לאחרונה הותקפתי מכל כיוון. אמרו לי שאני מתיימר לדבר על 'יהדות יפה' או 'מתייפייפת' שלא כתובה בטקסטים הקאנוניים של היהדות, שסותרת את ערכי היהדות ההיסטורית והמסורתית, ואני מנסה להדביק אותה בכוח על ההיסטוריה היהודית ועל הטקסטים היהודיים כדי להתאים אותה למוסר 'המערבי' והחילוני שבו 'אני באמת מאמין'. התקפות אלה המכוונות נגד דברים שאמרתי בעקבות מעשי רצח ואכזריות מרושעים שהתפרעו בשמה של היהדות באו נגדי מימין ומשמאל. הן באות מצד אחד מאנשים דתיים שטוענים שאני מזייף את היהדות ואני לא באמת מאמין ביהדות האמתית, והן באות מצד מתנגדי היהדות שגם מצדם טוענים שאני מזייף את היהדות ומנסה להגן עליה בכוח בהמצאת כל מיני פלפולים מסובכים, ולמה לי להיות יהודי אם כל הערכים בהם אני מאמין הם ערכים אתאיסטיים מערביים. אני רוצה כאן לומר כמה מילים 'מלמעלה' בעקבות כך.

להיות יהודי הרי זה להשתייך למסורת מסוימת. השתייכות מסורתית איננה שייכת לקונספט של היסטוריה כפי שמבין אותו ההיסטוריוגרף. ההיסטוריון 'מוצא' אירועים, כותב אותם, מתארך אותם, מדביק אותם, מברר אותם, וקובע על פי הממצאים שלו רצף המתיימר להיות 'אמיתי'. לעומת זאת, איש של מסורת 'מקבל' היסטוריה מסוימת, הוא 'שייך' להיסטוריה מסוימת. ההיסטוריה הזאת היא לא סך של אירועים 'אובייקטיביים' אלא היא סלסלה המרכיבה את העולם אליו אדם זה שייך, מושלך. ההבדל הוא תהומי: ההיסטוריון שופט את ההיסטוריה, קובע איך יכולה הייתה להיות 'אחרת', קובע את המתווה בין 'הרעים' ל'טובים', ואילו המסורתי יוצא מנקודת מוצא א-היסטורית. נקודת המוצא שלו היא 'פנימית' לעולם שבו הוא נמצא. להיות יהודי הרי זה להיות מושלך, להיוולד, בתוך ההקשר היהודי, בתוך המסורת הזאת, בתוך העולם הזה. זה לא עניין מתמטי, זה לא עניין של הגדרה, של אירוע כזה או אחר, זה עניין קיומי, יסודי. ההבדל בין ההיסטוריון ליהודי הוא בכך שהיהודי נמצא בתוך עולם המוטל עליו, מוטל לפרשנותו, עומד לפניו בקרן זווית וקורא לו לעצב אותו, להמשיך אותו. היהודי אינו עומד כפסיבי, כמו ההיסטוריון, וסוקר את העבר. הוא אקטיבי, הוא צריך לנווט את הסירה הלאה לחוף מבטחים. הא למה זה דומה? לאדם שנולד בתוך סירה מסוימת בלב ים, השאלה מבחינתו היא לא הדרך שעשתה הסירה עד עכשיו אלא בטיחותה של הסירה. זאת שאלה של אחריות, זאת לא שאלה של 'אובייקטיביות'. ההיסטוריון עומד מלמעלה ומשרטט את המסלול שהסירה עשתה. אם בעל הסירה יעשה זאת במקום לנווט אותה, הוא ימצא את עצמו טובע יחד עם הסירה. הווה אומר: להיות יהודי זה עניין של אחריות, זה לא עניין של 'אובייקטיביות'. היהדות היא באחריותנו. אנו צריכים לפרש אותה, אנו צריכים להצעיד אותה הלאה, לקדם אותה.

מה היא הסירה היהודית? שאלת השאלות. עומדות בפנינו אפשרויות רבות. האפשרויות הללו הן לא אפשרויות הקשורות לפרשנות היסטורית אלא אפשרויות הקשורות לסוג האחריות אותה אנו נוטלים עמנו ביחס ליהדות. האחריות הזאת 'כותבת' את העבר ברוחה. ישנה אפשרות אחת: היהדות היא פרי קולו של זקן היושב בשמים ומושך בחוטים שהנחית על העם היהודי חוקים סתומים מן השמים ועליהם לקיים אותם כדי שלא להיצלות בצואה רותחת. בין החוקים הללו ההוראות להרוג שבעה עממים, להרוג עמלקים, להרוג פושעים וכופרים וליטול ידיים לסירוגין בכל בוקר. אפשרות שנייה: היהדות היא עוד דת מבין שלל הדתות הפרימיטיביות והמיתולוגיות שאימצה לעצמה אל אחד מני אלף ושרטטה לעצמה חוקים ופולחנים משלה. כמה פרימיטיביים עדיין ממשיכים להחזיק בה.

וישנה אפשרות שלישית: היהדות מקבלת על עצמה את מלכותו של הקב"ה, של האינסוף. מלכות זאת הינה התייחסות לעולם שמקורה בהבנה שלעולם יש משמעות פנימית, יש דין ויש דיין, יש 'מוטיבציה' מאחורי הדברים, וישנן תביעות מוסריות מאחורי מה שיכול להיראות כאובייקטים 'ריקים'. היהדות הזאת צמחה בעולם אלילי שבה שלטה אנרכיה רוחנית, לית דין ולית דיין, עולם של קרבנות אדם ושל פולחני זימה פרועים, והיא ביקשה ליצור עולם מתוקן יותר, עולם שיש בו יראת שמים. ביהדות זו צמח לו עולם ההלכה. עולם המושתת על ערכים אלה של אמונה. עולם המושתת על הפנמה של יראת שמים, מידות טובות, יחס מכבד לזולת, שבתות וחגים המנכיחים את המשמעות האלוהית של ההוויה וכו' וכו'.

אין כאן שאלה 'היסטורית', יש כאן שאלה של אחריות: באיזו סירה אנו רואים את עצמנו? האם אנו רואים את עצמנו כיהודים בכך שיש לנו סגולות מאגיות שעובדות טוב, בכך שמותר לנו להרוג את מי שלא כמונו, או בכך שאנו מנסים לתקן עולם במלכות שדי, להאהיב שם שמים בעולם ולהנכיח את הקב"ה בצורה הרוחנית שלו בעולם, כתובע צדק, יושר, משפט, צדקה וחסד? זאת לא שאלה היסטורית, זאת לא שאלה ששייכת לעבר, זאת שאלה ששייכת להווה. ההחלטה שלנו באיזה הווה להיות היא זו שמציירת את העבר שלנו. באיזו מן האפשרויות שנבחר נוכל לקרוא את הטקסטים המסורתיים נכוחה. הרוצח יוכל למצוא את תאוות הרציחה שלו בפסוקי התורה ולעגנה שם. כך גם היהודי ירא השמים שמחפש לתקן את מידותיו ולעשות טוב וחסד יוכל לקרוא את אותה תורה בדיוק. לא הטקסט חשוב, ההחלטה שלנו איך לקרוא את הטקסטים היא החשובה. כשנקרא את הפסוקים על עמלק נוכל להבין אותם בשתי צורות לפי מה שהחלטנו מראש; נוכל להבין אותם כקוראים לשחיטת כל מי שלא כמונו או כל מי שמתנגד אלינו ולאמונות שלנו, ונוכל להבין אותם כקוראים למלחמה ברוע ובעם צורר שהביא רק רוע, שחיתות ורשע לעולם. כך גם עם שבעה עממים. אנחנו 'ממונים' להחליט על כך. זאת האחריות היהודית שלנו. לפי ההחלטה שלנו כך יצוירו גם כן ההכרעות המעשיות אותן ניטול בבואנו לטפל בבעיות התקופה. אם אנו נבין שהתורה דורשת מן האדם לעשות טוב משפט וצדקה אזי אנו נעצב גם התנהגותנו ברוח זו, ואם נבין שהיא מעניקה לנו גאווה עצמית מנופחת, שנאת האחר ומנטליות רצחנית פנאטית, גם אז נעצב את הכרעותינו בהכרח ברוח זו.

אנו מקבלים חבילה לידינו, השאלה היא איך נקבל אותה, איך נחזיק אותה, איך נסביר אותה, ואיך נשתמש בה. כסף הוא לא רע או טוב. אם אנו משתמשים בכסף שיש לנו בכדי לרדות בזולת, בכדי לשלוט על ידו בכוח הזרוע, אזי הפכנו את הכסף לתועבה, אבל אם השתמשנו בו לעשות צדק, לעשות חסד, לבנות ולנטוע, אז עשינו טוב. צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם. אפשר להיות יהודי טוב ואפשר להיות יהודי רע. שום טקסט הוא לא רע או טוב. השאלה היא באיזו עטיפה אנו עוטפים אותו, איך אנו קוראים אותו ואיך אנו מנחילים אותו. זאת הסיבה שתורה שבעל פה לא יכולה להיות מנותקת מתורה שבכתב. התורה היהודית מצהירה שתורה שבכתב ללא תורה שבעל פה, ללא הגיון שכלנו וללא הוראת החכמים, איננה תורה.

נותרה אם כן השאלה, בשביל מה בכלל לקבל את היהדות ולהשתמש בה? אם בין כה וכה ההוויה מסורה לנו ולהכרעותינו מדוע שלא נעצב הכל מהתחלה לפי ראות עינינו, על גבי לוח חלק? או למצער, מדוע שלא נחליף דת, נחליף מקום? מדוע אנו מסרבים לרלטיביות של המסורות? מדוע אנו יהודים? התשובה היא שברגע שקיבלנו את היהדות בצורה הזו אזי אנו זקוקים למסורת, אנו זקוקים לעבר שלנו, לא נוכל לעשות את מה שאנו יכולים לעשות בלעדיו. נשוב לדוגמא של הסירה: אם אדם לא ירצה לנווט את הסירה אלא ירצה לבגוד בה ולזרוק את עצמו לים, הוא פשוט יטבע. השייכות של המאמינים היהודים לאמונה היהודית היא אכן שייכות של אמונה. אנו מאמינים שאם לא נתפוס את הסירה אנו נטבע בים. דבר זה לא סותר את העובדה שאם נתפוס אותה בצורה לא נכונה ואם ננווט אותה בצורה הפוכה גם אז נצלול אל מעמקי הים. עלינו אפוא לתפוס את הסירה ולנווט עמה בצורה נכונה.

זאת היא האמונה. אנו לא טוענים שאדם לא יהודי לא יכול להיות 'אדם טוב'. אנו גם לא טוענים שהוא לא יכול להגיע להישגים. אבל אנו טוענים שכיהודים יש לנו סירה מיוחדת במינה שהיא זו שתביא אותנו לחוף מבטחים. אלו לא ערכים 'אתאיסטיים' 'בשפה יהודית'. אנו מאמינים בערכי היהדות. יהדות של יראת שמים. עדינות הנפש התופסת את ההוויה כמצוירת במכחולו של הבלתי מובן שבהוויה, האינסוף, והתובעת מעמנו מבט מסוים בעקבות כך, מבט של צניעות, של ענווה, של כבוד, של ברכה, של שבת, של זיכרון, של חסד, של כבוד לזולת. זה הוא מבט יהודי ספציפי, פרטיקולרי. אנו אכן מאמינים בו. אנו מסרבים לזרוק אותו לסלסלה של הרלטיביזם והיחסיות. זהו מבט מיוחד שכיהודים אנו מסוגלים לחדד אותו ולאמץ אותו. זה התפקיד היהודי שלנו, הסירה היהודית שלנו. המסורת היהודית היא חיונית עבורנו. אם לא נקבל את הקול היהודי המהדהד דרך המסורת, דרך ההלכה היהודית, אנו נאבד את הסירה, נאבד את ה', נאבד את קולו של הקב"ה, ניוותר עירומים בים סוער תחת שלטונם של הגלים המאיימים.

זאת הסיבה שאנו שומרים על אמונתנו היהודית ולא זורקים את עצמנו אל הים כסומכים על יכולותינו העצמאיות לבנות סירה מן האין, מן הגלים, מן השאון הסוער, אבל גם מתעקשים להגן עליה מפני מסלפיה ומחריביה כדואגים לסירה שלנו שלא תשבר.