אומברטו אקו מת השבת.
אקו היה סופר, פילוסוף, בלשן סמיוטיקן ובעצם סוג של סופר טאלנט
שלהטט בין כ"כ הרבה תחומי ידע במיומנות ובהומור שלא יכלו להשאיר אותך אדיש.
לא פעם פשוט הוקסמתי מהדמות של איש הרנסאנס הזה שנחת לו לעולמנו, מבקיאותו בכל כך הרבה ז'נארים ומיכולתו לדבר עליהם מבפנים כאחד שנולד לו לתוכם. בכל פעם שהוא פתח את הפה הוא פרש בפניך יריעה עצומה המשתרעת על פני יבשות וימים, ועל תקופות וזמנים נרחבים במיוחד. הוא יכל בו זמנית לדבר על תובנה עמוקה בקבלת האר"י, לומר ווארט בגמרא [להזכירכם, האיש לא היה יהודי] לרמוז על דקויות של ויכוחים סכולסטיים מימי הביניים, להתבדח על פוליטיקות של מסדר נשכח אי שם עמוק בשולי ההיסטוריה, ולהעביר אותך מסע בתולדות ההרמטיזם, הגנוסטיזם ומיסטיציזם בשילוב של עמקות, הומור, ודרמה בלשית. הסטירה שלו הייתה חדה ומושחזת, אך גם זאת הוא עשה בהומור האופייני לו וכפי שכתב בהקדמה לספרו יומן זעיר ""אחד התפקידים הנעלים ביותר של הדברים הלא־רציניים הוא להטיל ספק בדברים הרציניים מדי. זהו גם תפקידה הרציני של הפרודיה.."
מאידך לפעמים הוא פשוט נתפס כלץ שלוקח את הכל בהומור. להטוטן שמשחק עם הידע כבפסטלינה, או שפשוט החליט להתעלל בך ולהראות שכמה שלא תדע, הוא תמיד ידע הרבה יותר. כפי שכתב עליו פעם Aviad Kleinberg בביקורת על אחד מספריו "חכם גדול, סופר קטן".
ספריו "תולדות היופי" ו"תולדות הכיעור" גרמו לי לזקור גבה, ציפיתי ממנו שם להרבה יותר. לעולם לא תבין את האיש מתי הוא החליט להרשים, ומתי הוא פשוט התייחס לעניין בבדיחה.
יש מחברי שיראו בו גאון מושלם, אחרים חמור נושא ספרים. יש שיבקרו אותו על שלא חידש שום דבר משמעותי, אחרים יתמוגגו על ההרצאות שלו בשאלת הפרשנות. כך או כך האיש הזה יחסר. לי לפחות באופן אישי. חלק גדול משעות הפנאי שלי בשנים האחרונות, העברתי בקריאה של ספריו. גם כשלא אהבתי, תמיד חייכתי ותמיד הרגשתי דרוך לראות אם אני עולה על כל הרמיזות שהוא שתל שם בפנים. האמת? אין ממש סיכוי.
אומברטו אקו האיש והאגדה 1932- 2016.
(אייל טוויטו, פ"ב)
 |
|
|
