על הנ"ל
שלמה טיקוצ'ינסקי, פ"ב
"פעם בעשור מפציע מאמר קולע שכזה, והוא מחייב התייחסות. כחבר בפורום חוקרי החברה החרדית במכון ירושלים לחקר ישראל, וכעורך המאגר הביבליוגרפי שלהם,http://www.haredisociety.org/%D7%94%D7%9E%D7%90%D7%92%D7%A8…
עברתי בשנים האחרונות על מאות מחקרים העוסקים בחברה החרדית, ודווקא משום כך אני מוצא טעם חדש ומקורי באבחנותיו של רוז. נכון שדרך החכמים להתענג על 'מיתיבי' יותר מאשר על 'תנא דמסייע', כפי שכתב החזון-איש, אבל מה לעשות ואני מוצא טעם בדבריו. בקיזוז הדאחקות כמובן, שלא לדבר על הידע והפרספקטיבות.
את מאמרו הקודם בשבח האידיאולוגיה החרדית
http://tchelet.org.il/downl…/magazine/tch25%20Rose%20fin.pdf
לימדתי באחד הקורסים שלי, לצד ביקורת ברוח דבריו דהשתא, קרי העדפת הדגש הסוציולוגי. לפיכך יפה כוח רוז המאוחר מרוז המוקדם.
רוז המאוחר מבקר את רוז המוקדם ובעיקר מתחשבן עם מוריו דאז מן האקדמיה שהשפיעו עליו את תזת האידיאולוגיה הערכית החרדית. אך בכל זאת, נראה שאין צורך לסגת לקצה המנוגד. דומני שניתן להסכים שכל אידיאולוגיה הופכת בדור השני לסוציולוגיה, אבל אין זה אומר שלא נותר ממנה כלום. היא פשוט מתפרשנת מחדש באמצעות הסוציולוגיה. לפיכך לא הייתי מרחיק לכת עד 'שבטיות צוענית', כי אם קורא את האידיאולוגיה והשינויים שעוברים עליה באמצעות פריזמת הסוציולוגיה, המשתנה כל העת.
בכל זאת מאחורי כל סוציולוגיה יש תודעה קולקטיבית קבוצתית, ובמקרה שלנו: חינוך לעומתי, כפי שכבר טענתי כאןhttp://www.bmj.org.il/userfiles/akdamot/25/Tichochinsky.pdf
בדבר ה'לעומתיות' כעקרון יסוד בחינוך החרדי. אלא שהקולקטיב אינו בהכרח כלל החרדים, כי אם הקבוצה הספציפית. הילד החרדי לא מתחנך 'להיות חרדי', כי אם 'עובד השם', 'בן תורה', והטרמינולוגיה הזו חשובה. האקסלוסיביות היא חוויית הינקות החרדית היסודית, מול כל מי שאינו 'אנחנו': העולם, החילונים, ואפילו חרדים אחרים. תחושת הזרות עמה גדלים ילדי החסידים, הליטאים והספרדים זה כלפי זה ידועה, ובימינו, גם בתוך הליטאים עצמם, וזה מושרש עמוק ולא יוצא כל החיים.
אין מי שיאמר לך שהוא מחנך 'להיות חרדי', או חווה זהות 'כלל חרדית'. חווית החרדיות היא אקסלוסיביות חצרית לעומתית גם כלפי הקבוצה החרדית האחרת, ומול השכן שבדלת ממול, שלא אשתדך אתו בחיים. יש לנו מנהגים וחומרות 'משלנו', את ההכשר ההוא לא אוכלים אצלנו, ועל הרב ההוא לא סומכים אצלנו. קיצורו של דבר, תחושת הייחודיות היא חווית-יסוד הכרחית בחינוך החרדי לסוגיו.
מכאן נובעת דינמיקת החומרות, אשר חוקרי החרדים לא הטיבו לראותה, וכן דינמיקת-המעגלים של החינוך החרדי. מידי שנה נפתח מעגל פנימי יותר, מוסד חינוכי חדש, המיועד בעקרון לאנ"ש שבתוך האנ"ש, ומתוך כך מתפוררים המעגלים החברתיים הקודמים בסדר יורד, בהתאם לרמת הוותק, הגיל והנורמות. אפשר לראות בירושלים ובבני ברק כיצד המוסדות החרדיים הכלליים והתקניים של אתמול שוב אינם רלוונטיים היום, ומוחזקים בידי כמה זקנים שפשוט אין להם לאן ללכת. לאמור: לפנינו תהליך מתמיד של שאיפה לאקסלוסיביות חינוכית מעגלית-פנימית, שגם אם היא מנומקת באידיאולוגיה, סוף דבר היא "צורך סוציולוגי של אנשים קהילתיים שחונכו מהעריסה אל הקבר לחיות רק עם הדומים להם" כלשונו של רוז.
אכן, בשנים האחרונות מורגש בציבור החרדי תהליך אימוץ הזהות הקולקטיבית הפשטנית המושלכת עליו מן התקשורת, החילונית והחרדית, וכפי שמוכיחות 'הפגנות המיליון' שאירעו כאן בשנים האחרונות. רוז מאבחן בצדק שהחרדיות הפכה בהדרגה לזהות המורכבת מהזדהות מקרית עם מה שמוגדר ברגע זה כחרדיות.
עם התבגרותו של החניך החרדי, כאדם מערבי הצורך תקשורת הוא יוצא בהדרגה מן הקונכיה הפרטיקולרית ומאמץ את הזהות ואת הנורמות שמחילה עליו התקשורת החרדית. אני נוטה להסכים עם רוז שכיום קיים 'אינסטינקט מגזרי' חרדי, שאין לו דבר עם אידיאולוגיה והלכה, ושהאליטות הרבניות מתונות בהרבה מן ההמון. אלא שאסור לשכוח את תפקידה הקריטי של התקשורת המגזרית, כקובעת גבולות ומעצבת זהות, הממציאה כל הזמן מחדש את ה'ערכה' החרדית. הייתי אומר שהתקשורת מנהלת קרב מול החיידר והבית, בכל הנוגע לעיצוב זהותו החרדית של החניך. 'דעת תורה' כבר מבוזרת ואף סותרת, והיחיד החרדי אינו טיפש ומאבחן זאת היטב, אלא שהוא מיישר קו מתוך אחיזה ביש ובמוכר. רוז רואה בכך התנהגות שבטית ותופעה ישראלית, אני מציע לראות בכך תופעה מערבית תקשורתית, התקפה גם מחוץ לישראל. וכיון שהיא כזו, היא קלה יותר לשינויים.
עד היום, הסיבה העיקרית שהצעיר החרדי הישראלי לא הלך לצבא, היא לא משום שהוא הפנים בהכרח את אידיאל לימוד התורה, אלא פשוט משום שבקבוצה שלו זו איננה אופציה, והוא לא ילך נגד הזרם. מאז שהתקשורת החרדית החלה להציג את מסלולי המקצוע כאופציה אפשרית בתוך החבילה החרדית - הוא אכן רץ לשם במספרים גדלים והולכים. מאז שהוא נחשף לתופעות בשולי החרדיות המוצגות כלגיטימיות, כגון הקמפוסים, הנופשונים בחו"ל, ואפילו נסיעה לאומן, שלא לדבר על קווי הנייעס, תחנות רדיו או קבוצות ווצאפ, משהו בתודעתו החרדית משתנה באופן בלתי הפיך. האם זו רק סוציולוגיה? דומני שהאידיאולוגיה שבדיעבד נגררת אחריה. כבר ראינו מכוני מקצוע חרדיים שבפרסומיהם גילו פתאום את שפת 'תורה ודרך ארץ' הייקית העתיקה.
לסיכום, תקשיבו לרוז, גם אם לשונו חריפה ולעתים בורח לו הפולמוסן החרדי שבו. יש כאן קול ייחודי של מבט פנימי וחיצוני גם יחד, וכשם ששב בתשובה מתזת האידיאולוגיה והדיכוי כן ישוב וכו'.. קחו את המפתח הסוציולוגי, בעזרתו ייפתח השער גם לעולם הערכים של ציבור זה, וכך נוכל לאחוז בידו לקראת העתיד.
)]
