12 ביוני

פורסם ע"י מערכת 'שבת'

איך אפשר להסביר את התאסלמותם של צעירים אירופים ונהירתם למלחמות הג'יהאד? מסה פסיכואנליטיתעל שורשי כניעת המערב ועל בשורתה הדיאלוגית של היהדות

האם ייתכן שתרבות שלמה תיפול לייאוש, לתחושת בדידות קיומית ואפילו לפקפוק במשמעות חייה? האם ייתכן שתרבות תגיע למצב שבו יש לה הכול, ובו בזמן לא יהיה לה דבר? בשורות הבאות אבקש לטעון שתרבות עלולה לחלות במחלה כזו, וכי תרבותנו אכן חולה בה. מצד שני אטען כי יש לה תרופה, הנמצאת בקריאתו של הבורא: "אני ה'".

אבל לפני כן ניכנס מעט למשמעותה של בדידות: למה כל כך קשה לנו לסבול אותה?

 ייתכן שהצורך העמוק ביותר שיש בנו הוא הצורך בנפש קרובה. היינץ קוהוט, מחשובי התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים, טען כי ללא מבטה האוהב של אמא לא נוכל לפתח תחושת עצמי – אותה ודאות פנימית האומרת לאדם שהוא טוב, שהוא חשוב ושחייו הם בעלי משמעות וערך. בלשונו של קוהוט, האם משמשת לתינוק “זולתעצמי“ (selfobject), כלומר זולת שהוא חיוני לתחושת העצמי שלנו.

כשאדם אומר "אני" הוא מתכוון להרבה יותר מאשר לאובייקט המסוים שאנחנו רואים. הוא מרמז למעמקים שרק הוא יכול לשער, וגם הוא לא לגמרי. נכון, במישור הגלוי האדם מכיר את עצמו כאובייקט אחד מרבים, בעל כוחות דלים וזמן קצוב. אבל במישור אחר כל אדם חש שיש בו "משהו" עמוק יותר, משמעותי וטוב ממה שנגלה לעין. הפער שבין שני מישורי החוויה יוצר בנו ספק מתמיד: מי יודע אם העומק הזה אכן קיים? אולי אני רק מדמיין שיש בי עומקים נסתרים, כפיצוי על קטנותי הממשית? שהרי כל אדם, לפעמים, מתבייש במעשיו ונופל בכישלונות מביכים. בדיוק ברגעים כאלה זקוק אדם למבט אוהב של מי שמאמין בו ובערכו, ללא תנאי.

כדי להתמודד עם הספק המנקר, עליי למצוא מישהו שיראה את ערכי ויכיר בו באמת. מישהו שמבטו האוהד יהיה ערובה לכך שהמעולה והערכי שבי אינו אשליה. אבל מי יכול להעניק הכרה כזו? רק מי שאני מאמין שבכוחו לראות את התהומות הנסתרים שבתוכי. כשם שאמן זקוק דווקא לאישורם של אמנים אחרים או לפחות "מביני דבר", וכשם שמדען מחפש את אישורם של חוקרים אחרים, כך אני זקוק לאישורו של מי שיש בו נפש עמוקה וערכית. רק אחד כזה יכול להיות לי "זולתעצמי", במובן שעליו דיבר קוהוט.

זוהי הסיבה לכך שאובייקט חומרי לעולם לא ישמש כ"זולתעצמי". אפילו הרובוטים המתוחכמים שהמדע הבדיוני נהנה לעסוק בהם אינם תחליף לנפש אנושית. מתוחכמים ודמויי אדם ככל שיהיו, עדיין אינם אלא גושי חומר.

אוזלת יד מול האסלאם. 
מוסלמים מפגינים בלונדון נגד קריקטורת הנביא מוחמד בשבועון "שרלי הבדו", פברואר 2015
צילום: רויטרס

מלחמה נטולת מנצחים

בנקודה זו נפגשים מושגיו הפסיכואנליטיים של קוהוט עם מושגיו הפילוסופיים של בובר, שטען שיש שני אופנים של יחס לזולת ולמציאות בכלל. ליחס הראשון הוא קרא "אני־אתה". זהו יחס המבוסס על הכרה הדדית בין שני סובייקטים עצמאיים ובעלי משמעות. ליחס השני הוא קרא "אני־לז". "לז" פירושו אובייקט סתמי, שאינו חשוב לי "באמת" אלא כאובייקט שאפשר לנצל.

יחס של "אני־לז" בין בני אדם פירושו שגם אני וגם הזולת נתפסים כאובייקטים כאלה. בובר טוען שרק זולת שאני מתייחס אליו כ"אתה", כלומר כמי שיש בו עומק פנימי ומשמעות, יכול לתת לי תחושה שאני עצמי סובייקט בעל עומק.

פרופ' מרדכי רוטנברג הרחיב את מושגיו של בובר כשטען שקיימים שני דפוסי מחשבה בסיסיים שבעזרתם אנחנו מבינים יחסי אנוש: דיאלקטי ודיאלוגי. המונח "דיאלקטיקה" הועלה על ידי ההוגה הגרמני הגל, שתיאר את "הדיאלקטיקה של האדון והעבד" כמצב שבו בני האדם חיים במאבק נצחי, וכל אחד מהם שואף לכך שהאחרים יכירו בו כאיש חזק וכ"אדון". כל אחד מנסה להכניע את האחרים, עד שלבסוף מישהו מצליח בכך ומעתה חייבים האחרים להכיר בו כאדונם. לכאורה הוא שניצח בקרב, אבל ניצחונו הוא חסר משמעות: ברגע שהאחרים הפכו לעבדים – להכרתם בו אין כל ערך, שהרי העבד אינו נתפס כאדם אלא כאובייקט סתמי, כרכוש. לכן, מושג הדיאלקטיקה מותיר אותנו עם הטעם המר של מאבק נצחי וחסר פתרון. חמור מכך: הוא מותיר אותנו עם בדידות נוראה. כל אחד נאבק על הכרתם של האחרים, ולעולם לא ישיג אותה באמת. לכל היותר הוא יוכל "לנצח" בקרב, אבל לא להמיר את ניצחונו באהבה וביחס אנושי.

בנקודה זו חולק רוטנברג על הגל וטוען שיש פתרון לפרדוקס, והוא המצב הדיאלוגי. הדיאלוגיה, לעומת הדיאלקטיקה, בנויה על יחסי "אני־אתה". בדיאלוג מכיר כל צד בערכו של האחר, ושניהם מנסים להעמיק זה בעולמו של זה. הרעיון יפה, אבל התמיהה בעינה עומדת: מה עשוי לאפשר את המעבר בין דיאלקטיקה לדיאלוגיה? לדעת רוטנברג, התשובה נמצאת בתורת הצמצום החסידית.

שורש הדיאלקטיקה, הוא טוען, הוא רצונו של כל פרט להתפשט ללא גבול, להתעצם ולשלוט בכול. מכיוון שכך, כל מי שעומד מולו אינו אלא מכשול לשאיפותיו. הדיאלוג, לעומת זאת, מבוסס על הכרתו של כל פרט בכך שהוא מוגבל, ושדרכו היחידה לממש ולהעשיר את עצמו היא באמצעות הקשר עם הזולת. תורת הצמצום טוענת שאדם יכול להגשים את עצמו רק כשהוא מצמצם את עצמו ומכיר באחר כבעל ערך אינסופי בפני עצמו. כך נעשה הצמצום החסידי־קבלי לפתרון הפרדוקס הדיאלקטי של הגל.

האדם כמכונה

עד כאן עסקתי בפרט האנושי וביחסיו עם הקרובים אליו. אבל הצורך ב"זולתעצמי" אינו נגמר ברובד הפרטי. האדם זקוק לתחושת משמעות רחבה הרבה יותר, לתחושה שהמציאות כולה היא בעלת משמעות וערך; הוא זקוק לתחושת משמעות "קוסמית".

האם בכלל אפשר לחיות בתחושה שהמציאות אינה אלא גוש חומר סתמי, נטול משמעות ורצון? מסתבר שלא, והראיה לכך היא שמעולם לא מצאנו תרבות שהמיתוס שלה אינו מתאמץ להעניק משמעות למציאות ולספר לנו על אלים בעלי כוונה ורצון העומדים מאחוריה. האלים האלה, טוען קוהוט, ממלאים את הכמיהה הנפשית ל"זולתעצמי קוסמי", שהיא העומדת ביסוד התפיסות המיסטיות למיניהן.

לעומת העמדה המיסטית ניצבת תפיסת העולם החומרנית שאנו מכנים לעתים "כפירה", והנחשבת דומיננטית בהגות המערבית. תפיסה זו טוענת שהמציאות אינה אלא אוסף אובייקטים חסרי משמעות, ואין מאחוריה כל "אני עליון" המעניק לה משמעות. במונחיו של קוהוט נאמר שעיקר טענתה של תפיסת העולם החומרנית היא שאין ולא יכול להיות כל "זולתעצמי קוסמי". מבחינה נפשית, ההבדל שבין המציאות המתוארת בתפיסת העולם האמונית לבין המציאות שמתארת התפיסה החומרנית דומה להבדל שבין אדם חי ובעל נפש לבין רובוט, או להבדל שבין "אני־אתה" ל"אני־לז" של בובר.

בעולם חומרני לא קל להבין איך ייתכנו יחסי "זולתעצמי", או יחסי "אני־אתה", גם בין בני אדם. שהרי האדם, חשוב ככל שיהיה, אינו אלא פרט במציאות. ואם המציאות כולה היא חומרית ותו לא, איך יכול האדם להיות משהו אחר? איך אפשר לטעון שהאדם, והוא לבדו, הוא סובייקט בעל נפש, בזמן שהמציאות כולה אינה אלא אוסף ענקי של עצמים חומריים?

לאור הטענה שהצגתי, כיצד נוכל להבין את הצלחתה של ההגות החומרנית? אם הכמיהה ל"זולתעצמי קוסמי" היא כה חזקה, ואם חיינו כה דלים בלעדיה, מהו מקור משיכתה של הטענה ההפוכה, שהמציאות היא חסרת משמעות ונטולת ערך? נתעלם לרגע מהשאלה הפילוסופית אם "יש אלוהים", ונשאל רק על המניע הנפשי: מה יכול להניע תרבות לדבוק בתפיסת עולם כזו?

התשובה, לדעתי, נמצאת בדפוס הדיאלקטי שתיארתי קודם. למעלה מאלף שנים הייתה אירופה נתונה בסד של תפיסת עולם שהתיימרה להיות רוחנית, שעבדה אל עריץ ששלט על קהילייה מפוחדת ודיכא כל רגש אנושי; אל שמאס בסקרנות, במחקר מדעי ופילוסופי ובריבונות האדם על עצמו.

במילים אחרות, אירופה הייתה שרויה במצב שתאם במדויק את תיאורו של הגל על “האדון והעבד“. אבל כפי שטוען הגל עצמו, מצב העבדות אינו נמשך לנצח. האדם מרד בכנסייה, והשתדל להכחיד כל זכר לעמדה המנוצחת. הדרך הטובה ביותר לעשות זאת הייתה התבצרות בעולם החומר, שאין בו כל מקום לא־ל. עדיפה הבדידות מחיים תחת עולו של עריץ.

האובססיה של הניכור

הוגי המודרנה העדיפו לתאר את העולם כבנוי על חוקי טבע אדישים ומנוכרים, שעצם הרעיון של דיאלוג עמם נראה מגוחך. בסופו של דבר הם נאלצו להודות שבמציאות מהסוג שתיארו גם חיי האדם נותרים ריקים מדיאלוג ממשי. כבר תומס הובס, מחלוצי ההגות המודרנית, טען כי "האדם הטבעי", לפני שעודן על ידי התרבות, היה אדם מנוכר, אויב לכל אדם אחר.

הגל, ההוגה שהנחיל לנו את תיאור המצב הדיאלקטי, יוצא מתמונת עולם הובסיאנית, ורק מעמיק אותה באמצעות תיאור המאבק האכזרי על ההכרה. פרויד מצייר תמונה דומה: לטענתו כל אדם שואף לסיפוקיו, אבל עליו להגשימם במציאות חברתית מורכבת. אם כל אחד ינסה לממש את כל תשוקותיו לא תוכל להתקיים חברה בכלל. לכן חייבת התרבות "לסרס" את סיפוקינו, וליצור "חוסר נחת" כללי. התמונה הפרוידיאנית מתוחכמת בהרבה מזו של הובס, אבל ביסודה היא זהה לה.

זוהי, אם כן, דמותו של האדם המודרני: יהיר, שתלטן וכובש, ובו־בזמן בודד, מנוכר וחרד. הוא עומד לבדו מול עולם אדיש ועוין. אין לו כל סיבה ליצור יחס עמוק עם זולתו, שכן בעיניו כל יחס אינו אלא חיצוני, נצלני או עוין. זוהי התמונה שעמדה ביסוד החשיבה המודרנית (אם נתבונן בספריה של איין ראנד, למשל, זוהי התמונה שהיא מציירת).

והנה לא עבר אלא הרף עין היסטורי – כמאתיים שנה – והוגים מערביים החלו לעסוק בבעיית הניכור באופן הגובל באובססיה. היידגר מצביע על החרדה כאפיונו המרכזי של האדם. קאמי, קצת אחריו, טען כי "בעיה פילוסופית רצינית באמת יש רק אחת: ההתאבדות. לפסוק אם כדאי לחיות את החיים האלה או לא כדאי" (המיתוס של סיזיפוס, עמוד 13).

שורש העניין הוא שבתפיסת העולם המודרנית האדם עומד מול מציאות ריקה, שאין סובייקט עליון העומד מאחוריה, רוצה בה ומשגיח עליה. אין כל "זולתעצמי" במציאות הזו, ואין בה מקום ל"אתה" – לא ל"אתה" קוסמי ולא ל"אתה" אנושי. המציאות התרוקנה ממשמעות, ובעקבותיה חיי האדם. האדם המודרני הוא עשיר, רב עוצמה, שולט. חייו נוחים לאין ערוך מכל מי שקדם לו. ולמרות יכולת ההתענגות הבלתי־מוגבלת שלו, לא ברור לו לשם מה הוא חי. חייו איבדו את טעמם.

מוותרות על הישגי הפמיניזם

ושמא המציאות המתוארת היא שורש אוזלת היד שמגלה המערב של היום מול האסלאם. מבחינה הגיונית קשה להסביר את אוזלת היד הזו. עולם מפותח ועשיר, חזק ומאורגן, גאה לכאורה בערכים ההומניסטיים שיצר – עומד בהכנעה מוזרה מול פלישה של המוני מהגרים שלפחות חלקם מצהיר בפירוש על הבוז שהם רוחשים לו ועל רצונם לשנותו. החמלה על עוניים של מבקשי המקלט אינה יכולה להסביר את חוסר האונים הזה. היא יכולה להסביר את הרצון לקלוט אותם, אבל לא את אפס העמידה מול מסיתים ולא את אי־הניסיון להטמיעם בתרבות המפותחת שהמערב מאמין שהשיג.

איך אפשר להסביר את העובדה המטורפת – אין מילה אחרת – שצעירים אירופים, שגדלו על מיטב הישגי התרבות המערבית, מתאסלמים ונוהרים למלחמות הג'יהאד? מה ההיגיון בכך שצעירות אירופיות מוותרות על הישגי תנועות הנשים המערביות ומצטרפות לדת שהאידיאולוגיה שלה בנויה על השפלת האישה?

התשובה הסטנדרטית שלפיה מדובר בצעירים מופרעים אינה יכולה לסייע בהסבר. היא הייתה משכנעת אילו היה מדובר בצעיר בודד, אולי בכמה עשרות. אי־אפשר גם להסביר זאת בכך שרימו את הצעירים האלה: רימו אותם כמובן, אבל כדי לרמות מישהו צריך לשכנעו שהוא יקבל משהו החסר לו כרגע. אם כך, מה בעצם חסר להם?

חסר להם אלוהים. תרבותם גזלה מהם את ה"זולתעצמי" הקוסמי, שבלעדיו אי־אפשר לחיות, והאסלאם טוען שבידו להשיב להם את אבדתם.

אני משער שבעומק לבו מרגיש המערב שהרחיק לכת בהתרחקותו מן "האני הקוסמי" המעניק משמעות למציאות; שהמרד שלו הצליח מעל למשוער, אבל יצר עולם חסר פשר וחיים ללא תכלית. מעבר לזלזולו בנבערות המוסלמית, הוא חש קנאה באלה ששימרו ערכים שהוא עצמו נטש. אכן, הערכים האלה מופיעים לפניו בעיוות גרוטסקי: שנאת הזר, דיכוי האישה ופחד מחשיבה ומחקר. כל אלה היו עלולים להיות מושא לשנאה ולפחד אילו היו "אצלנו", אבל "אצלם" זוהי אותנטיות מופלאה. אפשר להתפעל, להעריץ. כשזה יתחיל להפחיד באמת, סביר שיהיה מאוחר מדי.

עולם שיש לו הכול ואין לו אלוהים נתקל בעולם שאין לו כלום אבל יש לו אלוהים, והעולם החזק יותר (מבחינה חומרית) נכנע.

האם האסלאם יכול לפתור את בעייתו של המערב, או שמא מדובר בסיבוב נוסף של המטוטלת "אדון־עבד" – אותה מטוטלת מערבית בלתי פוסקת הנעה שוב ושוב בין עולם הרוח והחומר, בין דתיות לחילוניות, בין סמכותיות למהפכנות?

נשוב ונתבונן בדמותו של האל המוסלמי: אל עריץ ואכזר שאינו יודע דיאלוג מהו, ושאינו מוכן לצמצם את עצמו ולו במעט. אל שבתחום שליטתו אין מקום לסקרנות אנושית, לאמנות, לחירות הפרט. בקיצור, אל המשחזר את כל מגרעותיו של האל הכנסייתי שבו מרדה המודרנה. הדינמיקה הזו עלולה ליצור ימי ביניים מחודשים, לא פחות.

זוהי בדיוק המטוטלת הדיאלקטית שתיארתי: אחרי תקופת המדע המנוכר תחזור תקופה של עריצות כנסייתית (כנסייה אחרת, אותו עיקרון). המטוטלת לא תעצור כאן. אחרי כמה מאות יהיה רנסנס מחודש, והמעגל ימשיך להסתובב.

אלוהים מבקש הכרה

 אפשר לעצור את המטוטלת הזו. הפתרון נמצא בתפיסה הדיאלוגית שיצרה היהדות. הוא מופיע בפנייה הפשוטה והמהפכנית הפותחת את עשרת הדיברות: "אני ה'". אני המדבר אליך, אני שהוצאתי אותך ממצרים, ראית שאכפת לי ממך. עכשיו אני מבקש ממך הכרה: אנא ממך, לא יהיה לך אלוהים אחרים על פניי. אם זה נשמע כאילו אני עלול להיעלב ממך, זה לא רק נשמע. זה באמת ככה. אני יצרתי את העולם, הכול שייך לי, אבל אני מבקש ממך הכרה. דווקא ממך, משום שאתה חשוב לי. אני אהיה עבורך "זולתעצמי", בתנאי שאתה תהיה כזה עבורי. מעכשיו אנחנו נמצאים בדיאלוג של הכרה הדדית. לכן בכוונתי לבקש ממך לקיים מצוות – כדי שנדע, שנינו, כמה אנחנו חשובים זה לזה.

זהו הצמצום שתיאר האר"י: הא־ל הוא אינסופי, מלוא כל הארץ כבודו. אבל ברצונו לתת מקום לברואיו הוא צמצם את עצמו והותיר מקום להתפתחותם העצמית. במרחב שהתפנה יש מקום לאדם, ליצירתיותו, להשקפותיו שלעולם אינן מפותחות די הצורך. יש מקום לשמחותיו הקטנות, לעצבונו, כשליו ומרידותיו. במרחב הזה יש חשיבות למצוות שהוא מקיים. אין צורך להכחיש את מציאות הא־ל כדי לפנות לעצמנו מקום במציאות: הא־ל פינה לנו מקום, והוא שמח כשאנחנו ממלאים אותו.

במקום המטוטלת של דחיית הא־ל מפני האדם בתקופה אחת, והאדם מפני הא־ל בתקופה האחרת, החשיבה הדיאלוגית תתבונן ב"אל המצטמצם", שהוא חידושה הגדול של היהדות. האל המבקש לחיות עמנו מתוך הכרה הדדית. היא תציע להעמיק בחשיבה הדיאלוגית כפתרון למטוטלת הדיאלקטית, אולי רגע לפני שזו תפיל אותנו לתהומות ימי־ביניימיים חדשים.

ד"ר ברוך כהנא הוא פסיכולוג קליני. מלמד באוניברסיטה העברית ובמכון רוטנברג לפסיכולוגיה יהודית. הוא ירצהבכנס השנתי של מכון רוטנברג שיתקיים ביום שני הקרוב בבית מורשת בגין בירושלים

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון' כ"ה סיון תשע"ה, 12.6.2015

"שאלה:
שמי מוישי, אני בן 19 ולומד בישיבה חשובה במרכז הארץ. לא יודע אם זה המקום המתאים לפרוס את הרהורי לבי אבל הלילות האחרונים גרמו לי לחשוב שאני צריך לקום ולעשות מעשה.
אני לא חושב שהמשגיח יוכל להשיב באובייקטיביות לשאלותיי ולכן אני בוחר לכתוב כאן, בתקווה שמישהו יקרא אותו ויבחר להשיב דבר דיבור על אופניו מבלי שאצטרך לחשוף את עצמי בפניו.
ובכן, במה דברים אמורים.
חבר של אחי הגדול, שהתחתן לפני שנתיים, התחיל לעבוד בעבודה שאני לא מאחל לעצמי: סדרן מדפים במכולת. שאלתי את אחי מדוע הוא עובד בעבודה כזו, והוא אמר לי שאחרי שמונה חודשים של חיפוש עבודה, הוא הבין שהוא לא הולך להיות מנכ"ל חברת הייטק, ובמצבו הקיים אין לו הרבה ברירות. אמרתי לו שאני לא מבין למה הוא לא הולך ללמוד מקצוע כדי להתפרנס בכבוד והוא אמר שיש גיל שכבר "אין זמן" ללמוד מקצוע.
אני מסתכל סביבי ורואה את חבריי יושבים ולומדים ונדמה שהם לא דואגים לעתידם. איך הם יפרנסו את ביתם? איך ידאגו לכל מחסורם? אני יודע שהמשגיח יגיד לי שצריך אמונה וביטחון בקב"ה ומי שמאמין לא מפחד וכו' וכו', אבל למרות שאני משוכנע בכך, אני חושב שצריך פשוט לעשות משהו כדי שאנשים לא יצטרכו לסדר מדפים במכולת… שתהיה להם הזדמנות לעבודה יותר מכובדת.
המשגיח תמיד מדבר על חובת ההשתדלות ועל האיסור לסמוך על הנס, אבל לפתע, כשמדברים על עבודה, פתאום לא צריך להשתדל, פתאום כן אפשר לסמוך על הנס… האם לא צריך ללמוד מקצוע כחלק מההשתדלות שלנו?
למען האמת גם אני נמצא בארבע אמות של הלכה ולומד כל היום בישיבה. אבל ככל שאני מעמיק בסוגיה יותר ויותר, אני חושב שאולי הגיע הזמן ללכת ללמוד מקצוע ולדאוג לעתיד שלי. זה לא שנמאס לי מהישיבה, חלילה! אני חושב להמשיך לקבוע עתים לתורה בכל מצב, כי אני יודע שזה סלע קיומנו וחובת האדם בעולמו. אבל שוב ושוב אני שואל את עצמי: אולי אני צריך ללמוד מקצוע לפני שיהיה מאוחר? אני לא רוצה למצוא את עצמי בגיל שלושים עם אשה וילדים בלי מקור הכנסה נורמלי.
אומרים לי שתפקידה של האשה להביא פרנסה הביתה. מצד שני, אני רואה משפחות ששני בני הזוג עובדים, חיים בצמצום, ועדיין מתקשים מאוד לסגור את החודש. כיצד אשתי תצליח לפרנס לבדה את הבית? אתמהה.
אני לא יכול שלא לחשוש לגבי העתיד שלי. אני לא השפיץ של הישיבה ולא בטוח בכלל שאקבל בחורה ב"סידור מלא". להורים שלי אין כל כך איך לעזור לי ואני בטוח שהם יעשו הכל כדי שאני ארגיש שהם תומכים בי ושלא יחסר לי דבר. השאלה שלי היא: האם אני צריך ללמוד עכשיו מקצוע או לחכות ליום שבו אצטרך לפרנס את ביתי?
אשמח לקבל את עצתכם.

תשובה

מוישי היקר עד מאוד!

קראתי את מכתבך, שניתי ושילשתי, והתפעמתי שוב ושוב מהבעתך החדה והכנה. מחשבות עמוקות חולפות בראשך, ורוח של רצינות ואחריות חופפת עליהן. כה לחי.

אם הבנתיך כהלכה, ניכר מבין שורותיך כי השאלה מציקה לך משתי פנים. מן ההיבט האישי ומן ההיבט הציבורי. אתה תמה, מצד אחד, על הנורמות הרווחות בקרבנו, ושואל כיצד הן עולות בקנה אחד עם החינוך לאחריות ועם העיקרון ש"אין סומכין על הנס", ותוהה, מצד שני, כיצד אתה עצמך אמור לנהוג ומה עליך לעשות.

ברשותך, אייעץ לך להתמקד בשאלה השנייה - בזווית האישית. ניתן בהחלט להתבונן על הנורמות הרווחות ועל מנהג העולם, ולשאול אם יש בהם טעם וכדו', אך כדאי מאוד להתרגל שלא יהיה עיקר עיסוקנו בהם. אין ביד אדם לשנות את העולם כולו, ולוואי ויעלה בידינו לכוון את דרכנו שלנו כהלכה.

רבנו משה בן מיימון, שסידר לנו בספרו את אורחות חייו של היהודי עובד ה', כתב בהלכות דעות (ה, יא): "דרך בעלי דעה, שיקבע לו אדם מלאכה המפרנסת אותו תחילה, ואחר כך יקנה בית דירה, ואחר כך יישא אישהשנאמר (דברים כ, ה-ז, עיין שם): 'מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ...אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת חָדָשׁ...אֲשֶׁר אֵרַשׂ אִשָּׁה'.אבל הטיפשים, מתחילין לישא אישה, ואחר כך אם תמצא ידו יקנה בית, ואחר כך בסוף ימיו יחזור לבקש אומנות או יתפרנס מן הצדקה".

נראה שזהו דרכו של עולם, כאשר בני אנוש מכוונים אותה בתבונה - אדם מתקין עצמו למלאכה שתוכל לפרנס אותו; לאחר מכן, כאשר יש בידו את האמצעים הדרושים לכך, הוא בונה לעצמו בית דירה, ושוב נושא אשה ומכניסה לביתו אשר בנה ומפרנס אותו ואת בניו בכספו אשר ירוויח ממלאכתו.

כאשר אדם מתכנן כך את חייו, הוא נוהג כמנהג "בעלי דעה", ויתירה מזו, הוא חי את החיים כפי שתיכנן אותם קונה הכל בורא שמים וארץ, אשר במסגרתם "יֵצֵא אָדָם לְפָעֳלוֹ וְלַעֲבֹדָתוֹ עֲדֵי עָרֶב" (תהלים קד, כג).

ראה נא את לשונו הזהב של רבי יעקב ב"ר צבי מעמדין [היעב"ץ], אשר דבריו נראים כמו נכתבו כמענה ישיר לשאלתך (פירוש "לחם שמים" למסכת אבות ג, יז): "אם אין קמח - אין תורה. פירוש, שלא יסמוך על הנס לישב בטל ממלאכה מכל וכל, בסמכו על עסק התורה להשיג די מחיתו שלא כדרך הטבע, כרבי שמעון בר יוחאי ובנו במערה, וכדרך אוכלי המן במדבר וארץ גזירה, או להיות בטוח לחיות מבלי טרף כשיעסוק בתורה, כדרך שעמד משה רבנו ע"ה ארבעים יום בלי אכילה וכן אליהו ז"ל, כי להם לבדם ניתנה הארץ להעביר ממשלת הטבע הניתן לבני אדם, לא עבר זר בתוכם. כי מן אז והלאה, רצה הקדוש ברוך הוא שישכים איש לעבודתו להביא טרף לביתו ודי חלב עזים ללחמו, לחם ביתו וחיים לנערותיו, ואי לא - לא אכיל. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (קדושין ל, ב): ראה חיים עם אשה - זו אמנות. ואף לדברי רבי נהוראי(שם פב, א, "מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה"), חייב כל אדם לעסוק במלאכה ובאומנות על כל פנים ולא יסמוך על הנס, שהרי כבר שנינו (אבות ב, ב): כל תורה שאין עימה מלאכה - סופה בטלה, בלי חולק".

הראת לדעת, כי שאלותיך ממקור טהור יהלכון, ואכן זו דרכה של תורה, שיכין אדם את עצמו למלאכה שיוכל להתפרנס ממנה, בטרם יבנה את ביתו.

אמנם במציאות שבה אנו חיים, המסגרות החינוכיות והלימודיות הרווחות אינן פועלות במתכונת מותאמת לעקרונות אלו, אך יש לכך צידוקים היסטוריים, וככל שהולך ומתעמעם תוקפם - גם אופיים יילך וישתנה בהתאמה, כי כך דרכו של עולם.

הישיבות הקדושות בארץ ישראל הן מוסדות-המשך לישיבות שנוסדו בגולה, לפני מלחמת העולם השנייה. בתקופה זו, היו רוב צעירי העם בונים את חייהם בהתאם לדרך המתוארת מעלה, רובם במלאכת כפים או מסחר ומיעוטם בתפקידי הוראה ורבנות. אלו שהוכשרו לעלייה בתורה ולתפקידי הנהגה תורנית בעם, מצאו את מקומם בהיכלי הישיבות הקדושות, ולימים שימשו כגדולי תורה, רבנים ומנהיגים. הישיבה שימשה אפוא בית גידול לתלמידי חכמים ומרביצי תורה.

כאשר חרב עולם התורה בגולה, נוסדו הישיבות בארץ ישראל כמוסדות המשך לישיבות אירופה. עם השנים, הפכו אותם מוסדות ההמשך לישיבות (ששימשו, כאמור, בית גידול לתלמידי חכמים) למסגרת הנורמטיבית של כלל צעירי העם, מבלי שישתנה אופיים העקרוני. הישיבה שמרה על אופייה הייחודי, כמכשירה את שכבת ההנהגה של הדור הבא, אך החלה לשרת את כלל האוכלוסייה (שבאופן טבעי, רובה לא נועד להנהגה תורנית עתידית).

מאחורי מציאות חדשה זו עומדים גורמים רבים, ביניהם הצורך הקריטי בכינונו מחדש של עולם התורה שחרב, וכן האתגר הקשה שעמד בפני ציבור היראים בארץ ישראל, לכונן פלטפורמה חינוכית תורנית במציאות שבה רוב העם, לדאבוננו, אינו שומר תורה ומצוות. הישיבות המשתקמות בארץ ישראל הצליחו בשני אתגרים אלו למעלה מן המשוער: הן כוננו מחדש את עולם התורה לתפארת, ואף גידלו לנו רבבות צעירים שומרי תורה ומצוות והולכי בדרך ה' (וחלילה לנו לזהות את ההולכים בדרך זו עם ה"טפשים" שבדברי הרמב"ם האמורים, כיון שדברי הרמב"ם עוסקים באדם עצמאי הבוחר את דרך חייו בעצמו, בעוד תלמידי הישיבות חיים במסגרת שבה הנהגתם מנותבת על ידי הוריהם, גם זמן מה לאחר נישואיהם).

אלא שנראה כי עתה ניצב בפני קהל הנאמנים לדבר ה' האתגר לכונן מחדש גם את השכבות האחרות בעם ה', ולהעמיד דור של יראי-שמים הנהנים מיגיע כפיהם. יש להניח כי בשנים הקרובות נראה עין בעין במימושו של אתגר זה, ובעזרת ה' בהצלחה רבה, כפי שהובטחנו מפי ה' "כי לא תשכח מפי זרעו". גם על תורתם של אנשי המעשה אנו מובטחים שלא תשכח.

אתגר זה אינו קל כלל. המציאות מלמדת כי החשיפה אל העולם 'שבחוץ' היא רבת-סכנות, וככלות הכל, אין כמו הישיבה להעניק מחסה רוחני הולם לנפשות צעירי עמנו. יש להבין אפוא את הנהגת הישיבות הקדושות, ואין לראות בה התעלמות מעקרונות היסוד שתיארנו בראש דברינו, אלא הכרעה קשה בין ערכים מתנגשים. הישיבה, כהיום, מעניקה את החוסן הרוחני הדרוש, גם אם הוא בא על חשבון החוסן הקיומי הנדרש. אמנם רצוי לפעול לשיפור המצב הנוכחי, אך יש להבין תחילה את הרגישויות שיצרו אותו.

ושוב אל הזווית האישית, החשובה יותר.

המחשבות על אודות עתידך הכלכלי, הן, כאמור, נכונות וחשובות וראוי לעסוק בהן. אם אתה מוצא את עצמך מסוגל להעמיק את השתלמותך בתורת ה', במידה כזו שתוכל בבוא העת לשמש כרב, דיין או מורה הוראה, או כמחבר ספרים שימושיים, או כמורה ומחנך, כי אז טוב ורצוי שתעשה זאת. בדרך זו, ינוצל זמנך היקר בישיבה, גם להתעלות בתורת אלוקים חיים וגם להכשרה אל חיי המעשה.

אם אתה סבור שאין הדבר בידך, כי אז האתגר שלפניך קשה שבעתיים. עליך לטכס עצה כיצד תוכל להבטיח בו זמנית, הן את עתידך הרוחני כבן-תורה וירא-שמים והן את עתידך הכלכלי. ואל יהא דבר זה קל בעיניך. העולם שבו אנו חיים כיום עוד לא מצא את הנוסחה המדוייקת לשילוב בין השניים. רבים עשו כן ולא עלתה בידם, ומרובים יותר אלו שהצליחו במישור אחד - רוחני או כלכלי - מאלו שהצליחו בשניהם.

אני מציע לך בכל לבי לשתף את הוריך בלבטיך. מבין כתלי מכתבך ניכר שאינך מטיל ספק ברצונם הכן לעמוד לימינך ולסייע לך בכל אשר תלך, ואשריך שזכית לכך. ספר להם על מחשבותיך, העמד אותם על כנות מחשבותיך ועל רצונך העז לשמור על רמתך הרוחנית הגבוהה ועל שקיעותך בדברי תורה, יחד עם לבטיך על אודות עתידך הכלכלי.

בנוסף, תן דעתך לכך שחוסן כלכלי אינו עובר בהכרח דרך הכשרה אקדמית. נקודת המוצא בכל דיון על פרנסה איננה מידת הידע שיש, או שיהיה, לך בכל תחום עיסוק, ולא רק מידת הרווחיות הכלכלית שבו (וגם לא, כמובן, מידת החשיבות או היוקרה שנלווית אליו), אלא בעיקר, מידת העניין שאתה מגלה בו. עליך להתיישב היטב בדעתך ולעמוד על תכונות נפשך, כדי לזהות את התחום שבו תמצא עניין לעסוק בו.

ראה את לשונו היפה של החסיד רבנו בחיי (חובת הלבבות, שער הבטחון, פרק ג): "ולכל אדם יש חפץ במלאכה או סחורה מבלתי זולתה, כבר הטביע הא-ל לה בטבעו אהבה וחיבה, וכן בשאר החיים, כמו שהטביע בטבע החתול צידת העכברים... ועל הדמיון הזה תמצא מידות בני אדם וגופותם מוכנות לסחורות ולמלאכות. ומי שמוצא במידותיו וטבעו כוסף (=חושק) אל מלאכה מהמלאכות ויהיה גופו ראוי לה ויוכל לסבול את טָרְחָהּ - יְחַזֵּר עליה וישים אותה סיבה להבאת מזונו ויסבול מִתְקָהּ וּמְרִירוּתָהּ (=כלומר, יתמודד עם מעלותיה וחסרונותיה) ואַל יָקוּץ כשימנע ממנו הטרף בקצת העתים (=לא ייבהל אם בזמנים מסוימים העיסוק האהוב עליו לא יעניק לו פרנסה מושלמת), אך יבטח באלוקים שיספק לו טרפו כל ימי חייו".

כלל הדברים, שאלת העיסוק בפרנסה אינה נבחנת רק על פי אמות מידה פיננסיות יבשות - מה 'מכניס' יותר, אלא בעיקר על פי נטיית הלב: כיצד ובמה אחוש סיפוק במלאכתי, ואהיה בכלל "הנהנה מיגיע כפו" הגדול יותר מירא שמים (ראה בספר "מרומי שדה" לנצי"ב מוולאז'ין, ברכות ח, א שהיינו הנהנה מן העבודה שעובד בה).

ואחרי כל זאת, קיימת גם האפשרות שתבחר בחיי דחק והסתפקות במועט ממש, כדי להקדיש את כל חייך ללימוד תורה. במציאות ימינו, סביר להניח שתוכל גם למצוא אשה כשרה שתסכים בשמחה לעמוד לצידך באתגר קשה זה, וליטול על שכמה את תפקיד הפרנסה (המוטל על האיש, המתחייב בשטר הכתובה "ואנא אפלח ואוקיר ואכלכל") כדי לאפשר לך את השלוה והמנוחה הדרושים לכך.

לסיכום: שאלותיך רצויות וחשובות, וטוב שאתה עוסק בהן ברצינות; כדאי מאוד לשתף את הוריך בלבטים, הם ישמחו לעזור לך להתמודד עם הסוגיה החשובה הזו ברצינות וביושר; עיסוקו של אדם אינו נגזר רק מאמות-מידה כלכליות טהורות, אלא בעיקר מנטיית הלב וכשרון המעשה; את שאלת העתיד הכלכלי אסור לנתק משאלת העתיד הרוחני, ויהי ה' אלוקיך בעזרך לקיים בהצלחה מרובה את מאמר הכתוב "מזה ומזה אל תנח ידך".

אם תרצה, אשמח להמשיך את הדיון.

בהערכה רבה,

יצחק ברוך

[email protected]"

(מתוך 'אקשיבה - לכל שאלה')