מה המטרה בהתעללות בחסרי ישע בזמן יציאת מצרים?

מיימוני,
תודה על התגובה המפורטת, נהנתי מכל מילה.

מיימוני כתב: 1. למי נאמרו הדברים ואימתי? הם נאמרו לעם סובל, למנהיג שכאב את כאבו של העם ושאל: הלא מאז נשלחתי רק נהיה גרוע יותר? על זה ענה לו ה' שהכל חלק ממהלך ארוך ומורכב שמטרתו גם להציל את העם, גם ללמד את מצרים לקח בתור עם (ולא בתור אנשים פרטיים) וגם ללמד לקח לדורות. הדברים נאמרו כהוראה לדורות, זה לא "פליטת פה" היסטורית. העיכוב ביציאה ממצרים היה כדי להספיק יותר מכות, שהרי אילו לא היה כבד ליבו של פרעה, הוא היה משלחם מוקדם יותר. 2. האם ראוי היה לתת ליחידים לסבול בעבור אחרים? לילדים בשל ההורים? א. מוסר הוא גם התפתחות זכינו לפתח את התפיסה המוסרית שלנו עד שהאבחנה בין עונש קיבוצי לבין עונש פרטי נראית לנו כהסתכלות ראשונית ומחייבת. יתכן שלא תמיד היה כך. התורה אמורה להיות מגדלור מוסרי עבורנו. האם לאחר שהתפתחנו מוסרית איננו מחויבים בסיפור יציאת מצרים? האם עלינו לחנך את ילדינו ברמה מוסרית נמוכה? 2. לא תמיד אפשר להתייחס באופן פרטני טבעי הוא לאדם לחשוב על עצמו כחלק מקבוצה. לחלק את העולם בין הקבוצה שלו לקבוצות אחרות. לשלול את האחר בתור קבוצה שלימה. אנו נגד שאר העולם, אנו נגד אלו שקמים עלינו. גם אם בצד השני יש כאלו שנסחפים, או שנאלצים לציית. כאשר דנים ביחס בין עמים, איננו יכולים להשתמש בקטגוריות המוסריות הפרטניות שלנו. זה עצוב מאד, אבל בהתחשב בנסיבות ההיסטוריות וההתפתחותיות, האם זה היה יכול להיות אחרת? בהתחשב בשני נימוקים אלו, האם עם ישראל היו שומעים למשה אילו היה ה' שולח אותו לומר להם: הבה נבדוק קודם כל איזה מצרי פגע באיזה יהודי ואיזה ילד מצרי פטור מכלום? כפי שציינת קודם כבר במהפכת סדום נכתב בתורה, השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!  מכות מצרים לא נעשו על ידי בני ישראל אלא על ידי הקב"ה בעצמו.  מתוך ההגדה: אֲנִי וְלא מַלְאָך ... אֲנִי וְלא שָׂרָף ... אֲנִי ולא הַשָּׁלִיחַ ... אֲנִי הוּא ולא אַחֵר.  3. השגחה כללית ופרטית יש לנו מספר דגמים שמתארים את יחס ה' לעולם. הדגם המוסרי מציג את ה' כשופט צדק וכאב רחום, שאינו מעניש אלא כברירה אחרונה, וגם אז רק באופן הקל ביותר שעדיין די בו כדי לחנך את האדם ולעורר אותו להשתנות. רק כאשר אין ברירה אחרת, מגיע עונש קשה ולפעמים בלתי הפיך. דגם כזה יימצא בספרו היפה של הרמ"ק "תומר דבורה". אמנם עלינו לשאול שתי שאלות: I האם הציפיה שלנו מה' לנהל את העולם לפי הדגם של הרמ"ק אכן יכול להתממש גם במערכת יחסים בין עמים, גם בתקופות שונות של ההיסטוריה? אלוהים (מונואיסטי) על פי הגדרה הוא כל יכול, הצפייה שלי שהוא יהיה גם מוסרי. בטח שלא יעודד אלימות כלפי חפים מפשע, ובטח ובטח שלא יעשה זאת בעמו.  יתכן שפחות מהעונש שניתן למצרים על ידי עשרת המכות לא היה מביא לתוצאה הרצויה: שיחרור עם ישראל וחינוך לדורות שה' מנהיג העולם ושומר על עמו - ונסיון להשיג את התוצאה באופן אחר היה מוביל למחיר כבד עוד יותר. איני כותב שזה בהכרח כך. רק שיתכן שזה כך. נאמר בתורה: כי אני הכבדתי את ליבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באוזני בנך ובן בנך ... המכות היו מטרה בפני עצמה למרות שהיכולת לצאת ממצרים הייתה קיימת כבר קודם.  II בסופו של חשבון, זו דוגמא נוספת של בעית הרע: מדוע ה' ברא עולם שבו יש עונשים, אסונות, צרות כל כך קשות, ברמת הפרט וברמת הכלל? זה מקרה קיצון כי כאן זה מוצג כמטרה ולא כתוצר לוואי. האם לא ניתן היה להשיג את מטרת הבריאה, אם היא בריאת אדם בעל בחירה שידבק בטוב מרצונו, באופן פחות נוקשה וכואב? הקשת לשאול....

הערות במבוא

א. מדרש איננו מקור עובדתי, אי אפשר להישען עליו כדי לטעון טענה עובדתית.

 ב. המדרש אשר מביא אייזין מראה שעמדו אחדים על הבעיה המוסרית וניסו לתרץ אותה באשמה שכנגד כדי לסלק את הבעיה. בכך רק הרעו לעצמם כיוון שנמצא כי כל מטרתם אינה מן היושר, אלא באה לפתור עצמם מהתמודדות עם הבעיה, להשקיט את מצפונם ולא להקשות על אמונתם.

ג. בשעת מכות מצרים לא נמצא אברהם לאלהים למחות בפניו מפני המעשה שהוא עושה. משה לא מיחה ונתפס במעשה.

ד. 'טוב שבגויים הרוג' ונוסחאות דומות, מעידות על רשעות ואכזריות אומרי הדברים האלו. גם כאן לא מיחו נגדם. גם טיפשות יתרה יש בדברים כי על רוב הזמן אנחנו היינו נתונים לחסדי גויים שעשו בנו מה שביקשנו לעשות בהם. על מה אנחנו מלינים? על רשעותם?

ה. ההערה של מטפחתספרים על הפרט וזכויותיו היא נכוחה, חשובה וראויה לדיון נפרד. רוב בני האדם ברוב הזמנים היו נתינים נשלטים או כפופים למסגרות כלליות. פרטים בעלי ביטוי אינדיבידואלי, ונושאי זכויות ישנם ביוון ורומא, מקום שמופיע משטר של אזרחים. אבל עיקר מעמד האדם הפרטי, החירות שלו והביטוי שהוא מבקש לעצמו בא מן הרנסנס ואילך. יש לשים לב כי הדרישות המוסריות מופיעות כחובות. בעל השדה צריך להשאיר לעני אפשרות ללקט מן השדה שלו, אבל לא מתנסח צו של זכויות כגון עני חסר פרנסה יקבל דמי מחיתו מן הציבור. חובת נדבה כן, מגילת זכויות סוציאליות - לכך לא הגיעו.

לנושא עצמו.

שאלתו של חרד_לנפשו מעידה על רגישות מוסרית מחד, אבל גם על חיפוש תירוץ מצדיק כדי להציל את דמות האל שהוא מבקש לעצמו. אלהים מכביד לב פרעה ומעניש את המון העם. זה הרי לא מוסרי בעליל ולכן בלתי אפשרי. נדרשת איזו מטרה 'קדושה' מצילת דמוי.

 אבל המעשה דורש שיפוט מן היושר האינטלקטואלי, זה המצוי אצל איוב: אחת היא על כן אמרתי תם ורשע הוא מכלה [ט 22]. במעשה מתגלה הרוע של אלהים, וחוסר הרצון של המאמין הרגיל להודות בדבר, שעל כן הוא צריך להתחמק בתרוצים משונים הפוגעים ביושרתו ובמעמדו כלפי האל.

עודד

1. ודאי שאיוב בא בטרוניה. כולם יצרו דימוי מסויים של האלהים, והמציאות היתה מנוגדת לאותו דימוי. אבל, בניגוד לחבורה סביבו שרצתה לשמור על הדימוי במחיר שקר פנימי, ויעצה לו 'ברך אלהים ומות', נהג איוב ביושר אינטלקטואלי, ופתח את פיו לדבר דברים ישירים חריפים ובוטים ביותר במטרה לברר ברור נוקב מה טיבה של הנהגת אלהים בעולם.

 2. התברר כי היושר האינטלקטואלי המעורר חשיבה, ספק, בקורת, שאלה וברור, הוא המעשה הרצוי בעיני אלהים, והמדברים על פי מוסכמות חסרות בקורת או שקריות במודע, הם המגונים בעיניו.

 3. לעצם העניין, איוב אינו מקבל תשובה לאף שאלה, משום שתשובה כזו אינה קיימת ואי אפשר שתתקיים. איננו יכולים להשיג את מהות האלהים, מחשבתו, רצונו והנהגתו. כל מי שטוען אחרת, ורבים כך, מרמה את השומע לו, ואולי גם את עצמו.

 4. אכן, אלהים אינו מוסרי, ולכן פעולות רבות שהוא עושה הן רעות. רוע מעשיו מצוי בכל מקום ובכל זמן יחד עם טוב מעשיו.

תפיסה זו של אלהים באה מן המקורות שלנו. כאשר תופסים את מושג האלהים, או בונים אותו, על פי תבונה טהורה בלבד, אפשר לציירו כאידאה של שלמות מוחלטת וטוב מוחלט, אלא שאז אין ליחס לו את מכלול הדברים שמיחסת לו האמונה הדתית בדבר מחשבותיו וידיעתו ומעשיו והנהגתו את העולם.

 5. אבל עלינו, בני האדם בעלי התבונה, עלינו מוטל לשאוף ולהשתדל לעשות את הטוב ולדחות את הרע. מעשה זה לעולם לא יושג, אי אפשר שיושג, כשם שבעולם שלנו אי אפשר לחיות באור ללא צל. זו התכלית המוסרית האפשרית עבורנו כיצורים סופיים, מוגבלים.

 6. כיוון שהשאיפה האמתית היא מעבר ליכולת התבונה, הרי שהאדם נדון להיות יצור טארגי ולהכיר בכך. כמובן, יש המנסים לחמוק מן ההכרה הזו באשליה שמתוך שקר פנימי.

עודד