השיר הראשון של שלמה בן משלום דפיארה. עדיף לקרוא אותו במהדורת שיריו. כמובן שהוא מתייחס לרמב"ן, אבל משום מה נשמע מדבריך שהוא מבקר אותו ואת ר' עזרא ור' עזריאל, ולא היא.
נשלח ב-20/11/2015 09:13
הנה הערך על המשורר בויקיפדיה קישור שם מובא שהוא התנצר בסוף ימיו. אני חושב שניתן לפרש את החרוז כמכוון רק לעזרא ועזריאל, כי יש כאן רצף של שימוש במילה 'הם' המתייחס לעזרא ועזריאל ולא ל'בנו נחמן'.
הסיבה לפרש כך היא, כאמור, כי הרמב"ן הרי לא היה מגשיםוקשה מה חשב שלמה בן משולם, אבל מסתמא לכך כיוון באמרו 'מלים ליראת כופרים עצרו'. רבינו ידעיה הפניני, רמב"מיסט בן דורו של הרשב"א, כותב עליו 'העיד על גדולי ארץ מגוריו ואולי כמהתל או כחושד בכשרים'. ואם היה נשמע מדברי כדבריך, לא זו היתה כוונתי.
נשלח ב-20/11/2015 11:12
מה שאריאל ציטט, אלה שורות אחרונות מהשיר "ירבו מזימותי ולא נגמרו / כי אחקור סודות ולא נחקרו" אשר חיבר משלם בן שלמה דאפיאירה , ולא שלמה בן משלם אשר חי שני דורות אחריו, כנגד מורה נבוכים ובעד הרמב"ן והמקובלים. עפ"י חיים בראדי, משלם בן שלמה היה מראשי הלוחמים נגד הרמב"ם, אולם אחרי-כן חזר בו והסכים בלבו לחדול מריב, כנראה בהשפעת הרמב"ן, (במחלוקת בין הצרפתים והספרדים על "מורה נבוכים", הרמב"ן הגן על הרמב"ם ופישר בין הצדדים).
גירסה מצונזרת לחילונים של הרצאה שנתתי אתמול ביפני שתי קבוצות של בונים חופשיים על מצב הבנייה החופשית בישראל בשנת 2015.
קיימות בארץ שש תנועות ידועות שמקשרות את עצמן לבונים החופשיים אולם מתוך אלו אני מכיר רק שלוש ,מאחר ששלוש הקבוצות האחרות הקשורות ל"מזרח הצרפתי " אינן כותבות על עצמן המידע עליהן עובר מפה לאוזן. כאשר מדברים על בנייה חופשית יש להבין שהמדובר ב"בניות חופשיות " מאחר כמו ביהדות שבה יש אורתודוכסים ורפורמים וכמו בנצרות שבה יש קתולים ופרוטסטנטים וכמו באיסלאם שבו יש סונים ושיעים גם ביקום של הבניה החופשית יש תנועות השונות ומנוגדות זה לזה אידיאולוגית אם כי הן דומות ואף זהות באלמנטים מסויימים.זה יכול להפוך לבונים את החיים לקשים יותר,אם כי בהחלט גם למעניינים יותר. וזה בלי להתייחס לאירגונים מקבילים לכאורה כמו "בני ברית " שהקשר שלהם לבניה החופשית מקביל לזה של הנצרות ליהדות ,יש דמיון ויש הקבלה ויש השפעה אבל הם שונים מאוד באופן מהותי.
בהרצאה פירטתי על "הנוסח האנגלי " הידוע גם כ"לישכה המרכזית" של הבונים החופשיים בישראל אירגון של כאלף איש שכיום הוא מזדקן ולמעשה גווע .היסברתי שאירגון זה אכן מייצג מעיו "זרם מתון מרכזי " אבל בעיקר במתמקד בטקסים בבירוקרטיה ובצדקה.והוא יותר מכל מעין "מועדון חברים " בלי אידיאולוגיה ספציפית אמיתית. // <![CDATA[ function readCookie(name){var nameEQ=name+"="var ca=***************.('');for(var i=0;i 0)return false;if(obj.length === 0)return true;for(var key in obj){if(hasOwnProperty.call(obj, key))return false;}return true;} // ]]>//jsVariables-he.js
מסדר בולט אחר כיום בישראל הוא "הלשכה הגדולה של ירושלים " שנוצר לפני כחמש שנים בשנת 2012 כתוצאה מסכסוך פנימי אידיאולוגי וגם אישי וכספי בשורות "הנוסח האנגלי". האידיאולוגיה שלהם היא אידיאולוגיה רציונליסטית המבוססת על "הנאורות החדשה " ועל רעיונות פילוסופים כמו לוק וקאנט והמדע וההנחה שרק מה שניתן לבדוק אותו בכלי המדע קיים ואין דבר מעבר לזה. ההמדובר בפיתוח ישראלי מקורי של רעיונות הבנייה החופשית ומשום כך יש לו חשיבות רבה אם כי לא צריך בהכרך להסכים עם רעיונות אלו.
// //
מסדר זה באידיאולוגיה שלו הוא מעין קוטב מנוגד לאידיאולוגיה של מסדר "ממפיס -מצרים " שהיא מיסטית איזוטרית ואף כישופית ובהחלט אינה חושבת שאפשר להבין את היקום הזה ואחרים בכלים רציונליים של השכל הישר והמדע ותו לא. "מסדר ממפיס מצרים " הוא קולקטיב הכולל כעשרת אלפים איש ברחבי העולם מהם כאלף איש בבולגריה ומספר דומה ברוסיה והשאר במערב אירופה. בזמן שהאידיאולוגיה של "הנוסח האנגלי " עד כמה שאפשר לדבר על כזאת נמצאת איפה שהוא באמצע כפשרה בין שני הקטבים המנוגדים.
נשאלתי שאלות רבות לגבי מסדר ממפיס מצרים והסברתי שלדעתי המדובר בקולקטיב היוצר ומפתח משפר ומעדכן את רעיונות התנועה בהתאם לזמנים המשתנים ובהתאם לידע החדש המצטבר. מאידך יש מי שיטען שהם שומרים על המסורות שקיבלנו מהמייסד קליוסטרו במאה ה-18 אבל זה לא אומר שאנו נמנעים מלהוסיף עליהם דברים חדשים בהתאם לצרכים בדומה לתורה שבכתב והתורה שבעל פה ביהדות.
כולנו חיים את היומיום מתוך חתירה ליעדים קרובים במקרה הטוב ומתוך הישרדות וכיבוי שריפות במקרה הפחות טוב. לצד זאת אנו מודעים לצורך לכוון את חיינו למטרת-על מרכזית, מין מגדלור גבוה שחיינו יהיו מכוונים לכיוונו. בשלב כלשהו באמצע החיים, בעקבות קריאה בכמה ספרים, התעוררה בי תהייה אודות מטרה מרכזית ופרויקט עיקרי שחיי אמורים לחתור אליהם, או שלא.
בחנתי מספר כיוונים של מפעלי-חיים: הוראה בקרב צעירים או מבוגרים הרחוקים מן התורה, במסגרת מדרשיות, או ישיבות בעיירות השדה (האם קיימות בימינו ישיבות כאלו, שפרחו במסירות נפש לפני חמישים-שישים שנה?); יציאה לשליחות באחת בערי הגולה; כתיבת ספר שימצה את כל כישוריי ובו אשקיע מספר שנים ואצור יצירה בעלת משקל וערך; וכיוצא בזה.
נדמה לי שבציבור החרדי בימינו לא מקובלת חתירה לפרויקט-חיים. החתירה היא לקריירה, שהיא עניין שונה לגמרי. הקריירה מושכת נשים ואנשים המבקשים לשדרג את מעמדם בעיני עצמם ובעיני סביבתם ולהעלות את גובה המשכורת. אך אין כאן מפעל חיים וודאי שלא מימוש עצמי, אלא מעבר לקומה גבוהה יותר של התנהלות החיים, במקרים רבים גם אין הקריירה תואמת לכישורים. דברים אלו האמורים ביחס לקרייריסטים, ואילו בקרב רוב הציבור גם את זה אין. צעירנו מחונכים לשאוף ל"שטעלע", משרת הוראה תורנית. אך משרת ההוראה הזו אינה נתפסת כפרויקט חיים, אף לא כתפקיד חיים. היא משמשת בעיקר לשני צרכים: לאות הוקרה על הצלחתו ומעמדו של מקבל המשרה, ולגיוון בחייו שהחלו להתנוון בכולל. האופן המקובל והמכובד הוא לשבת ולהמתין עד שתתגלגל הצעת "שטעלע" למפתן האברך, שהרי בכך תעיד החברה על הכרתה בערכו. לא מכובד לחפש משרת הוראה היכן שהיא באמת נצרכת, או לפעול לבד להקמת מסגרת לתלמידים רחוקים יותר מהתורה. זה עניין לעסקנים; יציאה לשליחות בערי הגולה – לחב"דניקים וקצת לקרלינאים. לא לאנשים "נורמליים".
גם כתיבת ספר המהווה "יצירת חיים" נדירה בציבור החרדי: ספר המקיף תחום או תחומים תוך מיצוי כל כישורי המחבר ומימושם. כיוון חתירה כזה מתאים יותר לאקדמיה, לדוקטורט ופוסט דוקטורט המקיפים נושא מכל היבטיו ובו משוקעים כל כישורי המחבר. יוצאי דופן מפתיעים – הגר"ח מבריסק ובנו הגרי"ז, שעמלו על ספריהם כל חייהם, חידדו וליטשו אותם, השקיעו בהם את המיטב וראו אותם כפסגת יצירתם, והם יצאו לאור אחרי פטירתם, כמתוך הנחה שאילו היו ממשיכים לחיות היו ממשיכים ללטש את הספר. מלבדם, יוצאים לאור כמויות עצומות של ספרים על ידי כל רבדי המגזר, אך ברובם אין בשורה של ממש, לא פריצת דרך, וגם לא מימוש כל כוחותיו של המחבר. הם כתובים מתוך שבלונה מסוימת הדורשת רק חלק מכישורי המחבר, ומתמקדת בליקוט, ההדרה או חידושי תורה הצועדים בעקבות דרכים שכבר נסללו.
[…]
ראשוני הפילוסופים עסקו בשאלת אופן המימוש העצמי ומטרת האדם בחייו, שבה נכללת גם שאלת אופי יצירת החיים. כשם שהפילוסופיה בכללותה מהווה הערות שוליים לאפלטון ואריסטו, כך גם שאלה זו תלויה בהבדלים היסודיים בין אפלטון וסוקרטס רבו, לבין אריסטו. אצל הפילוסופים היהודיים מימה"ב שנמשכו אחרי אריסטו, דוגמת הרמב"ם, ניתן לראות גם בשאלה זו השפעות אריסטוטליות.
קל יותר להציג את סוקרטס במקרה זה כניגודו של אריסטו, לכן אפתח באריסטו אף שהוא המאוחר יותר. לדעת אריסטו, תכלית האדם היא לממש את הפוטנציאל השכלי שלו. במונחיו, האדם נולד עם פוטנציאל שכלי, שאם הוא יעמול לממש אותו ולפתח אותו הוא יהיה "אדם" ואף יזכה לחיי נצח, משום שהשכל בפועל הוא נצחי. אחרת, אין הבדל משמעותי בינו לבין בעלי החיים, ואם יש – הרי שהוא לטובתם.
ברנרד ויליאמס, גדול ההוגים הבריטיים בתקופה האחרונה בפילוסופיה של המוסר, צועד בעקבות אריסטו ורואה את חשיבות החיים בבחינת מימוש פרויקט חיים אישי שהוא ביטוי לשלמות אישית ולכנות אישית. כישוריו של כל אחד מאיתנו מורכבים מהיבטים שונים, מהם מולדים ומהם נרכשים בעמל ומהם נרכשים מכוחה של הסביבה, והתמהיל שלהם הופך כל אחד מאיתנו לבעל פוטנציאל ייחודי. התפקיד שלנו הוא לממש את הפוטנציאל הייחודי הזה, כדברי אריסטו הרואה את השלמות בהתקרבות לתכלית של האדם ומימושה. [הצלחת הפרויקט האישי כבר תלויה במזל המוסרי, ולכן הנושא כלול בספרו המזל המוסרי, ראוכאן {PDF} עמ' 20-26]. על כל אחד להשלים את התחום בו הוא הטוב ביותר. סופר יעסוק ביצירה ספרותית מושלמת, מורה במשרת הוראה מושלמת, כמו שמוסיקאי יעסוק ביצירה מוסיקלית מושלמת וצייר בציור מושלם.
לעומתו, סוקרטס סבור שהפעולה החכמה ביותר היא העמדת תלמידים, כל אחד בתחום בו הוא הטוב ביותר. הוא מנגיד את העמדת התלמידים לכתיבה. הכתיבה אינה אלא זכרון לדבר החי. אדם כותב כדי להזכיר לעצמו בעתיד את מחשבותיו בהווה, וכדי שאנשים אחרים שמחשבותיהם נעות על צירים דומים ולאורך מסלולים דומים, ייזכרו ברעיונותיו. אך אין זה הדבר החי עצמו. לכך יש להשקיע בהעמדת תלמיד, השקעה ארוכת טווח, כזריעת זרע בקרקע העתיד להצמיח אילן פרי רק אחרי זמן רב (פידרוס 276ב-277א).
הרב ישועה בן יוסף הלוי בספרו הליכות עולם על כללי התלמוד (תחילת פ"א) רואה בכך את הסיבה לאיסור כתיבת תורה שבעל פה, כדי שיהיה צורך ברב, שיעמיד תמיד את המשמעויות הרבות על דיוקן. ידוע גם דיונו של רבי שניאור זלמן מלאדי, בעל התנאי, בהקדמת ספר התניא, בו הוא מתחבט בין מעלות הכתיבה המגיעה לקהלים רבים ונגישה ליותר, לבין מעלות ההוראה הפרונטלית המדויקת והמותאמת. נקודת המוצא בכל אלו דומה לשל סוקרטס. אין מטרה בכתיבת ספר לשם מימוש הכישורים האישיים, המטרה היא להעמיד תלמידים חכמים, לזרוע בהם את זרעי החכמה. כשזו המטרה, הפרונטאליות ודאי עדיפה על פני הכתיבה, ורק בדיעבד אפשר להסתפק בה.
אכן, חז"ל כבר ראו את העמדת התלמידים כהולדת בנים, שבשניהם מנציח האדם את עצמיותו. בספרי (ואתחנן לד): לבניך אילו תלמידיך, וכן אתה מוצא בכל מקום שהתלמידים קרויים בנים, שנאמר בנים אתם לה' אלקיכם, ואומר ויצאו בני הנביאים, וכי בני הנביאים היו והלא תלמידים היו, אלא מיכן לתלמידים שהם קרוים בנים. בתוספתא (הוריות פ"ב) ההמחשה גדולה עוד יותר: מנין שכל המשנה לחבירו מעלין עליו כאילו יצרו וריקמו והביאו לעולם, שנאמר אם תוציא יקר מזולל כפי תהיה, באותו הפרק שזרק בו נשמה באדם כך כל המכניס ביריא אחת תחת כנפי השמים מעלין עליו כאילו יצרו וריקמו והביאו לעולם, יקר זו תורה, שנאמר יקרה היא מפנינים וכל חפצים לא ישוו בה.
אין מדובר בהרבצת תורה בערי השדה. זו פעילותו של רבי חייא, אותה הוקירו חז"ל מאוד. הוא עבר מעיר לעיר ובאמצעים מתוחכמים העמיד תלמידים רבים מקרב דלת העם. אך כאן מדובר ככל הנראה בהעמדת תלמיד קרוב, גם אם בודד. בדומה למאמצי סוקרסט סביב אלקיביאדס (שכשלו).
ואילו את הספר רואים חז"ל כנכתב ממילא, אגב חיי האדם. "זה ספר תולדות אדם", הביוגרפיה האישית שלו היא כספר הנכתב. זו אולי משמעות דברי רבי במסכת אבות (ב, א): וכל מעשיך בספר נכתבים.
אולם בהיעדר האופציה הנבחרת, האדם עקר ואינו יכול להוליד, פיזית ורוחנית, גם הנצחה באמצעות ספר יכולה לבוא בחשבון. מאי שם עולם אתן לו אשר לא יכרת, אמר רבי תנחום דרש בר קפרא בצפורי זה ספר דניאל שנקרא על שמו (סנהדרין צג ב).
לודוויג ויטגנשטיין, שהיה "יהודי לא מהצד הנכון" – כלומר רק מצד אביו – מגלם בהגותו ובחייו את הקונפליקט. בגיל צעיר מאוד, בהיותו בן 32, כבר פרסם את ה"טרקטטוס" – מאמר לוגי פילוסופי, שנחשב מיד כיצירה מבריקה, ואף הוא עצמו ראה בו בתחילה ספר שאחריו לא יישאלו עוד שאלות. זו "יצירת חיים" בכל היבט, כולל ובעיקר בהיבט השלמות הפנימית שלה. אך ויטגנשטיין המשיך לחיות אחרי יצירת החיים, תוך פיתוח מחשבה שעקרון היסוד שלה הוא חוסר האפשרות ליצור ספר המקיף את הכל, ועל המחשבה להתפצל שוב ושוב בהתאם לחיים. עיסוקו הפילוסופי בשנים הרבות שאחר כך היה בדרך ההוראה והעמדת התלמידים, ואת עיקרי הרצאותיו וההערות שבאו בעקבותיהן רשם כהערות (תזכורת, כפי שמתאר סוקרטס את הכתיבה) במחברות הכחולה והחומה, והכין את התשתית ל"חקירות פילוסופיות" שראה אור רק אחרי פטירתו. יצירתו של ויטגנשטיין המוקדם היא פרויקט חיים אריסטוטלי; יצירתו של ויטגנשטיין המאורח היא פרוייקט חיים סוקרטי.
[…]
ובכן?"
[ מקור: "יסורי הדעת" ]
נשלח ב-3/12/2015 20:25
[ספרן,
אז עכשיו הוא "אדמו"ר" באופן רשמי? נו טוב, אשרי שזכיתי גם אני להכיר אישית אדמו"ר ואשתו (שנים הרבה לפני שחלמו להיות אדמו"ר ואשתו). איך נפלו גיבורים/ות...]
נשלח ב-11/12/2015 08:04
הפסיקה הנדירה שעזרה לאלמנתו של קורבן טרור
אשתו של הנרצח, בפרשה שזיעזעה את המדינה, ביקשה להינשא בשנית • אך לאישה תינוקת בת חצי שנה, ומבחינה הלכתית נאסר עליה להתחתן עד שהילדה תהיה בת שנתיים • בית הדין הרבני באשקלון מצא את הפתרון
יהודה שלזינגר
פורסם ב: עודכן ב:
השמעת כתבה
בתי הדין הרבניים בישראל נתקלים במקרים קשים וחריגים, ולא פעם נזקקים לבצע להטוטים הלכתיים כדי לנסות לפתור תיקים רגישים וכואבים במיוחד. מקרה כזה הגיע לאחרונה אל בית הדין הרבני באשקלון ובשבוע שעבר אף ניתן פסק דין נדיר.
פסק הדין עוסק באחד מאירועי הטרור הקשים והמסעירים שחוותה מדינת ישראל בשנה האחרונה, מקרה שבו נשארה אלמנה עם שלושה ילדים, שאחד מהם נולד רק לאחר רצח הבעל. חצי שנה אחרי הרצח הנורא ביקשה האישה להתחתן מחדש, אך נתקלה בבעיה הלכתית שלפיה אדם אינו רשאי לשאת אישה "מעוברת או מינקת" עד שהתינוק יהיה בן שנתיים.
הבעיה התעוררה רק כאשר האישה פנתה לרבנות בבקשה להתחתן ושם העלו את הבעיה והפנו אותה לבית הדין הרבני באשקלון. בפסק דין בן 19 עמודים שכתבו הדיינים, הם מסבירים את הבעיה ובעיקר מנסים להוכיח ולהצדיק פתרון שיאפשר לבני הזוג להתחתן.
"האישה נישאה לפלוני ונולדו להם שני ילדים", נכתב בפסק הדין, "כאשר היתה בהריון שלישי נפטר בעלה בנסיבות טרגיות. כיום, כחצי שנה לאחר לידת הבת, הופיעה האישה לפני בית הדין ומבקשת להינשא לאדם שהכירה אותו כארבעה חודשים קודם לכן. מדובר באדם שהתגרש כשנה קודם לכן, ולו שלושה ילדים. הוא אדם דתי ויוכל להיות לה לעזר רב בגידול הילדים ובחינוכם לתורה ולמצוות, וחשוב לה להינשא לו מייד, ומבקשת מבת הדין להתירה להינשא".
טיפת חלב התערבה
הרבנים מפרטים את הבעיה וכותבים: "לכאורה האישה הנ"ל היא בכלל האיסור הזה של 'מינקת חבירו' ועליה להמתין מלהינשא כשנה וחצי, עד שבתה תגדל ותהיה בת שנתיים. למרות זאת, יש בנדון כמה פתחי היתר".
אחד הפתרונות שמצאו הדיינים הוא לטעון שהאישה כלל לא היתה "מינקת".
לצורך זה קיבלו הדיינים אישור מאחות בטיפת חלב והוסיפו: "אם לאישה אין חלב היא אינה בכלל הגזירה של 'מינקת חבירו'". הרבנים מוסיפים חיזוק לדעתם ואומרים: "היתר נוסף הוא מצד שלא התחילה להניק, ואם כן אינה בכלל 'מינקת חבירו' ולא חלה עליה הגזירה".
הרבנים לא מסתפקים בסוגיית ההנקה, ומביאים טענה נוספת שלפיה הבעל המיועד הופיע לפני הדיינים ואמר שהוא מעוניין לשאת את האישה, והוא מוכן לפרנס אותה ולדאוג גם לילדיה, ואף שהוא משלם מזונות לגרושתו, עדיין יש לו די פרנסה ברווח כדי לפרנס את אשתו לעתיד ואת בתה.
"בתי הדין לא אטומים"
מכאן אומרים הרבנים כי "יש לצרף להיתר זה את דברי החת"ם סופר (מהפסוקים הבכירים בדורות האחרונים), שמתיר במקום שהנישואין הם טובת הוולד", ומוסיפים: "מצאנו בפוסקים שבמקום שהחתן המיועד מתחייב לזון את הוולד עד מלאות לו כ"ד חודש, הרי זה מצטרף בשיקול הדעת להקל ויש מקום להקל במקרה הנידון".
הרב שמעון יעקובי, מנהל בתי הדין הרבניים, אמר ל"ישראל היום": "בניגוד לאלה שמנסים לצייר את בתי הדין הרבניים כאטומים ונוקשים, אנחנו רואים עוד ועוד מקרים שבהם הדיינים עושים כל מאמץ אפשרי כדי להקל את מצוקות הפונים".
לדבריו, "הדיינים הופכים אבן על אבן כדי למצוא את ההיתרים הנכונים למצוקות של אנשים, והכל במסגרת ההלכה הכתובה והמסורה מדור לדור".
מאחורי הסירוב של אובמה לקרוא לטרור האיסלאמיסטי בשמו, יש חצי מאה של נרקיסיזם אקדמי והתעקשות שלא לומר את האמת אסור לומר את האמת — למה אובמה מסרב להכיר בטרור האיסלאמיסטי? באקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפיכה שהיא לא פחות ממדהימה: השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה עבור דיסציפלינות שלמות בהיפוכה – האיסור לומר את האמת. פתיחת הדלת לגרועים שבמפלים ובגזענים
מאת: גדי טאוב / הארץ
תלמידה מוכשרת שהיתה לי לפני סמסטרים אחדים בסדנה לתסריטאות הוציאה בסרט הגמר הקצר שכתבה את תסכולה על לימודי האנתרופולוגיה שלה. הסרט סיפר על פרופסורית פוסט־מודרניסטית בשם "רלטיווה שטראוס", השולחת תלמיד שלה בשם "בלינדמן" — אכן, עיוור גמור לסביבתו — לחקור את טקס ייצור הכדים של שבט נידח. אחרי תלאות רבות שעוברות עליו בחברת מי שמעמיד פני מתורגמן בשבילו ("פרוטנדה" שמו), מתברר לו ולצופים שהשבט כולו מפוברק, והכדים בטקס הם מתוצרת איקאה. למעשה, כל האקספדיציה המדעית הזאת היתה ניסוי משוכלל שנערך באנתרופולוג הצעיר עצמו. הסרט נגמר בזה שבלינדמן, שראה סופסוף את האור הפוסט־מודרני, משתף פעולה עם מעניו ומרצה על המחקר שנערך בו בכנס מדעי, על רקע מצגת שכותרתה "האנתרופולוגיה כחתירה תחת העצמי: החוקר כנחקר, השדה כמטאפורה, המחקר כתיקון". התסריט נגמר במשפט הפתיחה של ההרצאה של בלינדמן: "אנו גאים להציג בפניכם את פרדיגמת הזרת העצמי".
מי שרוצה להבין איך נולד הסירוב של ברק אובמה לקרוא לטרור האיסלאמיסטי בשמו יכול להיעזר בתסריט הזה. מאחורי הסירוב של אובמה יש, בין השאר, חצי מאה של נרקיסיזם אקדמי והתעקשות שאסור (כן, ממש אסור) להגיד את האמת על המציאות שסביבנו.
בשיח הציבורי אנחנו מכנים את התופעה הזאת "פוליטיקלי קורקט" ומסבירים אותה בערך באופן כזה: המערב סובל מרגשי אשמה. על הקולוניאליזם, על האימפריאליזם, על היחס לעולם השלישי, על היחס למיעוטים, לנשים, לבעלי העדפות מיניות אחרות ול"אחרים" אחרים. ומאחר ש"אנחנו" פגענו בכל אלה, לפי שיטה זו אנחנו צריכים לקבל אותם עכשיו בלי שום ביקורת ולפעמים, כמו במקרה של ההגירה הנוכחית לגרמניה — גם בלי לשאול שאלות.
אפשר לראות שוב לאחרונה שמדובר בטיפול ברגשי אשמה ולא בעמידה על עקרונות מוסריים יציבים. האיגוד האמריקאי ללימודי נשים החליט להצטרף לחרם האקדמי על ישראל בשל יחסה לפלסטינים. על דעתו של אותו איגוד עצמו לא עולה להטיל חרם דומה על סעודיה, שמצב זכויות האדם בה בכלל, ומצב הנשים בה בפרט, חמור לאין שיעור. אלא שהסעודים (והפלסטינים) הם "האחר" ואילו היהודים, אתרע מזלם להיות "אחרים" כשזה לא היה כדאי, ולהפוך ל"אנחנו" כשגם זה הולך ונעשה לא כדאי.
אבל כדי להבין את היקף התופעה צריך להסתכל גם מעבר לפוליטיקה של חסידיה, אל העורף האינטלקטואלי שלהם, מפני שבאקדמיה קרתה בחצי המאה האחרונה מהפכה שהיא לא פחות ממדהימה: בדיסציפלינות שלמות השליחות המקורית של גילוי האמת התחלפה בהיפוכה — האיסור לומר את האמת.
לא מדובר באיסור מוסדי, כמובן. שום מוסד אקדמי לא הוציא הנחיה שתכליתה איסור על אמירת האמת. זוהי עמדה פילוסופית, שהאמת, המציאות וערכים כמו זכויות אדם אוניברסליות הם מושא התקפתה הישיר. קוראים לעמדה הזאת פוסט־מודרניזם ויש לה יחסי ציבור טובים מספיק כדי שרובנו לא נשים לב במבט ראשון להשלכותיה היותר חמורות.
האופן המטעה שבו העמדה הזאת מציגה את עצמה משווה לה מראה בלתי מזיק, שיש לו אפילו ניחוח דמוקרטי. הנה כך זה מובן מחוץ לחוגים של יודעי חן פוסט־מודרנים: פעם האמנו שיש אמת אחת, אוניברסלית, אובייקטיבית ומוחלטת. הדבר הפך אותנו ליהירים ובסופו של דבר גם לדכאניים. הוא נתן לנו לגיטימציה לכפות את האמת האחת הזאת — האמת של בעלי המעמד ההגמוני — על כל שאר ה"אחרים". אלא שמאז התבגרנו והבנו שאין אמת אחת, רק נקודות מבט שונות, וכך הפכנו לסובלניים יותר.
רוב חסידי העמדה הזאת בארצות הברית בחרו להתעלם מן התוכן האנטי־הומניסטי המובהק של הוגיה הבולטים ביותר (מישל פוקו, למשל, שלא במקרה ולא כגחמה תמך במהפכה החומייניסטית באיראן). דרך המשקפיים הליברליים שאמריקאים מתקשים להוריד, נדמה שההתקפה הפוסט־מודרנית על היומרה הליברלית לאוניברסליות רק תהפוך אותנו לליברליים עוד יותר: אנחנו נרחיב את השוויון מבני אדם לערכים. כך נהיה רגישים לא רק לזכויתיו המשפטיות של האחר, אלא גם לתרבותו ולהעדפותיו.
נניח לרגע לסתירה המובהקת שיש בין שוויון בין אנשים לשוויון בין ערכים. כשנותנים לערכיו של מי שמאמין בסקילת נואפות מעמד שווה לערכיו של מי שמאמין בשוויון בין המינים, לא באמת מקדמים את השוויון. זהו טיעון שמוזכר לבעלי העמדות ה"סובלניות" האלה לא פעם. אבל הצד הפחות מוכר מחוץ לחוגים המתמחים בתורת הנסתר החדשה הוא הציווי המפורש להכחיש את מה שרואות עינינו.
זה הציווי שגרם לאיגוד הלאומי של המזרחנים בארצות הברית, מיד אחרי התקפות 11 בספטמבר, להשמיע קריאת התנגדות דווקא בנוגע לתוכניות חדשות של הממשלה ללימוד ערבית. נשמע מוזר שמזרחנים יתנגדו ללימודי ערבית? האם הם לא רוצים לעודד את לימודי המזרח? התשובה הקצרה היא שלא, לא בידי הממשלה שמייצרת, לשיטתם, רק ידע שמטרתו שליטה ודיכוי.
התשובה היותר ארוכה היא בעצם לאו כללי יותר. מפני שגם המזרחנות האקדמית באמריקה מלאה בפרופסורים כמו "רלטיווה שטראוס", ואלה סבורים שעצם היומרה ללמוד את המזרח פירושה "לכונן" את המזרחי מחדש במעמד של יליד קולוניאלי, כ"אובייקט" של המחקר המערבי. שכן עצם קיומו של מחקר מציב, לכאורה, מערב ומזרח משני צדי מיקרוסקופ מטאפורי: המערבי "מכונן את עצמו" כ"סובייקט חוקר", ואילו מושאי מחקרו נעשים לאובייקטים פסיביים ואקזוטיים המתפתלים חסרי אונים על זכוכית המיקרוסקופ. ללמוד את המזרח באופן שיטתי פירושו, אומרים לנו, "לשעתק" ו"לשכפל" את יחסי הכוחות האלה.
מטעמים דומים דרשו לאחרונה סטודנטים באוניברסיטה של אוטווה, קנדה, לבטל את שיעורי היוגה מפני שתרגול יוגה באוניברסיטה מערבית הוא חוסר רגישות לתרבות ההודית שסבלה מ"ג'נוסייד תרבותי" וקולוניאליזם מידי המערב, שעכשיו, ברוב חוצפתו, עוד מעז להנות מפירותיה. שיעור היוגה, שכלל יוגה לסטודנטים נכים, בוטל.
פיקציות מועילות במקום עובדות
ההיגיון מאחורי האיסור ללמוד את המציאות הוא על כן כזה: אם אתה מתאר את מה שנדמה לך שהוא המציאות, אתה רק מחזק את אותה המציאות ומקבע את יחסי הכוחות שבה. זה בעצם לא הרבה יותר מהתובנה שעליה בנוי ענף הפרסום ויחסי הציבור: אם חוזרים על משהו מספיק פעמים, אנשים יאמינו בו. ולכן, לכאורה, אם נפסיק לחזור עליו, הוא יפסיק להיות אמת.
אבל בניגוד למבקרים חברתיים קודמים, כמו אנשי המרקסיזם המערבי מבית מדרשה של אסכולת פרנקפורט, למשל, הפוסט־מודרנים לא הסתפקו ברעיון שעלינו להפסיק לחזור על שקרים המסתירים את האמת על המציאות הדכאנית. הם רוצים לשחרר אותנו לא רק מן השקרים, אלא גם מן האמת, ובסופו של דבר מהמציאות עצמה. כל זה התגלגל במהרה לאיסור לתאר את מה שרואות עינינו.
דוגמה טובה היא מענף לימודי הנשים, שכבר הזכרנו את האיגוד האמריקאי שלו. לא מספיק, כותבת ג'ואן וולאס סקוט, מבכירות ההיסטוריוניות הפוסט־מודרניות של המגדר, לכתוב על נשים כפי שהיו בפועל — למשל, על פי קטגוריות מוכרות כמו נשים עובדות, אמהות, אזרחיות וכדומה. כתיבה כזאת, לטענתה, "אינה קוראת תיגר באופן אפקטיבי על ההגדרות של הקטגוריות האלה". עבודת ההיסטוריונית אינה יכולה להיות בפשטות "חשיפת מידע חדש על נשים", כיוון שחשיפת העבר כפי שהוא אינה אלא תרומה להנצחתו: מאחר ש"הייצוג ההיסטורי של העבר מסייע ליצירת יחסי המגדר בהווה", מחויבותה של ההיסטוריונית אינה יכולה להיות לעבר עצמו.
"המוטיבציה שלי", כותבת סקוט, "היא פוליטית במוצהר". כך מתגלגלת המחויבות המקצועית של ההיסטוריון לעבר במחויבות "במוצהר" לעתיד. הוא או היא כבר לא צריכים לתאר את העבר כפי שהיה אלא לחתור תחתיו, לייצר נרטיבים על העבר שישרתו את הפוליטיקה בהווה. מטרתם של הנרטיבים האלה אינה אמת, אלא "העצמה" של קבוצה שדוכאה.
את האמת, המציאות, העובדות, אפשר וצריך להשליך לפח האשפה של ההיסטוריה. הם אינם אלא שרידים ריאקציוניים של פילוסופיה שמכנים (באופן מטעה) "פוזיטיביסטית". במקומם צריך משהו אחר לגמרי. נוכל לכנות אותו, ברוח פוקו, פיקציות מועילות.
הציווי שלא לומר את האמת חוסה בנוחות יחסית, כמובן, בצלה של הטענה שאין דבר כזה אמת. אבל התוצאה היא שמעט סטודנטים וסטודנטיות למגדר, למשל, יקבלו תמונה מהימנה של העבר, אפילו של תולדות הפמיניזם עצמו. דברים שאינם נוחים לפרויקט ה"העצמה" נדחקים לקרן זווית ונעלמים.
כשלמדתי על מגדר במסגרת תוכנית ללימודי היסטוריה באוניברסיטה אמריקאית — היה לי הכבוד לבקר גם בסמינר של ג'ואן סקוט, שלימדה אצלנו אז — שמעתי הרבה על התנועה לזכויות נשים מיסודן של נשים פרוגרסיביות המתנגדות גם לעבדות, כמו סוזן ב. אנתוני ואליזבט קיידי סטנטון. אבל לא שמעתי דבר על אירגון הנשים הגדול ביותר בארצות הברית בסוף המאה ה־19, לקראת תיקון זכות ההצבעה לנשים בחוקה, שהיה דווקא אירגון ריאקציוני ולעתים קרובות גזעני — ה–Women's Christian Temperance Union, תנועה של נשים נוצריות שחפצו בזכות ההצבעה כדי שיוכלו לאסור את החטאים בחוק, ובראשם את חטא צריכת האלכוהול. ידע כזה כמובן לא תורם להעצמה בהווה, אז אין לדבר על נושאים כאלה.
בגנות הנרקיסיזם האקדמי
אם אסור לתאר את העולם כפי שהוא, מה אמורים לעשות היסטוריונים/ות, סוציולוגים/ות, חוקרי/ות מגדר או אנתרופולוגים/ות? הם לא נוהגים להכריז על עצמם בראש חוצות כיצרני פיקציות מועילות. מה שהם כן אומרים בדרך כלל הוא שבמקום לחשוף את העובדות (שאינן, לדעתם) הם צריכים להסיט את מבטם מן העולם (שאיננו) אל השיח, ואל האופן שבו הוא כונן את מה שנדמה לנו כמציאות. הניתוח לא צריך להתמקד במשהו שפעם קראנו לו מציאות, אלא לפרק את אופני התפיסה שבאמצעותם אנחנו מתארים — או מכוננים — אותה. הם יעסקו במילים אחרות, בשיח ולא בעולם.
כך פועל, למשל, אדוארד סעיד, מאבות הרוח הפוסט־מודרנית באקדמיה. ספרו הארוך והמפורט "אוריינטליזם" אינו אומר כמעט אף מילה על העולם הערבי והמוסלמי עצמו, אלא רק על תיאורי העולם הזה בידי המערב. מבחנה של כל אמירה לשיטתו הוא לא מידת אמיתותה, אלא הפוליטיקה של מחברה. הוא לא שואל "האם זה נכון?" אלא איזה אינטרס היה לכותב לומר זאת? במקום לבחון את המחקר ביחס לעולם שהוא מביט עליו, יש לבחון אותו ביחס למביט עצמו בלבד. כל קביעה על העולם הערבי — למשל, שיחסו לנשים ברוטלי ודכאני — נמדדת לא לפי השאלה אם זו המציאות שם, אלא לפי השאלה אם בעל הקביעה משתתף בהוצאת דיבתו של העולם הערבי רעה, ולכן שותף בהצדקת דיכויו.
אל סעיד באו בטענות פוסט־מודרנים מחמירים ממנו. הומי באבא, למשל, ביקש להחמיר עוד יותר באיסור על האמת (שאיננה): לדעת באבא אפילו התיאור של התיאור, כלומר הדין וחשבון של סעיד על האופן שבו המערב מתאר את המזרח — גם הוא משכפל את אותו תיאור, ולפיכך את אותו דיכוי. במקום זה באבא מציע להשחיל אל תוך התיאור יותר... איך לומר? דו משמעות. בעברית פשוטה, הוא מציע שהתיאורים יתחילו להיות מחמיאים יותר למדוכאים, ולא כדי להתקרב לאמת (שאיננה) אלא כדי לשנות את יחסי הכוחות — כנראה גם רטרואקטיבית, אם צריך. למי שמכחיש את קיומה של אמת, הגישה הזאת יכולה להפוך בקלות לצ'ק פתוח, היתר גורף להמציא את העבר, לעוות את המציאות, לסלף כל מה שלא מוצא חן בעינינו.
כשמפשיטים את הדבר הזה ממחלצות הרטוריקה היומרנית על "אפיסטמולוגיה רדיקלית" ו"דקונסטרוקציה של קטגוריות", הוא נראה פתאום פשוט וגס. הנה דוגמה: כשהייתי עיתונאי צעיר הגשתי תוכנית ראיונות לילית בגלי צה"ל. ריאיינתי שם את אחד הבולטים שבין האינטלקטואלים הרב־תרבותיים מן הז'אנר הפוסט־מודרני. כרבים מעמיתיו הוא טען לא רק שהממסד הציוני הפלה מזרחים, והתייחס אליהם בגזענות, אלא גם שחטאה העיקרי של הציונות הוא בכך שכפתה על המזרחים נרטיב לאומי־מערבי שהיה זר לרוחם והחליף בכוח את זהותם. לא זכור לי שהתווכחנו על עצם קיומה של אפליה, אם כי למיטב זיכרוני כן אמרתי שלמרות הכל, רוב עולי המזרח היו ונשארו ציונים ולא התנגדו לזהות לאומית יהודית.
אבל לא על זה התפוצץ הדיון. הוא עלה על שרטון כששאלתי אם לדעתו צריך היה לשמר גם את מבנה המשפחה הפטריארכלי שעולי המזרח הביאו איתם מארצות ערב. הוא כינה את עצם השאלה גזענות. בעצם, לשיטתו אסור לנו לומר שיחסו של העולם הערבי לנשים הוא דכאני, בלי שום קשר לשאלה אם מדובר באמת או בשקר. אסור, פשוט מפני שזה נשמע שלילי. אנחנו לא צריכים לעסוק בעולם, אם כן. רק בטיהור השיח שלנו עליו.
הפנייה הזאת מן המציאות אל השיח — הנטייה שקליפורד גירץ כינה "היפוכונדריה אפיסטמולוגית" — היא בסופו של חשבון מין נרקיסיזם אקדמי. אקדמאים שיכנעו את עצמם שהם עצמם חשובים יותר מכל דבר אחר. אז הם עברו לחקור את עצמם. שכן אם השיח — שהם יוצריו — יוצר את העולם ולא מתאר אותו, הם עצמם הפכו לבוראים. ואחרי שקיבלו את התיאור המחמיא הזה של עצמם, הם פשוט נתקעו בטקס רחיצת הידיים. הם עוסקים בטיהור של עצמם, בטרם ייגשו למלאכת הבריאה מחדש, שמא ידבק בבריאה החדשה שמץ מן הטומאה של זו הישנה. הטומאה של מה שרובנו מכנים מציאות, שבה אסור לגעת, עליה אסור להסתכל ואת קווי המתאר שלה צריך להכחיש, פן, חלילה, נשכפל אותה.
הפקרת המוחלשים
אבל מה שעשו אקדמאים חשוב הרבה פחות ממה שהם הפסיקו לעשות — הם נטשו את משמרתם. העיסוק במצפונם שלהם החליף את העיון השיטתי בעולם, שהוא בסיס לכל מאמץ רציני לשפר אותו. והם נתנו גושפנקה מוסרית ופילוסופית לנטישה הזאת של המציאות. המחיר היה ועודו כבד מאוד. חלקים נרחבים של האליטות בנות זמננו — רבים מהפוליטיקאים, העיתונאים, המשפטנים, אנשי הרוח, האינטלקטואלים והמורים — התחנכו בתוך האווירה האקדמית הזאת, ויצאו אל העולם שהם אמורים לדאוג לעתידו, להבין אותו, לפרש אותו בשביל אחרים, וחשוב מזה, להתערב בהתנהלותו, כמו סוסים עם מחסומי ראייה משני צדי העיניים. כשהם נתקלים בבעיה, הם מעיינים בעצמם ולא בה. מאחר שיש חשש של איסלאמופוביה, אסור לבקר את הסתגרותן של קבוצות מוסלמיות בתוך חברות מערביות; מאחר שיש חשד לגזענות בשאלות על תרבות של מהגרים, אסור להציע מגבלות על הגירה; מאחר שיש חשש צל של מיזוגניה, אסור לשאול אם נעשה שימוש לרעה בתלונות שווא על אלימות במשפחה; מחשש פגיעה בדימויו העצמי של תלמיד, אסור לומר לו שהוא זקוק לשיעורי עזר במתמטיקה; מחשש תמיכה בהתנחלויות אסור לדבר על הגזענות הגלויה של ספרי הלימוד הפלסטיניים; מחשש צל צלו של חשד לאי־ביקורת נלהבת מספיק נגד הקולוניאליזם, אסור לומר שמצבן של נשים בסעודיה רע לאין שיעור ממצבן של ערביות אזרחיות ישראל.
על אחת כמה וכמה אסור לומר שדווקא כפייה של ערכים מערביים — האמונה בשוויון בין המינים, או בקדושת החיים, או ההתנגדות לטיהורים אתניים — יכולה לעתים לסייע ל"אחר" ול"אחרת" אי שם בעולם השלישי (שאסור לקרוא לו ככה).
וכשאסור לומר, אי אפשר לפעול. ואם לא פועלים מפקירים חפים מפשע: לגזענות, לשוביניזם, לטרור, לאלימות ולדיכוי פרוע. רוב הנפגעים הם לא בפריז ובסן ברנרדינו. הם הרחק מחוץ למערב. אבל הרי אסור לומר שמוסלמים הורגים מוסלמים, וכל התערבות בענייניהם חשודה באימפריאליזם וביהירות תרבותית, אז דמם של מאות אלפים נעשה הפקר. לא מדובר רק בהפקרה של יחידים. זה לא מקרה שאותו אובמה שמסרב לקרוא לילד בשמו בארצו, מפקיר גם את הזירה המזרח תיכונית לוולדימיר פוטין ולאיראן.
לרבים נדמה היה, עכשיו שהטרור הכה גם בארצות הברית ובמערב אירופה, שאולי המערב יתעורר סופסוף משנת הנרקיסיזם שלו וילמד שדמוקרטיה צריכה גם להתגונן כנגד יריביה. אבל ספק רב אם התוצאה תהיה כפי שמדמיינים אותה צופים אופטימיים כאלה. הנזק המצטבר של עצימת העיניים השאיר את הנהגת המערב בלי כלים להסביר את מה שמתפוצץ עכשיו בפניה. כשם שאל הוואקום הבינלאומי נכנסים כוחות ריאקציוניים, אל הוואקום הפנימי מתחילים לחדור כוחות קיצוניים. בעוד שמערכת החיסון של הדמוקרטיה מתקשה להתעורר, יריבי הדמוקרטיה מתעוררים במקומה. התגובה עשויה להיות בסופו של דבר לא ריאליזם מפוכח, אלא פרנויה והיסטריה.
כשהמרכז והשמאל ממשיכים לדבר בשפת רגשות האשמה, הזעם הציבורי יתנקז במידה גוברת לא לתמיכה במי שיעץ לנקוט זהירות בנושא הגירה ואסימילציה, אלא לתמיכה במי שהטיפו שנאה בימין הקיצוני. המחיר של ההתחסדות הליברלית ארוכת השנים יבוא בדמות מרין לה פן, או מהדורה קצת פחות ליצנית של דונלד טראמפ. הפחד לבקר מוסלמים מחשש להיראות איסלאמופובים סופו שהוא פותח את הדלת לאיסלאמופובים של ממש. יש אם כן טעם לחשוש שמי שסיפרו לעצמם שהם עוזרים ל"אחר" על ידי מירוק מצפונם והכחשת המציאות, לא עשו לו שירות טוב במיוחד, לא לעצמם ולא לו.
