להיות שלם

וכשאבא אמר "במטו מינך אהרן" ולא היה לו בן לחייך אליו, השפיל שמואל את מבטו, בפעם ה19 בחייו. ילד קטן היה כששם לב שכל יום מימי החג, זוכה אח אחר למבט מיוחד מאבא. כשגדל עוד קצת, ידע כבר להסביר מדוע אברהם זוכה לו בחג הראשון, אחריו איציק, אחריו יענקי, אחריו מוישי, אחריו יוסף ובהושענא רבה, זה דוד.

רק אהרן חסר.

את המבטים של אבא הוא לא זכה להרגיש אף פעם בסוכות, אבל ביום החמישי של החג, דווקא בו, תמיד צבט בו החסר.

קטן היה כששאל את אבא בתמימות "למה לא קראת לי אהרן, ואז היו לכם את כל האושפיזין בסוכות", את חלקה השני של השאלה, "ואולי אז גם הייתי יותר חלק מכולם", ידע שמואל לשאול את עצמו רק כשגדל.

במשך השנה הוא לא הרגיש את השוני. בשיחות הטלפון הביתה תמיד הרגיש את גלי האהבה והגעגוע עוברים יחד עם גלי הקול. שבתות החופשה, כשפגש אח או שניים, היו תמיד מלאות הווי והנאה. רק בחגים, כשהיו מתאגדים כולם סביב השולחן המשפחתי, היה מרגיש את המרחק שהדיבורים לא יכלו לגשר עליו. הם – והוא.

איך זה שדווקא כשיש – מרגישים הרבה יותר בעוצמה את האין?

בערב הציע יענקי לכולם ללכת לשמחת בית השואבה המתקיימת בשכונתם. אבא ואמא הביטו בגאווה בקבוצת הבחורים וחייכו. לרגע הרגיש שמואל חלק בלתי נפרד מכולם, אחד מן מהחבורה.

זה לא החזיק יותר מכמה דקות.

הולך לצד כולם, נוטל חלק פעיל בשיחה – הרגיש שמואל בודד בדיוק כמו היה הולך לבדו.

תוך כדי דיבור, ניסה להסביר לעצמו מדוע הוא חש כך, ולמה זה מגיע רק כשהם כולם ביחד.

זה לא שהוא לא היה אהוב, אולי להפך. בשיחות של אחד על אחד, כל האחים העדיפו תמיד אותו. אמרו שהוא יודע להתחבר לבן השיח שלו ולהתאים את עצמו למצב הרוח ולנסיבות. אבל איכשהוא, כשהם היו כולם ביחד, היה להם איזה שיח משותף שהוא לא הצליח לחדור אליו.

כנראה שאצלם דווקא כשיש, לא ממש שמים לב לאין.

בבית הכנסת, נטל שמואל את ארבעת המינים, חיבר אותם זה לזה, ועצר.

הוא התבונן בהם. לולב מאוגד היטב עם הדס וערבה, אתרוג בודד. אף פעם לא שאל את עצמו למה זה כך. אם מחברים, אז מדוע לא את הכל?

כנראה שתמיד ענה לעצמו שאת האתרוג מצמידים ללולב, וזה מספיק.
הפעם התשובה לא סיפקה אותו. מי כמוהו יודע, שגם מה שנראה קרוב, לא תמיד מאוגד ומחובר באמת.

בסעודת הערב החגיגית, עליה לא וויתרו הוריו מעולם, הסבירה תמר בת הזקונים את הפירוש שלמדה בבית הספר, "אתרוג יש לו טעם ויש לו ריח, לולב יש לו טעם ואין לו ריח, הדס יש לו ריח ואין לו טעם, ערבה אין לה טעם ואין לה ריח." אבא חייך אליה, חיוך השמור לקטנה שלו, ושאל אותה: "ולמה מחברים את כולם ביחד?" לרגע היא שתקה ואז אורו עיניה:

"כי אז מי שיש לו נותן למי שאין לו!"

את התשובה הזו הוא שמע פעמים רבות, אולי כמספר שנות חייו, אבל הפעם היא הייתה כמו אבן שנזרקה למים, יוצרת סביבה עיגולים – עיגולים.

מי שיש לו , מי שאין לו.

ומאגדים את כולם ביחד.

כשאתה מריח הדס בגינה, אתה מתפעל מריחו הטוב, ולא חושב על טעמו שחסר. כשאתה טועם תמר מתוק, אתה לא מחפש את ריחו שאיננו.

רק כשמאגדים אותם, נוצרים חללים ריקים של התכונות שאינן.

רק כשיש – פתאום שמים לב לאין.

*

שנה עברה מאז.

שוב סוכות, שוב סעודות חג משפחתיות (אבא ואמא לא מוותרים על אף אחד!), שוב אושפיזין ושוב 'חור' ביום החמישי, היום שהפך ליום שלו. ושאלה אחת שלא עזבה: למה לאגד את המינים, למה ליצור השוואה כזו? לא עדיף שיעמדו כל אחד בפני עצמו, ויוכלו להתהדר כל אחד במעלותיו?

אבל השנה, כשאמר אבא "במטו מינך אהרן", במקום להשפיל את עיניו ולא לראות את כל המבטים המופנים אליו, כאילו הוא אשם בחסר – הסתכל אהרן סביבו. להפתעתו ראה כי האחים עסוקים כל אחד בענייניו, זה אוכל, זה מתבונן בקישוטים ואלה מנהלים דו שיח.

אין מבטים, אין אשמה, אין אכזבה.

אז איך זה שהוא מרגיש את חסרונו של אהרן בעוצמה כזו?

איך זה שאבא ואמא והאחים מתגעגעים כל השנה לחגים, לתחושת ה'ביחד', ובשבילו החגים הם עול שמזכיר לו כי הוא קצת אחר?

ארבעת המינים שלו, שהיו מונחים על שולחן צדדי, כאילו קרצו לו פתאום, מנסים להעביר לו בלי מילים את התשובה.

פתאום הגיעה אליו התשובה, מאירה ומנחמת: אולי רק כשמרגישים את האין, יודעים להגדיר ולרצות כל כך את היש.

*

ולשנה אחרת כבר הגיע שמואל אל בית הוריו כאברך, וכשישבו כולם סביב השולחן ואבא אמר "במטו מינך אהרן", הישיר אליו שמואל את מבטו, וזכה לחיוך מיוחד של אב לבנו.

וכשאמר מי מהאחים, "שמואל, הנישואים עשו לך טוב, משהו השתחרר בך"

חייך שמואל חיוך מיוחד, כזה ששמור לאלה היודעים את סוד איגודו של הלולב.