אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ה]

על פי הקריאה המסורתית, המילה הופיעה לראשונה כשאלוהים נגלה לאברהם שהיה בן 99 שנה, כפי שמתואר בפרק י״ז בספר בראשית. האל כורת ברית עם אברהם שבה הוא מבטיח להרבות את זרעו ושצאצאיו אלו יהפכו לעם גדול שיירש את הארץ. אך הבטחה אלוהית זו מגיעה עם תנאי — על אברהם למול את עצמו, את בניו ועבדיו, ועל כל צאצאיו הזכרים העתידיים לעבור מילה ביום השמיני להולדתם בכל דור ודור. ואכן, לאחר ששרה הקשישה יולדת בן נכתב בפרק כ״א, שאברהם עומד בהבטחתו ומל את יצחק לאחר שמונה ימים.

הפעם הבאה שמילה עולה בסיפור המקראי היא בפרק ד׳ בספר שמות. אחרי שמשה מקבל על עצמו את השליחות האלוהית לחזור למצרים ולהוביל את עם ישראל מעבדות לחירות, בדרכו למצרים הוא, אשתו ציפורה ובניו גרשום ואליעזר נתקלים באלוהים, שמסיבה שאינה מבוארת בטקסט כועס מאוד על משה ורוצה להורגו. ציפורה מצילה את המצב: ״וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו. וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי״ (כ״ה). לא ניתן להבין מהכתוב איזה בן נימול על ידיה וברגליו של מי נגעה בעורלתו או מיהו ״חתן הדמים״, אבל נראה שהמעשה ריצה את האל והמשפחה ממשיכה בדרכה מצרימה אל שליחותה האלוהית.

במהלך הנדודים במדבר אין המילה מוזכרת למעט בפרק י״ב של ספר ויקרא, שבו נכתב בקצרה שאלוהים ציווה על משה שיצווה על עם ישראל למול את בניהם ביום השמיני להולדתם, כחלק מרשימה ארוכה של ציוויים אחרים. עם כניסת העם לארץ ישראל בהנהגת יהושע, נכתב בפרק ה׳ של הספר הנושא את שמו, שאלוהים נגלה אליו ומצווה: ״עֲשֵׂה לְךָ חַרְבוֹת צֻרִים וְשׁוּב מֹל אֶת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל שֵׁנִית״ (ב׳). גיבוב המילים ״שוב״ ו״שנית״ בפסוק זה משונה, מה גם שלא ממש ניתן למול אדם יותר מפעם אחת. נראה שכוונת הכתוב היא שעל יהושע לחדש את מצוות המילה בקרב עם ישראל לאחר שזו פסקה, שכן בהמשך הוסיף המחבר הערה: ״מֻלִים הָיוּ כָּל הָעָם הַיֹּצְאִים, וְכָל הָעָם הַיִּלֹּדִים בַּמִּדְבָּר בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתָם מִמִּצְרַיִם לֹא מָלוּ״ (ה׳).

אחרי הכניסה לארץ־ישראל מופיעה המילה רק עוד פעם אחת, בסיפור עלייתו של דוד למלוכה בפרק י״ח של ספר שמואל א׳. המלך שאול רוקח תוכנית להרוג את דוד, שצבר לדעתו יותר מדי פופולריות אחרי שהרג את גוליית הפלשתי. שאול מבטיח לדוד שאם יביא לו 100 עורלות פלשתים הוא ייתן לו לשאת לאשה את בתו מיכל, מתוך ציפייה שייהרג בניסיון לקושש את העורלות. בניגוד לציפיות דוד חוזר עם 200 עורלות ובסופו של דבר הופך למלך ישראל.

אם לסכם את ההיסטוריה המקראית של המילה כפי שהיא משתקפת מקריאה מסורתית של הטקסט, מילה מקורה בברית בין אלוהים ואברהם. היא קוימה בתקופת האבות ובתקופת השעבוד במצרים, אך מסיבה כלשהי פסקה במהלך הנדודים במדבר למרות דרישת האל לקיים את המנהג שנית. עם הגעת העם לארץ, האל ציווה על קיום המצווה בפעם השלישית, ומאז ועד היום יהודים מלים את בניהם ביום השמיני להיוולדם.

סימון הזרע הטהור

בסיפור הזה יש לא מעט בעיות, אך הן נפתרות אם אנחנו קוראים את הטקסט דרך המשקפיים של ביקורת המקרא. על פי תורת התעודות אין לקרוא את התורה כיחידה אחת, אלא כמלאכת מרכבה של עורך אנונימי שלקח כמה טקסטים נפרדים ויצר מהם בשיטת העתק־הדבק את הטקסט שיש בידינו. במשך השנים זיהו חוקרים כמה טקסטים מקוריים (תעודות) שמרכיבים את התורה. כשזה נוגע לסיפורי המילה שעליהם עברנו, אלה מתפרשים על פני שלוש תעודות: הברית של אלוהים ואברהם, מילת יצחק, אונס דינה והציווי האלוהי על מילה במדבר הם כולם חלק מהמקור הכהני (P); סיפור המילה שבו מככבת ציפורה הוא מהמקור היהוויסטי (J); ואילו המילה של עם ישראל בידי יהושע והסיפור על דוד ועורלות הפלשתים הם חלק מההיסטוריה הדברימאית (D).

על פי המקובל במחקר, J ו–D נכתבו בימי בית ראשון, J הוא המוקדם מבין השניים, ואילו P התחבר בימי גלות בבל ובתחילת בית שני, אז גובשו המקורות השונים לכדי סיפור אחד כפי שאנחנו מכירים אותו היום.

כלומר, אם נקרא את התורה ללא המקור הכהני שזמנו מאוחר, ציפורה היא היחידה שמלה בכל התורה. אבל אין זה אומר שבתקופת בית ראשון לא היו בני יהודה נימולים. לסופרי בית ראשון ובאופן ספציפי לאלו שכתבו את ההיסטוריה הדברימאית היתה תשובה לשאלה מדוע הם מלים את בניהם, והיא שעם הכניסה לארץ ישראל האל ציווה על מילה, כפי שמתואר בספר יהושע. אבל אם בני יהודה היו נימולים, למה המילה מוזכרת כל כך מעט בטקסטים שנכתבו באותה תקופה? הסיבה היא כנראה שמילה לא היתה מיוחדת לעם ישראל, אלא היתה נהוגה על פחות או יותר כל העמים שהם הכירו. אנחנו יודעים זאת מדבריו של הנביא ירמיהו מסוף ימי בית ראשון ותחילת ימי הגלות: ״וּפָקַדְתִּי עַל כָּל מוּל בְּעָרְלָה עַל מִצְרַיִם וְעַל יְהוּדָה וְעַל אֱדוֹם וְעַל בְּנֵי עַמּוֹן וְעַל מוֹאָב וְעַל כָּל קְצוּצֵי פֵאָה הַיֹּשְׁבִים בַּמִּדְבָּר״ (ט׳, כ״ד־כ״ה). אנחנו יודעים זאת גם על פי עדותו של ההיסטוריון היווני הרודוטוס, שכתב שעמי האזור היו נימולים בערך מאה שנים אחר כך.

[כאן השמיט את השלמת הפסוק שם בירמיהו שם מבואר "כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב" ומפורש שכל הגוים המוזכרים הם ערלים ולא מולים, וגם בית ישראל אמנם שהם מולים בבשר אלא שבלב גם הם ערלים. ולפי זה ביארו כל המפרשים ש'מול בערלה' הוא לא שכל אלו נימולים אלא ההיפך, שכל אלו יש עליהם חובה למול כיון שיש להם ערלה.

הרודוטוס חי בזמן גלות בבל, ובעיון בספר שם ראיתי שכתב המגיה כדבר פשוט שהמולים במצרים היו רק הכוהנים, ולפי זה נראה יותר שהמילה לא הייתה מנהג עממי שהגיע מהמקום, אלא הוא יותר השפעה חיצונית, וזה מתאים יותר למה שהביא בכתבה כאן בהמשך שהמילה הגיעה למצרים ממהגרים שמיים. וכמובן שנח לומר שהוא מהעבריים הידועים לנו שבהם מצוין שהם התבדלו מאנשי שכם על ידי מילתם, וכן משה נענש בכך שהוא לא מל את בנו קודם ירידתו למצריים להיות עם אחיו שם לגאלם.]

יוצאים מן הכלל היו הפלשתים ואכן ייחוד זה בא לידי ביטוי בכך שבמקרא הם מכונים שוב ושוב ״ערלים״. בסביבה שבה רוב העמים נימולים לא ייתכן שהמילה תיתפס כבעלת חשיבות לאומית מבדלת ולכן לא נצפה שהיא תתפוס מקום בולט בהיסטוריה הלאומית של העם.

רק בימי גלות בבל, כשבני יהודה הגולים מצאו את עצמם מוקפים בבבלים ובעמים ערלים אחרים, החלה המילה להיתפס כמנהג ייחודי לעם ישראל וכסמל לייחודו. ברגע שהמילה קיבלה משמעות סמלית חדשה, היה צריך לשבץ אותה במיתוסים ההיסטוריים של העם וכך היה. הכהנים בבבל לקחו את הסיפור הקדום על הברית בין אלוהים לאברהם, שאת גרסתו המקורית (חלק מ–J) אנחנו מוצאים בפרק ט״ו של ספר בראשית, והוסיפו אליו את הציווי האלוהי למול בנים ביום השמיני. התוצאה היתה סיפור הברית בבראשית י״ז וסיפור מילתו של יצחק בפרק כ״א. אבל ברגע שהתורה צורפה להיסטוריה הדברימאית ובאופן ספציפי לספר יהושע, נוצרה בעיה. פתאום היו שני סיפורים על מקור המילה — פעם עם אברהם ופעם עם יהושע. כדי לפתור את הבעיה הוסיפו הכהנים מעט טקסט לפרק ה׳ של ספר יהושע: את המילה ״שנית״ (המילה ״שוב״ כנראה היתה במקור שֵׁב כפי שתורגמה המילה בתרגום השבעים) ואת הפסוק שמסביר שבני ישראל הפסיקו למול את בניהם אחרי יציאת מצרים.

אותם כהנים לא רק קבעו שהמילה ניתנה לאברהם, הם גם קבעו שאת המילה יש לבצע ביום השמיני. למה דווקא ביום זה? קריאה בפרק י״ב של ספר ויקרא מבהירה את הדברים, שכן בפסוק לפני שאלוהים מצווה על המילה כתוב שהוא מודיע שלאחר לידת בן זכר היולדת טמאה למשך שבוע ימים (שבועיים במקרה של בת), ולכן היום השמיני הוא היום הראשון שהתינוק מפסיק להיות נגוע בטומאת אמו.

חתונת הדמים

אז למה אנחנו חושבים שבתקופת בית ראשון לא מלו תינוקות אלא נערים? ראשית, מסקירה של מנהגי מילה בחברות מסורתיות מסביב לעולם, מילת נערים נפוצה ואילו מילת תינוקות שכיחה הרבה פחות. גם אם לא נסתמך על ראיות אנתרופולוגיות אלו, נוכל למצוא במקרא ראיות לכך שבמקור נהוג היה למול נערים. בסיפור על המילה שערכה ציפורה בספר שמות, היא חוזרת פעמיים על הצירוף ״חתן דמים״ כחלק מטקס המילה, מה שקושר בין המילה חתן למילה. אין קשר זה צריך להפתיע אותנו, שכן בשפה הערבית מורה השורש ח.ת.ן על מילה גם כן.

[חתן דמים למולות, נראה שהוא כמו הביאור במדרש ש'ויבקש המיתו' הוא מחמת שלא מל את ילדיו, ונראה להוסיף שהדבר קשור לכך שהוא התחתן עם בת אל נכר שהיא ציפורה שלא עברה גיור כל שהוא ונשארה מדיינית כשהייתה והיא נהגה בבניה כמנהג עמה, וכאן הוא ויבקש המיתו והיא הכושית שעליה דיברו מרים ואהרן כביקורת עיקרית על משה "כי אישה כושית לקח" – יתכן שהיא משפחה כושית וגרו במדין – וכן ויקרב אל אחיו את המדיינית לעיני משה – וברור שהיה בזה עניין עם אשתו של משה, וכמו שביאר ברש"י שם, ואם כן יתכן שכאן הוא הדבר שעליו היה החיוב מיתה של משה, בכך שהביא את אשתו הזאת ממדיין לתוך בני ישראל כמדיינית, ואם הוא היה מותירה שם כמו שלבסוף הוא עשה לא היה בזה חיסרון, וכאן הוא הביאה ועל זה היה הכעס.

ובני ישראל הקפידו מאוד על איסור התערבות במצריים כמו שאמרו חז"ל שלא שינו לבושם ולא התבוללו, וכך מפורש בתורה כדבר יוצא דופן בן אישה ישראלי ובן איש מצרי, שהוא לא היה דבר שכיח והוא היה פגם ברור. והוא טעם המיתה כאן. ומצד אחד משה נשלח לישראל על ידי ה' להצילם ומצד שני עדיין הוא נקרא על ידי בנות מדיין 'איש מצרי' והוא היה נשוי ל'כושית', וכך היה נתק מסוים בין שליחותו להצלת ישראל ולהבדלתו מתוך מצריים וכמו המסורת שהייתה מקובלת ביד ישראל שהם יצאו ממצריים והוא מה שהחזיק אותם מופרדים מהם, לבין איך שנראה המצב החיצוני של משה, ועל זה היה עליו חיוב מיתה וכמו כל בן ניכר שלא יכול לאכול בפסח וכמו כל אדם שלא מל שחייב כרת כיון שהוא לא נכנס בעצמו לברית בצורה שלמה. וכך הוא באכילת הפסח וכך הוא ודאי בשליח ה' על מעשה ההוצאה עצמה ממצרים שעליו הפסח מובא.

 אלא שציפורה הבינה דבר זה, ולכן היא הלכה ומלה את בנה "אז אמרה חתן דמים למולות" שעל ידי מילת בנה והכנסתו על ידי כך לכלל ישראל, היה גם את הגיור שלה עצמה, והיא הגיורת הראשונה שנכנסה לישראל כדת, ומילת הבן כמוה כמילת עצמה ויש בו כניסה לברית. וכמו שאמרה שם על המעשה "כי חתן דמים אתה לי" שהבן הוא חתן הדמים בשבילה לכניסתה לברית, ובשבילו משה היה בסכנה, והסכנה הזאת היא בעיקר בסיבת ציפורה ולא דווקא בסיבת הילד.

וכך הוא בפסוק שם בפרק ד' כד "ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו. ותקח צפרה צר ותכרת את ערלת בנה ותגע לרגליו ותאמר כי חתן דמים אתה לי. וירף ממנו אז אמרה חתן דמים למולת"

כשהסכנה הרפתה ממשה, אז אמרה שהוא לא חתן דמים כסכנה, אלא חתן דמים למולות, ובמילה יש הצלה ולא רק סכנה, והסכנה הביאה למילה ולברית.]

אם המשמעות המקורית של השורש ח.ת.ן בעברית המקראית היתה למול, מה זה אומר על המילים האחרות שנגזרות משורש זה במקרא? אם חָתָן הוא אדם שזה עתה נימול, הרי שחוֹתֵן הוא זה שמל אותו ואילו חֲתֻנָּה היא שמו של האירוע שבו מלים. נראה שהדברים מצביעים על כך שבעבר הקדום מילה היתה חלק מרכזי בטקס הנישואים שבו אבי הכלה חתך את עורלת הצעיר לפני שהוא מזדווג (בשני המובנים) עם בתו. עניין זה מסביר למה אבי החתן אינו נקרא חותן אלא חם — שכן הוא לא מל איש ולכן אינו חותן. חוץ מהראיה הלשונית הזאת, העובדה ששניים מסיפורי המילה המקראיים שבהם מתקיימת מילה — אונס דינה וציד העורלות של דוד — קשורים בנישואים עשויה לשמש כראיה תומכת לקשר הקדום בין נישואים למילה. ואם נסתכל שוב בסיפור הקשה שבו מלה ציפורה את ״בנה״, ייתכן שבמקור נכתב שהיא מלה את ״בעלה״, ושהתיבות שונו בכוונה או בשוגג על ידי סופרים מאוחרים שבימיהם מילת תינוקות היתה הנורמה. אך זו רק ספקולציה.

אם נקבל את ההסבר שלפיו מילה היתה חלק מטקס נישואים קדום, לפני שקיבלה את צורתה המוכרת לנו היום, עדיין עולה השאלה מתי התחיל מנהג זה ולמה. כפי שראינו, מילה היתה מקובלת על רבים מהעמים השמיים הקדומים — מהערבים בדרום, דרך העמים הכנעניים וכנראה גם בקרב בני אוגרית והארמים הקדומים בגבול סוריה־טורקיה. קבוצת עמים זו חופפת לקבוצת דוברי השפות השמיות המערביות, שלא במקרה השתמשו בשורש ח.ת.ן להורות על קשרי נישואים.

בניגוד אליהם, העמים השמיים המזרחיים דוברי האכדית והשפות הקרובות לה לא מלו את ילדיהם ובשפתם אין מורה השורש ח.ת.ן על קירבה דרך נישואים אלא על ״הגנה״. הדבר כנראה מצביע על כך שמילה כחלק מטקס נישואים התפתחה בעמים השמיים אחרי הפיצול בין השמים המערבים לשמים המזרחים ולפני הפיצול בין השפה הערבית ושאר השפות השמיות המערביות.

על פי מחקר שפורסם ב–2009, שבו השתמשו החוקרים במודלים של הסתברות בייסיאנית המשמשת גנטיקאים לחישוב אילנות יוחסין כדי לחשב את המועדים שבהם התפצלו השפות השמיות השונות אלו מאלו — אותו חלון שבין הפיצול בין השפות השמיות המערביות למזרחיות והפיצול ביניהן לבין השפה הערבית היה ב–3750–2450 לפני הספירה. העדויות הארכיאולוגיות המוקדמות ביותר לקיום מילה נמצאו במצרים והן מהמאה ה–24 לפני הספירה.

לכן ייתכן שהיו אלו שבטים שמיים נודדים שהביאו את המילה למצרים במסע ההתרחבות שהתרחש בשנים אלו מאזור דרום־מזרח סוריה של ימינו דרומה דרך ארץ־ישראל ועד לדרום ערב.

[והרי אם מנהג המילה הוא עתיק כל כך ומוכר במצרים, אם כן ודאי שאין לתלות אותו דווקא בכניסה לארץ. וביהושע שם יש הדגשה שהמילה היא "גלותי חרפת מצרים מעליכם", והוא הפוך ממנהג מצרים שבו ישראל נהגו עד ביאתם זו.

ולפי תיקון הזמנים שמקצר את ההיסטוריה המצרית, יתכן שבני ישראל הם עצמם עמים שמיים אלו. ובנביא ירמיהו שהיה קודם להרודוטוס נראה שהמצרים היו לא נימולים אלא ערלים וכמו שאמר שם "כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב" ומפורש שרק בית ישראל היו רק ערלי לב, ולא גם ערלי בשר.]

רפואת פריון

ניתן לראות בספר ויקרא שהעברים הקדמונים אכן קשרו בין גיזום למילה לפי השימוש הכפול במונח ״עורלה״ הן לתיאור החלק העודף שיש לחתוך מהפין והן כחלק העודף שיש לחתוך מן הצמח, כפי שניתן לראות בפסוק ״וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ, וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ, אֶת־פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים. יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל״ (י״ט, כ״ג).

[ביאת הארץ הוא כמו שמפורש גם בברית מילה של אברהם שבשמו ישראל ירשו את הארץ, וכאן גם מפורש "כי תבואו אל הארץ" ושם מפורש שמטרת הערלה הוא בשביל שבשנה הרביעית שהוא כבר זמן שבו עצים בדרך כלל כבר מגיעים לבשלות שבו הם מוציאים פירות, ואז "קודש הילולים לה' להוסיף לכם תבואתה" והוא ראשית העץ לה', וכמו בביכורים שבכל שנה, וכמו בשביעית של זרע השדה שבשביתה יש את קיום הברית עם ה' בארץ, וכאן הוא בראשית העץ, ובו הוא קניין הארץ והעץ בברית עם ה'. ולכן קודם השנה הרביעית הוא ערלה, כיון שלא בוצע בו מצוות יישוב הארץ לה' ולא נעשה בו ברית קודש.]

כך קיבלנו שתי תשובות לשאלת המילה היהודית. הראשונה היא שאלוהים ציווה על אברהם למול את צאצאיו בכל דור ודור. השנייה, שבעבר הרחוק שבט קדום המיר טכנולוגיה חקלאית חדישה לשיטה מפוקפקת להגברת הפריון. קבוצה קטנה מצאצאי השבט הזה מצאה את עצמה גולה בארץ שבה רוב האוכלוסייה היו ערלים והעניקה למנהג משמעות לאומית מבדלת, שנשמרה עד ימינו.

[יותר נראה שבמעשה הברית היה מעשה של רפואה מהזיהום והלכלוך שיכול להיתפס בעור מת שמחובר למקום רגיש, ולא לחינם המנהג התפשט בקרב עמים קדמוניים שנפגשו בו, גם שלא היו מצווים בו, והמעשה הוא מעשה של רפואה ותיקון, וכשהוא נעשה מתוך כוונה של תיקון גוף האדם מהיותו גולם שיש בו חלק מת להיותו מתוקן יותר, יש בו מעשה של השלמה, וכשיש בו ציווי של ברית, יש בו גם התקרבות והקרבה שלא לשקוע בחומר ובמובן מאליו, אלא ביצירה של עולם טהור ונקי יותר. ושם הוא ראשית האדם שמקבל על עצמו את תיקון העולם, וכהמשך לחינוך ולמסורת.]

תוקן על ידי 1yakovw ב- 06/03/2016 07:31:24