותית. ברתור טוענת שמדובר דווקא בסיפורים מצוינים.
"אם מסתכלים על החוקים בגישה ספרותית, אפשר לראות עד כמה הם מרהיבים ואיך בעזרת אמצעים אמנותיים מתוחכמים הם בונים סיפור דרמטי, שיש בו מתח ודמויות. רבות מהקונבנציות הספרותיות שאנחנו מכירים מהסיפור המקראי מופיעות גם בז'אנר הזה ומטרתן להחיות את הטקסט, להעניק לו צבע וקול וקצב. מה שמתקבל לא נשמע כמו חוק יבש. אלה חוקים רטובים מאוד".
תני לי דוגמה לחוק "רטוב".
"חוק העיר הנידחת, למשל: ענישה קולקטיבית של עיר ישראלית, שתושביה הודחו לעבודה זרה. הקשיבי למילים האכזריות: 'הכה תכה את יושבי העיר ההיא לפי חרב. החרם אותה ואת כל אשר בה ואת בהמתה לפי חרב. ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה, ושרפת באש את העיר ואת כל שללה כליל לה' אלוהיך. והיתה תל עולם לא תיבנה עוד'" (דברים י"ג, י"ג).
זה אכן נשמע כמו שיר קנאה אלתרמני או לפחות כמו רטוריקה של נואם שמלהיב את קהלו.
"יש פה עוצמה אדירה. אפשר לדמיין את לשונות האש האוחזות בבתים, את זעקות הנרצחים ויללות החיות הנטבחות. מצלול המילים, החזרתיות של 'הכה תכה' ושל המילים 'לפי חרב', מעניקים לטקסט קצב מלחמתי ויוצרים דרמה גדולה. יש כאן גם מה שנקרא תקבולת ניגודית: 'והיתה תל עולם, לא תיבנה עוד'. אותו רעיון — של חורבן לנצח — נאמר בשני אופנים, פעם חיובי ופעם שלילי. מבחינה משפטית ברור, שאחת משתי הדרכים מיותרת, אבל מבחינה ספרותית, העודפות המילולית הופכת את הסצנה למוחשית ולכן למזעזעת.
"כך גם ב'חוק העבד'. החוק המודרני היבש לא היה כותב 'שש שנים יעבוד ובשביעית ייצא לחופשי' (שמות כ"א, ב'). הוא היה מסתפק ב'בשנה השביעית ייצא לחופשי'. אבל בהיותו טקסט ספרותי, ה'חוק' המקראי משתמש בתבנית אמנותית מוכרת שנקראת תקבולת המספר העולה. המספרים שש ושבע מופיעים יחד בדומה לשימוש במספרים שלוש ארבע בפסוק המפורסם 'על שלושה פשעי דמשק ועל ארבעה לא אשיבם' (עמוס א', ג'). הכפילות מדגישה את משך התקופה, ובכלל החוק הזה מנסה לגרום לך, כקוראת רגישה, להבין מה זה שש שנות עבדות.
"לצד החזרתיות, וכמו בסיפור המקראי, אפשר להבחין פה גם באמנות הצמצום. ‘חוק העבד' מנסה לדחוס בכמה משפטים ביוגרפיה שלמה, והוא נותן לנו נגיעות מינימליות ממסכת החיים של העבד כדי שנשלים את הפערים ביניהן. מתברר למשל, שלפעמים העבד מגיע לעבוד אצל האדון כשהוא כבר נשוי, ולפעמים האדון הוא זה שנותן לו את האשה, ובמקרה כזה — לפי החוק הקדום מהשלושה - היא והילדים שהיא יולדת שייכים אף הם לאדון".
להצדיק את אלוהים
ברתור משכנעת ביפי הדוגמאות שהיא מביאה לפואטיות היתרה של החוק המקראי. אבל לא בטוח שהסגנון הזה מעיד על כך שלא מדובר בחוקים בעלי מעמד משפטי אלא בטקסטים ספרותיים. הנה, למשל, קטע פואטי מאחת מפסיקותיו של השופט מישאל חשין: "...שומה עלינו לנתק עצמנו מעט מזחילה במבוכיה של הוראת סעיף 7(6) לחוק הפיצויים... ולהגביה עצמנו מעלה מעלה... הדג במים לא יראה אלא את אשר סביבותיו ואילו הנשר בשמים יידע מנין יבוא הנהר ולאן יילך. ואנו נבקש לנו כי נדע לשחות כדג אך גם כי נדאה כנשר". למרות הפואטיקה של הטקסט, ברור לחלוטין שהוא שייך לעולם המשפט והחוק. האם ייתכן שכך היו כותבים חוקים בתקופת המקרא?
"החוק ששימש בחיי היום־יום לא היה, כאמור, חוק כתוב", מסבירה ברתור. "כשבוחנים תעודות משפטיות או פרוטוקולים של דיונים משפטיים מהתקופה, רואים שהם כתובים בסגנון משפטי יבש, דומה יותר לזה המוכר לנו כיום. מכל מקום, הסגנון כשלעצמו אינו הוכחה ניצחת לאופיו הלא משפטי של החוק המקראי. הוא רק מצטרף לכל שאר הראיות שמניתי, וכולן יחד תומכות בתיאוריה שהחוק המקראי אינו חוק משפטי.
"ראיה נוספת היא שיש סדרה של ‘חוקים’ לא מעשיים, אוטופיים, שאיש לא העלה על דעתו לייחס להם תוקף משפטי. חוק השמיטה, למשל. די ברור שמדובר במניפסט אידיאולוגי שמהדהד ערכים של שוויון, הרמוניה בין אדם לאדם, בין אדם ועולם. האם את מעלה בדעתך, שבארץ שחונה כמו כנען אפשר להפסיק לעבד את האדמה והגידולים יצמחו מאליהם? האם יש היגיון כלכלי לשמוט את כל החובות ולשחרר את כל העבדים? זה לא מציאותי".
כלומר, בתקופת המקרא לא יישמו את חוק השמיטה?
"סביר להניח שלא, כי זה לא היה חוק. שימי לב שבחוק חוזרות המילים שבת ושבתון, שמבקשות לעורר את זיכרון מעשה האל בבראשית. החוק מנסה לחקות את מעשה האל מתוך תפיסה אידיאולוגית אוטופית".
אז ממתי התחילו להתייחס לשמיטה כאל חוק מחייב?
"מהרגע שנוצרה ההלכה".
כלומר, הפיכת החוק המקראי הספרותי לחוק שיש לו תוקף משפטי התרחשה בתקופת חז"ל?
"השינוי התחיל עוד קודם, במאה החמישית לפני הספירה, בתקופת עזרא ונחמיה. בספר נחמיה כתוב שהמלך הפרסי נתן לפחוות יהודה אוטונומיה דתית ומשפטית. הוא ראה את 'החוק המקראי' ואמר: 'יש לכם חוקים משלכם, חוקי התורה, ומעכשיו נהפוך אותם לחוקי מלך, כלומר לחוקים מחייבים שמלווים בעונשים מוגדרים מראש'. ההכרה הזאת של המלך הפרסי היא שנתנה את הגושפנקה החוקית־רשמית לטקסטים הספרותיים האלה.
"חז״ל נכנסים לתמונה בשלב מאוחר יותר, במאה השלישית לפני הספירה. הם שמו לב ללקונות שבחוק המקראי, לחוקים הכפולים הסותרים ולכל שאר הבעיות שהזכרנו, והבינו שזו אינה מערכת חוקים שאפשר לחיות לפיה. ואז הם התחילו להתקין את ההלכה.
"באופן רשמי מפעל ההלכה התבסס על החוק המקראי כי רק לו, בהיותו דברי אלוהים חיים, היה מעמד מחייב. בפועל, חז"ל לא באמת אימצו את החוק המקראי. הם לא הודו בזה, כמובן, אבל באמצעות הפרשנויות המפליגות שלהם הם למעשה חיברו יצירה עצמאית ורחוקה מאוד מהמקור.
זה מה שעומד בבסיס הבדיחה על משה שמציק לאלוהים בהר סיני. אלוהים אומר: 'לא תבשל גדי בחלב אמו', ומשה מגיב: 'כלומר, צריך להפריד בשר וחלב'. אלוהים: 'אמרתי רק לא לבשל גדי בחלב אמו', ומשה: 'ובכן, צריך לחכות שש שעות בין בשר לחלב'. אלוהים חוזר: 'לא תבשל גדי בחלב אמו'. משה: 'אז כיורים נפרדים, הבנתי'. אלוהים בייאוש: 'יאללה, תעשה מה שאתה רוצה'".
כלומר הקשר בין החוק המקראי להלכה רופף ביותר, אבל אם מדובר בז'אנר ספרותי, מדוע אין ספר שמוקדש לז'אנר הזה — כמו שתהילים מוקדש למזמורים, איכה לקינה ונביאים אחרונים לנאומים נבואיים? למה החוקים משתרעים על פני ארבעה מחומשי התורה?
"זה נעשה משיקולים מעניינים מאוד של העורך המקראי. מקובל לחשוב שחתימת המקרא ואולי גם העריכה הסופית של התורה הסתיימו אחרי חורבן בית שני, אירוע שעורר שאלות קשות מאוד לגבי תפקודו של אלוהים. אחרי שהוציא את בני ישראל ממצרים, כרת איתם ברית והציל אותם שוב ושוב מאויביהם, בסוף הוא ממיט עליהם חורבן? האם אלוהים איפשר לאויבים לכבוש את העם כי הוא נחלש? התעייף? התחרט? איזה מין אלוהים הוא זה, שאי אפשר לסמוך עליו? היה צריך להצדיק את זה.
"העורך עשה מהלך מתוחכם של תיאודיציה, הצדקת האל. הוא שוזר את החוק המקראי בתוך סיפור המסגרת שעוסק ביציאת מצרים, בכיבוש הארץ וכו', משבץ את החוקים בצמתים שונים בעלילה הרצופה מוטיבים של מרי ואי־ציות ובכך הוא ממחיש את התפיסה שהחוקים הם חלק ממערכת יחסים חוזית, חלק מתנאי הברית בין אלוהים לעם. צד אחד של החוזה, אלוהים, מעניק לבני ישראל חסדים, ולכן יש למוטבים חוב כלפי המיטיב. עליהם לפרוע אותו בשמירה על תנאי הברית, כלומר על החוקים. יקיימו — יישבו לבטח; יפרו — ייענשו. בהקשר הזה, כשהקורא קורא את המכלול — את הסיפורים שבתוכם משובצים החוקים ואת החוקים עצמם — הוא אומר לעצמו: זה הולך להיגמר לא טוב".
שמיטה במערכה הראשונה חייבת להיות גלות במערכה השלישית.
"בדיוק. כלומר, אי אפשר לצפות אלא למה שאכן קרה בסופו של דבר".
