אני יודעת שזו קנאה ולא יותר, אבל אני לא מסוגלת להתמודד איתה, היא אוכלת אותי מבפנים. לא מסוגלת לקבל את זה שהיא לא מוכנה להיות איתי בקשר, לא מסוגלת לקבל את זה שכבר חודשיים היא מסננת את השיחות שלי. ובעיקר אני לא מסוגלת לקבל את הקושי של עצמי עם זה...
אנחנו מכירות כבר 15 שנה, מאז שהיינו בכיתה ג'. אנחנו מאד שונות, אבל היינו שתינו חלק מרביעיית חברות שהחזיקה מעמד מהיסודי ועד שכולנו התחתנו.
כשהיינו בתחילת התיכון - המנהל, דמות נערצת בתיכון שלנו קרא לבתיה ואמר לה שהוא ממליץ לה לא להיות בקשר איתי. כשהיא סיפרה לי את זה, היה לי די ברור שהיא תעזוב אותו, כי בתיה היא בחורה עם אצילות, כזו שחייבת להיות דמות מוערכת ונערצת, ואם המנהל לא רואה את החברות שלנו בעין טובה, אז כנראה שזה יהיה הסוף שלה...
למשך כמה שבועות היא התרחקה, וניסתה למצוא את המקום שלה בחברה של בנות אחרות, כאלה שהיו מוגדרות כ'ילדות הטובות' של הכיתה, אלה שעושות מה שצריך ומתי שצריך... אבל אחרי כמה שבועות הכל חזר לקדמותו. הצורך של שתינו ברביעיה הוא מהותי, וחיסרון של אחת מאיתנו הוא חיסרון של חוליה שבלעדיה הכל מתפרק.
כל אחת מהארבע הייתה שונה ויחודית. בתיה הייתה החכמה והאצילית, היועצת והאוזן של כולנו. אני הייתי הבולדוזרית, זו שמפיחה רוח חיה בכל אירוע, שופעת דיבורים ומקשקשת בלי סוף.. הייתה גם תמר התמימה שמאד דמתה לבתיה כלפי חוץ, גבוהה ומרשימה, אבל בפנים היא הייתה רכה ובלי מנוע ואנרגיה, והסוגרת את הקבוצה הייתה שירה, החצופה והנועזת, בחורה שהגיעה ממורמרת מבית שבו אף פעם לא קיבלו אותה בעין יפה. היא הייתה הכי דומה לי בהתנהגות, אבל המניע היה שונה. היא הייתה חדה בלשון ובמילים, אבל עצורה בתנועות, לעומתה אני הייתי משוחררת והמצחיקה של הקבוצה...
כשהיינו בחורות, מעולם לא קינאתי באף אחת. הייתי בטוחה שאני החלום של כל הבנים, וכמו שאין מסיבה בלעדי, כך כולם עתידים לרצות אותי כאישה. אבל מהר מאד הבנתי שבחורים רוצים לראות את עצמם כמסמר הערב, ומעדיפים אישה יפה ושקטה, חכמה אבל קצת עצורה ולא עצמאית, הם לא יכולים שהיא תהיה המובילה...
כשהיינו בשידוכים, בתיה היתה הבחורה המבוקשת, זו שנפגשה עם הבחורים הטובים ביותר מהישיבות המבוקשות ביותר, ואני הייתי צריכה לשמוע ולהיפגש עם בחורים מישיבות בינוניות...
לא שהייתה לי בעיה לפרגן לבתיה, תמיד הכרתי במעלות שלה, אבל בתוך תוכי ידעתי שאין לה באמת מה להעניק בחיי נישואים, כי למרות מה שנחשב בבירורים ובשידוכים – לי יש את הכישורים והיכולות להעמיד בית ולהעניק שמחה לבעל, ובתיה, עם כל חוכמתה והאצילות שלה, מבפנים היא טיפוס די מופנים וחסום רגשית, ואף בעל לא צריך אותה כדמות נשית, אלא רק בתור הפאזל המשלים והיועצת המאוזנת כמו שהיא הייתה בקבוצה שלנו...
*
בסוף, אחרי חודשיים של סירובים, קבענו להיפגש ולדבר בחתונה של חברה משותפת. זאת לא הייתה שיחה, זה היה גילוי לב חד פעמי. בתיה שטפה אותי בקשיים שיש לה בחיים. אפילו שלעומת הזוגיות שלי ולעומת מה שאני ובעלי עושים בחיים – הם חיים ברמה יותר גבוהה, והם באמת שניהם אצילים ומכובדים, אבל המועקה שהיא סוחבת איתה לא מניחה לה. בדיוק כמו שחשבתי, היא סיפרה לי שהם מצליחים לדבר בפתיחות על כל נושא שבעולם ולנתח כל הרגשה וחוויה שהייתה להם, אבל רק כמה ימים אחרי החוויה. כי בזמן החוויה עצמה – קיימת הרגשה מאד מרחיקה ביניהם, כאילו הם נמצאים באותו מקום וזמן אבל כל אחד מתרגש מחלק אחר של האירוע, ואם הם היו משוחחים בזמן אמת, הם היו מגלים פער שהיה מרחיק ביניהם...
לא אמרתי לה, אבל לדעתי, ניתוח זה דבר שעושים בישיבה או בכולל, אבל חוויה זוגית זה רק לעבור דברים בצורה משוחררת וזורמת ביחד...
אם אתם עדיין סקרנים, אז ברור שהקנאה נעלמה לה, וכנראה, במבט לאחור, זו לא הייתה קנאה בה אלא פשוט חוסר יכולת לקבל את זה שיכולים להיות חיים מושלמים וממלאים אצל אנשים שמוותרים על שחרור וגילוי לב, שיכולה להיות חוויה מושלמת אצל החכמים שיודעים יותר לדבר מאשר להרגיש.
זה לא שאני מושלמת, אני פחות חכמה ופחות מגדירה דברים, אבל לא יכול להיות שכל הפדיחות שקיבלתי לאורך הדרך בגלל השיחרור והזרימה שלי היו לשווא, ויש דרך שמובילה לאושר בלי לעבור קשיים וסבל..
ואני שמחה שאין כזה דבר.
