אשכול הקישורים לכתבות/מובאות [ה]

ב-1978 פרסם חוקר הספרות אדוארד סעיד את ספרו "אוריינטליזם". הספר, שחולל מהפכה בדיסציפלינה האקדמית של לימודי המזרח התיכון, והשפיע גם על תחומים כגון חקר הספרות ואנתרופולוגיה היה שנוי במחלוקת מיד עם פרסומו. התזה הבסיסית של סעיד הראתה כיצד השליטה של המערב במזרח בעידן הקולוניאלי לא היתה שליטה פוליטית וכלכלית בלבד, אלא גם שליטה תרבותית: באמצעותה, כונן המערב את המזרח כמושג תרבותי, שהוא מעין ורסיה המנוגדת לו עצמו; תמונת ראי של כל מה שהמערב לא רוצה להיות – נחשל, לא מתקדם, יצרי ופראי. השיח המערבי על אודות המזרח, לכן, לעולם אינו שיח "ניטרלי". זהו שיח פוליטי, אידיאולוגי, שמעצם התקיימותו יוצר היררכיה בין שתי נקודות מבט תרבותיות שונות.

השיח הציבורי בכלל והתקשורתי בפרט סביב התאבדותה של אסתי וינשטיין, חסידת גור לשעבר ששמה קץ לחייה שנים לאחר שהתנתקה מן החסידות וממשפחתה החרדית, מזכיר במשהו את תהליכי השליטה והכינון שתיאר סעיד. הטקסט האוטוביוגרפי המצמרר שהשאירה וינשטיין אחריה מופץ בימים האחרונים ברשתות החברתיות, ומספק לישראלי מן השורה היכרות קרובה עם 104 הנורמות המיניות המחמירות של חסידות גור, החל מהאיסור לומר "אישה" (או "בחורה", או "ילדה") ועד תקנות שנתפסו בציבורים אחרים כאבסורדיות, כגון האיסור להשתמש בשמפו מסוג "הוואי". במסגרת השיח הזה, ברור מי לוהק לתפקיד הרעים: חסידי גור משעבדי הנשים המנכרים והמתנכרים. לא זו בלבד אלא שהמציאות היומיומית של החסידות אף גבתה את חייה של וינשטיין והביאה אותה לשלוח יד בנפשה, לאחר שנמנע ממנה לראות שש מתוך שבע בנותיה בעקבות יציאתה בשאלה.

אך את הטרגדיה הזאת ניתן להבין גם מפרספקטיבה אחרת לגמרי: מפרספקטיבה של חברה ישראלית מערבית שאיננה מכירה לעומק את ההקשר שבו נוצרו הנורמות החברתיות של חסידות גור, אך זה לא מונע בעדה מלתפוס אותן ככלי לדיכוי ולשעבוד נשים, וזאת מבלי לכבד את התיאולוגיה שעומדת מאחוריהן; חברה שמבקשת – באמצעות הוקעת מה שהיא רואה כהשפלה והחפצה – לכונן את החברה החרדית כאחרת וכזרה, ואילו את החברה הישראלית המערבית כנאורה ומתקדמת לעומתה, אף על פי שתופעות כמו החפצת נשים (שלטי חוצות ועליהם נשים שאינן אלא אובייקט מיני שמטרתו למכור מוצר), הפלייתן (פערי שכר בין גברים ונשים) והפרדה בין אמהות לילדיהן (מהגרות עבודה שלא רואות את משפחתן במשך כמה עשורים בעוד שהן עובדות בבתים ישראליים) – כולן רווחות בחברה הישראלית כדבר שבשגרה. באמצעות הוקעת המקרה הקיצוני, מצליחה החברה המערבית לכונן את עצמה כמוסרית ומתקדמת ולרחוץ בניקיון כפיה.

הפרישות איננה יותר נחלת האליטה

הרעיון של פרישות מינית, מסבירה ד"ר נאווה וסרמן, מחברת הספר "מימיי לא קראתי לאשתי: זוגיות בחסידות גור" שראה אור בשנה האחרונה, קיים בחסידות מימים ימימה, וביתר שאת אצל רבי מנחם מנדל מקוצק, שחסידות גור הוקמה על ידי תלמידו. "הרבי מקוצק סיפר כיצד הוא הזמין אליו בחורים צעירים בשנה הראשונה לנישואיהם, כדי לעקור מהם את התאווה המינית", אומרת וסרמן, "חסידות גור, שנוסדה רק במחצית השנייה של המאה ה-19, אימצה את הרעיון הזה. מה שמעניין הוא שלאורך כל שנותיה של חסידות גור על אדמת פולין, היה ברור שהפרקטיקות הללו חלות רק על האליטה הרוחנית של החסידות. ברגע שחסידות גור מגיעה לארץ, האדמו"ר של גור, ה'בית ישראל', החיל אותן על כלל הציבור. זה יכול להיות תולדה של השואה ושל הקמת מדינת ישראל, רצון להגביה את החומות אל מול החילוניות ולהתבדל ממנה, או להציב את החסידים כשליחים בעולם שחרב. היום, בכל אופן, הנורמות הללו מחייבות את כל החסידים". 

לוויית אסתי וינשטיין (צילום: אבי דישי)

את הנורמות המיניות המחמירות מכנה וסרמן "קרבה מרוחקת", והיא מסבירה אותן כהתגלמות ביטויים של 'קדושה' – שם קוד לפרישות מינית – בחיי היומיום של החסידים, וזאת בארבעה מישורים: בין החסיד לבין עצמו, בין החסיד לבין גברים אחרים, בין החסיד לבין נשים אחרות, ולבסוף – בין החסיד לבין אשתו. "החובה היא לשמור על מרחק גופני ומרחק רגשי", מסבירה וסרמן, "וזאת כדי לא להישאב למקום המיני, כדי לא ללכת שבי אחרי היצר. זה דבר שמייחד את חסידות גור מחסידויות אחרות. בהרבה חסידויות יש ערך של קדושה, אך הן מדברות גם על הכבוד לאישה, על חשיבות הקשר אתה. בגור, לעומת זאת, מדברים לא רק על מרחק גופני מוקפד עם הרבה סייגים, אלא גם על מרחק נפשי שצריך לשמר אותו".

יש בחסידות גם עמדה ביקורתית

נדמה שאחד הדברים שנשכחו במסגרת השיח על התאבדותה של וינשטיין היה העובדה שמדובר במקרה קיצוני, יחיד כמעט מסוגו. יהא זה בלתי אפשרי כמעט להיכנס לנבכי נפשו של אדם, להבין מה מביא אותו ליטול את חייו; בהקשר הזה, ההעמדה האוטומטית הרואה בבחירה בהתאבדות כמפלט הבלעדי של אדם נורמטיבי מציפורניה של חסידות אימתנית נראית קלושה. לא מעט יוצאים בשאלה, גם מקרב העולם החרדי הקיצוני, מצליחים לבסס חיים חדשים בעולם החילוני, לבנות את עצמם מחדש ולחיות באושר. האם הרעים בסיפור הזה אכן רעים כפי שהם מתוארים?

ההעמדה האוטומטית של הטובים מול הרעים משכיחה כמה דברים. ראשית, היא מפספסת את המורכבות של סיפורה של וינשטיין, כפי שהיא עצמה משרטטת אותו ב"עושה כרצונו", הטקסט האוטוביוגרפי שכתבה ומופץ ברשת בשבוע האחרון. מבין עמודיו של הטקסט הזה, הקשים לקריאה, ניכר הקונפליקט של וינשטיין עם תקנות הצניעות כבר כשהיתה חסידת גור מן המניין. כך, למשל, בסצנה שבה וינשטיין פונה לבעלה ושואלת האם היא יכולה לנשק אותו – הפרה בוטה של התקנות – היא מתארת כיצד הוא מתלבט האם להיענות לבקשה, ובינה לבין עצמה אומרת: "אלוקים, תעזור לי! אני הולכת 'לעשות את זה', תדאג בבקשה שהוא לא יכעס, שלא ירוץ לרב להלשין אותי (כך במקור – א"ה), לספר עליי שאני פרוצה, מנסה להפר את ה'תקונעס' [התקנות] של גור". בסוף, אגב, בעלה של וינשטיין נעתר לנשיקתה.

מדובר אם כן במקרה מורכב יותר מן המקרה הדיכוטומי של חסידת גור צייתנית וכנועה, שיום אחד החליטה שנמאס לה. במובנים רבים, זהו סיפור על אישה שחשה את המתח בין הקודים המחמירים של החברה שבה היא חיה לבין רצונותיה הטבעיים; אישה שמנסה, מתוך החברה הסובבת אותה, למתוח את הגבולות הפנימיים של אותה חברה, לבחון את הגבולות ולעתים גם לחצות אותם, ביחד עם בעלה.

כתובת "גור החוצה" בשכונת מאה שערים בגנות החסידות (צילום: אורי לנץ)

שנית, ההעמדה האוטומטית של הטובים מול הרעים משכיחה את העובדה שמשפחות רבות בחסידות גור חיות את חייהן באושר, מתוך תודעת שליחות בקיום המצוות בכלל והנורמות המחמירות בפרט. קשה יהיה לטעון שמדובר כאן בסך הכול ב"תודעה כוזבת" של נשים חרדיות – טענה פטרנליסטית בפני עצמה. "חסידות גור מורכבת מהמון סוגים של אנשים", אומרת וסרמן, "יש אנשים שמזדהים לגמרי עם תקנות הפרישות; יש אנשים שמזדהים, אך יש להם עמדה ביקורתית שלא פוגעת במחויבות שלהם; יש אנשים שיש להם עמדה ביקורתית שכן פוגעת במחויבות שלהם, וכן הלאה. אבל כך זה בכל חברה. לא צריך לפחד מלהגיד את זה – בשום חברה אף אחד לא תמיד מרוצה מהצורה שבה הוא חי, ובכל חברה יש מפגש בין האידיאולוגיה לבין האדם הפרטי עם האישיות שלו".

"החסידות הולכת על חבל דק"

וסרמן לא ממהרת לקשור בין המחקר שלה על חסידות גור לבין התאבדותה של אסתי וינשטיין. "המקרה הזה כל כך מורכב וסבוך", היא אומרת, "ואני לא בטוחה שדווקא הסיפור הזה, שהוא יוצא דופן כל כך ויש בו פרטים מוזרים, הוא זה שצריך לייצג את מה שקורה בתוככי החסידות. אני כן חושבת שכל חברה בריאה צריכה להיות רגישה למה שקורה אצלה, ולשאול את עצמה כל הזמן איך היא תומכת במי שנפגע. הייתי רוצה לראות את זה בכל החברות בישראל, לא רק בגור. אני יודעת שבגור יש כל השנים מחשבה מה לעשות עם אלה שנושרים, שלא רוצים יותר להיות שייכים לגור – איך להתנהג איתם, איך לעזור להם, איך לבוא לקראתם.

"החסידות הולכת על חבל מאוד דק – רצון לא לשבור את המסגרת האידיאולוגית, מצד אחד, ומצד שני, ניסיון להתאים את עצמה לדור ההולך ומשתנה. אבל אם אנחנו צופים שבגלל ההתאבדות של אסתי וינשטיין, חסידות גור תיטוש את ההנהגות שלה – בעיניי זו ציפייה לא נכונה. מדובר בעקרונות שעבורם הם קדושים, מחייבים, ואם יש קשיים – צריך לפתור אותם, ולא לוותר על הכול".

ההכרה של מנהיגי החסידות בקושי להתאים בין העקרונות הרוחניים שלה לבין המציאות המשתנה היא הכרה חשובה. טוב לה להנהגה של קהילה שלא לנהוג באטימות וברשעות כלפי הקהילה, ומוטב לה שתאמץ חמלה, הכלה והקשבה, שאפשריות גם במסגרת אורתודוקסית נוקשה. יתר על כן: לא כל אדם מסוגל לחיות בצלה של כל אידיאולוגיה, ובכל חברה ישנם אנשים שהסדר החברתי שבו הם נתונים מקשה עליהם, חונק אותם וסוגר עליהם – ולהם מוטב למצוא את מקומם בחברות אחרות, שגם בהן יש סדר חברתי, גם אם אחר. אך הציפייה שלנו מהחברות הללו להיפטר מן הנורמות שלהן ולאמץ את הנורמות המערביות – שכאמור, גם הן לא מושלמות – היא ציפייה שאיננה מכבדת את תרבותם של בני אדם, את הרב-גוניות האנושית, את העובדה שישנן דרכים שונות ומגוונות לנהל את החיים, לעבוד את האל ולכונן יחסים משפחתיים.

אם ניתן ללמוד לקח כלשהו מהתאבדותה של אסתי וינשטיין ומהצוהר שהיא פתחה לעבר החסידות שאליה היא השתייכה ושאותה עזבה מצולקת, הרי שהלקח יכול להיות לא רק הזעזוע המידי והאוטומטי מהצורה שבה בני אדם אחרים בוחרים לחיות את חייהם, אלא גם ההכרה בשונותם של בני אדם – חילונים ודתיים כאחד – ובזכותם של בני אדם לחיות את חייהם על פי אמונתם ותרבותם, מבלי שעיניים בולשות ומנוכרות תבקשנה למשטר אותם ולעקור אותם מתרבותם.  

לכבוד הירצייט של הרב גוסטמן זצ"ל, בעל הקונטרסי שיעורים, נרגשים לשתף במאמר רחב ויסודי במיוחד של הרב אוריאל בנר (ר"מ בישיבת שדרות) על תולדותיו (באריכות על ילדותו, החיים בוילנה והקשר לאחיעזר, באריכות על השואה, על המעבר לארה"ב, ועל הישיבה והתורה בארץ). המאמר יתפרסם בע"ה בגיליון הבא, ולכבוד הירצייט נשתף במאמר כבר כעת. אפשר להאריך רבות על דמותו הגדולה והאהובה והקסומה, אבל קטונו ופשוט נשתף במאמר החשוב והמומלץ מאוד,http://asif.co.il/?wpfb_dl=7370