מנחם נאבת, פ"ב:
"פורסם שבאיזשהו פאנל ישיבתי הוזמן לסימפוזיון בנצי גופשטיין יו"ר ארגון להב"ה וטען בתוקף שמבחינת התורה יש לשרוף כנסיות. גופשטיין, טוב, זה מוכר. מה שהציק לי זאת לא האמירה של גופשטיין אלא התגובה של הסביבה ושל הבחורים מסביב. 'גדולי הפוסקים לא פסקו כך', או אפילו יותר מזה, 'ראש הישיבה הסביר שגדולי הפוסקים לא סבורים כך'. כל הבעיה אם כן היא שאלה טכנית, ליתר דיוק, אינפורמטיבית. השאלה היא מה גדולי הפוסקים 'פסקו', ויש כאן כמין מתקפה כלפי גופשטיין, 'מה, אתה מבין יותר טוב מהם?'. שום דבר לא מזעזע בשריפת כנסייה, שום דבר 'לא נורמלי' בזה, ולמה לא בעצם? כל הבעיה היא שמעיון הלכתי טכני זה לא נכון, כי, א' לשיטת הרבה פוסקים זה לא 'בגדר' עבודה זרה, וב', גם אם זה ע"ז אין בי"ד וזה נעשה רק ע"י בי"ד. וממילא, זאת לא ההלכה. ואם כן, הבעיה של גופשטיין היא לא שהוא מחלל את המוסר האנושי, שהוא שורף את האנושיות הבסיסית ואת האינטואיציה הנורמלית של דרך ארץ אנושי ותורני, אלא הבעיה היא שהוא בסך הכל בור, הוא לא יודע מה הפוסקים פסקו, או יותר מכך, הוא יודע ומתכחש לזה, ואז הוא בכלל אפיקורס בר מנן. בשבוע שעבר פורסם ריאיון עם הרוצח שליסל, בו הוא טען שצריך לעשות הכל נגד המצעד וכו'. גם אז, מה שתפס לי את האוזן זאת הנימה של המראיין. באותה שפה של שליסל, באותה נימה, כאילו הוא היה 'משלנו', הייתה שם התעניינות בשאלה 'מי פסק לו כך', והאם לדעתו צריך לעצור באלימות את 'מצעד התועבה', ומה 'הוא חושב'. לא רק שלא הובע שם שום זעזוע, שום גינוי, שום שאט נפש, אלא שהשפה היא אותה שפה, 'בינינו', 'משלנו', 'מצעד תועבה', כולנו בסופו של דבר מסכימים על אבני הדרך, השאלה היא טכנית, טקטית. אין למראיין בעיה עם 'לא תרצח', יש לו בעיה רק עם מצעד שאותו אפשר או אי אפשר לפתור ברצח
. את התופעה הזאת הגמרא כבר מכירה היטב: "תנו רבנן: מעשה בשני כוהנים שהיו שניהן שווין ורצין ועולין בכבשׁ. קדם אחד מהן לתוך ארבע אמות של חברו, נטל סכין ותקע לו בלבו. עמד רבי צדוק על מעלות האולם ואמר: אחינו בית ישראל שְׁמָעוּ: הרי הוא אומר "כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך", אנו, על מי להביא עגלה ערופה? על העיר או על העזרות? געו כל העם בבכייה. בא אביו של תינוק ומצאו כשהוא מפרפר. אמר: הרי הוא כפרתכם! ועדיין בני מפרפר ולא נטמאה סכין... ללמדך שקשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים". (יומא כג)
.). זה התסמין. השיח ההלכתי נהפך לשיח טכני, שיח של חוקים, מותר ואסור יבשושיים ולקוניים, אין רוח, אין תוכן, אין הקשר, אין צורה, אין אווירה, אין משמעות, כל המצוות נעשות גזרות סתמיות והשאלות הן רק שאלות אינפורמטיביות. אין יותר אנושיות, אין שכל ישר שמעצב את התמונה, אין היגיון שמפרש את ההלכה, אין רוח שמעניקה לה אווירה, אין מצפון הלכתי המשמש כמצפן, אין אנושיות המודדת את הפסיקה ההלכתית, אין מוסר המדברר את ההלכה, הכל לקוני, סתמי ויבש. וכאשר מנסים לחשוב על משמעות ההלכה מהסים אותך ומשתיקים אותך כמהרהר על דברי חכמים. "קשה עליהם טהרת כלים יותר משפיכות דמים". זה בדיוק זה! גם כשהם ידונו באיסור 'לא תרצח' הם ידונו ב'גדרים' הלכתיים ובפרטי דינים, הם לא ישמעו את הצליל, לא ישמעו את קולו של הנרצח, קול דמי אחיהם, לא ישמעו כל קול, לא יראו דם, לא יחרדו, לא יזדעזעו, רק ישאלו שאלות תם לקוניות. וזה המשבר התורני בימינו
. ניתוק עולם ההלכה מן הבן אדם ומן הדרך ארץ והמצפן הבסיסי של האנושיות. כפי שציינו תומר פרסיקו Isaac Lifshitz Udi Shulamit Hershler והשיח הזה מנצח גם אצל שונאי התורה. הם קונים את השיח הזה מכיוון שהוא מייבש את התורה כמו שצריך, מקל להם את האפשרות להתנגח בקלילות בהלכה ובתורה. אבל אין זו דרכה של תורה ח"ו. על פי התורה רצח הוא מזעזע מבחינה אנושית, ואילו טהרת כלים היא קטגוריה רוחנית של הבדלה בין הטמא לטהור. אם הפוסקים פסקו שהדבר לא ראוי אין זו פסיקה יבשה וטכנית הקשובה להגדרות דלות, אלא זאת פסיקה החשה את המבוע הרוחש של ההלכה החיה והתוססת
. וזה מה שאנו מאבדים היום, בעולם הדתי, יותר ויותר".
 |
|
|
