דגמי הוראה: נביא, רב, ארהאנט, עצכחניק

הנביא קורא לעם לתקן את דרכיו. כלומר לעשות תשובה. הוא מלמד עקרונות שהאדם אינו יודע או אינו חושב עליהם. והוא עושה זאת למען תכלית דתית ומוסרית.

כך, הנביא מוכיח את השופטים ובעלי המעמד שמנצלים את יכולתם לרעה נגד החלשים. הוא מבקש לתקן את פגמי החברה והפרט. והוא מלמד את הטועים את מה שהם מתעלמים ממנו, כגון חובתם לצדק או השקריות שבעבודה זרה.

בדרך כלל איננו סבורים, כך אני משער, שהנביא משמש כמורה של תכנים. דבריו נתפסים אצלנו כקריאה לשינוי, על ידי כלי שיכנוע כמו איומים והבטחות בשם העוצמה המבטיחה להם התגשמות: דבר ה'. אבל אני סבור שהנביא גם מלמד. גם מביא למה שאנו קוראים היום "שינוי קוגניטיבי". הוא שם ללעג את עושה הפסל שסוגד לו כדי ליצור אצלו שינוי ביחס לפסלים שהוא מאמין בהם. הוא קורא לשופט הרשע המעוות את הדין לחזור בו וללמוד משפט ולקיים את הצדק מפני שהוא רוצה שהשופט לא רק ילך בדרך טובה וינטוש את הדרך הרעה מפני שכך רוצה ה', אלא מפני שעל האדם לדעת להבדיל בין טוב לרע, וזה ענין גם של ידיעה.

נכון שהפן הזה הקוגניטיבי פחות בולט אצל הנביאים כאשר אנו קוראים את ספריהם ושומעים את דבריהם, אבל זה חלק בלתי נפרד משליחותם ותוכן נבואתם.

דברי הנביא, עם זאת, אינם משאירים מקום לדעה חולקת. אין בהם שום סובלנות. עבודה זרה היא שקר ואיסור. ניצול העני הוא איסור ואין כאן מקום לתפיסות אחרות. מעצם תוכנם הדברים מוצגים כאמת ונתפסים כאמת מחייבת, ומי שלא הבין זאת עדיין הוא טועה או חוטא. אין מקום להתדיינות, אפילו לא ללימוד בכלים רציונליים, שהנביא אומר אמת. אולי גם בגלל שהדברים מאד ברורים וחדים ולכן אין ציפיה שצריך להתאמץ לבארם או להבינם.

כיון שדברי הנביא אינם נשמעים ואינם מתקבלים, ועם ישראל בדרך כלל ממשיך בדרכו הרעה, הנביא סובל סבל עצום. סבל של מי שאוהב את עמו ורוצה בטובתו אך רואה שאין הוא מצליח להשיג את התכלית, את התיקון. לעתים מה שנשאר לו הוא להיות צופה שיתריע בסופו של דבר: אמרתי לכם? רואים מה קרה בגלל שלא רציתם לשמוע?

סיכום בן שורה אחת: האמת מוצגת בחדות וגם אם יש בה חידוש קוגניטיבי וציפיה לשינוי תפיסה, אין מקום לדיון, להוכחה ולמשא ומתן. כך ולא אחרת.

הדיון התלמודי שמברר את האמת מכיל תמיד שני צדדים, אם לא יותר. הרב המלמד את ההלכה יציג אותה באופן חד משמעי. כך עושים וכך אין עושים. אבל כאשר אנו נמצאים בתוך בית המדרש, יש דיון, יש צדדים, יש ראיות.

כיון שלכל דבר יש לפחות שני צדדים, ועל כל ראיה כמעט ניתן להתווכח, ואדרבה זוהי דרכו של דיון, המורה חייב לא רק להציג את השורה האחרונה אלא גם להצדיק את הדרך שבה מגיעים אליה. גם אם הוא בטוח בדרכו ובהוכחתו, הוא מבין שהתלמיד יעבור דרך לא פשוטה עד שיזכה לרדת לסוף דעתו של מורו.

הרב הטוב אף יחכה שהתלמיד יקשה על דבריו ויתווכח כדי שמתוך הדיון יתבררו הדברים עוד יותר. החיפוש המכוון לעתים אחרי קושיות רק יבהיר את האמת שתתגלה בסוף.

ואם היא לא תתגלה? חלק מרבותינו האמוראים לא האמינו שזה יכול לקרות. ואם זה קרה, זה חסרון בתלמיד. ר' יוחנן אהב את הקושיות של ריש לקיש אבל רק מפני שהיה משוכנע שידע לענות עליהן ואדרבה, מתוך הדיון המעשיר, ואולי גם המרתק (לזה אין ראיה) מובנת האמת שלו יותר.

וגם אצל ר' יוחנן היו דברים שצריך היה לקבל ללא עוררין.

לעומת זאת, את הדרך של הסובלנות שהמורה הטוב נדרש לה, מתוך הבנה שהוא יודע את האמת אבל הנחלתה לאחרים היא רק מפעל חיים של השתדלות, את הדרך הזו אני מוצא בדברי ר' יוסי. לזכור כי "הם רשאים ולא אתה". אתה תאמר את שלך, בצורה הברורה והמיטבית והמשכנעת ביותר. אבל אל לך לצפות, כך אני קורא את ר' יוסי, שגם יקבלו את דבריך. לא אוטומטית, אולי לא בכלל. לכל אחד נתן ה' כלים לחשוב ולהבין ולהסיק. ואם מסקנותיהם של חבריך יהיו שונות מדבריך, אל לך לדחוף את דעותיך בכוח. הצג את שלך והנח להם להגיע לאמת בדרכם שלהם. וגם אם יטעו, אין לך ברירה אלא להיות סובלני. לא משום שאתה עלול לטעות, למרות שגם זה נכון, אלא משום שלא זוהי חובתך בעולם.

נכון שדברי ר' יוסי נאמרים בבית המדרש, ודברי הנביאים בשוק בין ההמון. אבל עדיין ניתן להשוות ולראות את ההבדל. הנביא טוען לחובה להישמע לו. ר' יוסי מזמין להקשיב לו ולהחליט לבד.

נכון שלא כל העולם הוא בית מדרש. אבל סבורני שבדורנו הדרך הנכונה, למעט יוצאי דופן, היא דרכו של ר' יוסי.

סיכום בן שורה: הדרך התלמודית, המוצגת לדעתי בידי ר' יוסי, היא להסביר את האמת שלנו ולתת לאחרים לחשוב ולהגיע למסקנותיהם שלהם. אני מאמין באמת שלי, אבל אני גם מאמין שיש סיכוי שאחרים יוכלו להגיע אליה, אולי לכל היותר בסיועי, ומעבר לכך לא כדאי לי לעשות ואסור לי לעשות.

המונח הזה מציין את המורה המושלם של הבודהיזם. כיצד הוא מלמד אחרים?

הניתוח הבא מסתמך על תולדות הבודהה המקוצרות המפורסמות, על חלק משיעוריו המיוחסים לו, ועל הבנותי שלי.

הבעיה: הבודהה לא בא לפתור את בעית הצדק החברתי (וגם לא את השגת החכמה האלוקית) אלא את בעית הסבל האנושי. הסבל האנושי הבלתי נמנע ורב הפנים שמוכר לנו, מקרוב ומרחוק.

מתוך בעית הסבל הגיע הבודהה למסקנות הבאות:

הסבל הוא חלק בלתי נמנע של החיים. יותר מכך, אי אפשר להיות מאושר בחיים האלו. אפשר רק להנות מהם זמנית מאד. לכן צריך להערך לפתור את הבעיה ביתר יסודיות.

הפתרון הוא על ידי רכישת ידע אבל ידע שהוא לא רק קוגניטיבי. שינוי הכרה שהוא גם שינוי כנראה בעצם המודעות והתודעה מביא לסוג אחר של חיים שניכר בתחושות, בידיעות וגם מבחינה אונטולוגית.

זוהי הנירוונה שעל הבטיה אדון בהמשך.

כיצד מושג השינוי הקוגניטיבי? האדם מגלה שהוא כמו כל אדם אחר אינו אלא השתקפות אחת של היש הכללי. השתקפות שאמונותיה לגבי החיים ועיסוקיהם הרבים הן רק מעשה הדמיון המסוכן, המארה (לא המילה העברית שפירושה קללה אלא המונח הבודהיסטי שמובנו דמיון).

מה עושה המורה המושלם, הארהאנט, למען הבריות הסובלים? הוא משתדל ללמדם את האמת הזו. והוא מלמד אותם במאור פנים, בנחת, בסבלנות, אם ירצו להקשיב. לפי ניסוחים של השיעורים המיוחסים לבודהה, הוא לא ציפה שהכל יבינו. אדרבה, הוא הבדיל בין הרוב של הטפשים לבין המעטים שרוצים להבין ובינם לבין המועטים עוד יותר שיוכלו ליישם זאת.

גם כאן יש אם לא סובלנות אזי סבלנות. וסבלנות שבנויה על התנתקות.

החכם, הוא הארהאנט, מבין שיכולתו להשפיע היא מוגבלת. הוא עושה את מה שהיינו קוראים בתרבות שלנו, התורנית והתלמודית והאורתודוכסית בת זמננו, "השתדלות". הוא רוצה להשקיע, אבל הוא מבין שלא לבטח יהיו פירות כאן ועכשו, או בכלל.

בניגוד לדגם היהודי, שבו כל התקדמות היא הישג ועליה ומבטיחה עולם הבא, ההתקדמות בלימוד מן הארהאנט, אם היא קיימת, אינה פורצת דרך לנירוונה. אולם יתכן שהיא מצטרפת לקארמה (=הגמול שמצטבר על כל מעשה ומחדל) ולכן תבוא לידי ביטוי בגלגול הבא בתוך הסמסארה (מערכת הגלגולים שעוברת על כל יש לפי אמונת הבודהיזם. לפי הבודהיזם יש הרבה יותר זמן כדי להתקדם. כל הגלגולים האפשריים...).

הנקודה שהתחדשה לי כאן היא באופן הפסיכולוגי שבו הארהנאט מצליח להימנע מן הכאב שמלווה את המורה שדבריו אינם נשמעים. הנביא סובל מפני שהאמת שלו אינה משפיעה על ההמון ולכן יגיע העונש. הרב מנסה ללמד אך יודע שהוא סיים את תפקידו בכך שהעביר לתלמידים מה שהיה יכול והשאר הוא נתון לעבודתם שלהם. הארהאנט דומה לרב (להבדיל) אך הניתוק שלו שמגן עליו מן הצער הזה הוא חלק מהתופעה הכללית של חיים ללא התקשרות רגשית, שהוא ההישג ששואפים אליו והוא מושג על ידי עבודה עצמית. היותו של המורה אותו איש מושלם היא שמאפשרת לו לעסוק בהוראה בלי לשאת את הסבל הכרוך בכשלון העברת האמת.

חיבה יתרה מדי היתה לי לסדרת ספרי הארי פוטר. שם נמצא את המורה הדגול אלבוס דמבלדור. כמה מילים עליו ועל דרכו. ואני יודע שאני מציג את קריאתי שלי בטקסט.

דמבלדור הוא החכם המופלג באופן יוצא דופן. הוא מקדיש את חייו לא להנהגת הציבור אלא לחינוך. להוראה.

הוראה זו כוללת כמובן ידע טכני בתחום שבו תלמידיו ובני עולמו נדרשים להצטיין: קסמים. אבל הוא מלמד הרבה יותר מכך.

הוא מלמד צדק, לדון לכף זכות. ערכים.

והוא נותן דוגמא אישית.

יש לו סבלנות לכל אדם. יש לו סובלנות לטועים.

כאשר מאשימים אותו שהוא טעה באיזה דבר (כנראה בנוגע לאחת התעלומות שמהוות עלילה באחד הספרים), והמאשים (נדמה לי מאשימה, אבל שכחתי בדיוק היכן) אומר: אולי טעית? אולי נעלם ממך משהו? דמבלדור יענה בסבלנות: זו כמובן אפשרות שצריך להביא בחשבון. כאן תתערב בשיחה הסגנית הנאמנה מקגונגל כדי למחות ולומר שדמבלדור יודע יפה מאד שהוא לא טעה. נכון מאד. הסיפור יוכיח זאת אם לא ידענו זאת קודם. ומעניין לשאול אם דמבלדור סמך על כך שמקגונגל תתערב. אני סבור שלא. הוא בהחלט ענו ומאמין שהוא יכול לטעות (והוא טועה, ודווקא טעויות קריטיות שמאפשרות את העלילה, כפי שהוא מעיד על עצמו, מתוך אהבה להארי ורחמים עליו, או, מה שגרוע יותר, מתוך אמונה גדולה מדי בכוחות של עצמו). אך יותר מכך. הוא מבין שתפקידו לתת לאחרים ידע וכלים. את שאר העבודה עליהם לעשות בעצמם.

האם דמבלדור מנותק כמו הארהנאט? ודאי שלא. הוא מסביר להארי שתכונתו הגדולה ביותר, של הארי, היא לאהוב ולסבול מפני שהוא אוהב. לכן הוא כל כואב כאשר הוא מאבד את (ספויילרים למי שלא קרא!) את... נאמר אוהביו ואוהביו, המתחילים למות מן הספר החמישי ואילך.

ובכל זאת, האם הארהאנט אינו אוהב? לפי הבודהה דומה שאכן לא. עליו להתנתק. אבל כאן אני עצמי מוצא את עצמי בצד של היהודים, הנביאים, הרבנים, ולהבדיל עם דמבלדור (ועם הארי פוטר). עלינו לשלם את מחיר הכאב כדי לאהוב וכדי לתת וכדי לעזור לאחרים שיצמחו ויתחנכו וירכשו את הכלים ואת השינויים הקוגניטיביים המהוים חינוך והתפתחות האדם לקראת הראוי לו.

מהי הדמות האידיאלית של עצכחניק בעיני? אני רק יכול להציע את תפיסתי שלי.

באנו לכאן כדי ללמוד ולחשוב יחד. החיים והתורה והידע המדעי לכל סוגיו והתורה. כל אלו יוצרים צמתים של התנגשויות לא פשוטות. הדרך היחידה להתעלות מתוכם היא ללמוד ולחיות את ייסורי הבירור, ולהשתדל להגיע לאמת.

אנו יכולים גם לעזור זה לזה. אנו יכולים לחלוק את התובנות הייחודיות שהצלחנו לזכות בהן, ברחמי שמים ומתוך ייסורי נפש, ייסורים של אהבה בלשון התלמוד, עם זולתנו. זה מה שאנו רוצים, ואני מאמין שלא אטעה אם אניח שחלק ניכר מן הכותבים כאן הם אכן מורים שבאו להפיץ את תורתם, שהיא בעיניהם תורת ה' (או, אם אינם מאמינים בזה, עדיין האמת שמוסרי לקדם ולהפיץ).

כולנו חפצים להעניק את השינוי הקוגניטיבי לחברינו ולכל מי שאפשר.

אבל עלינו לזכור ש"הם רשאים ולא אנחנו". אני יכול להציע את רעיונותי. אני יכול לנמקם. אני יכול להשתדל לקדם את המוכנות להיקלטותם על ידי ניסוחים ברורים, מאור פנים, סובלנות וסבלנות, דגם אישי שאולי ייראה כמוסיף חן על האמת שלי.

אבל זו עדיין, בינתים, עבור אחרים, האמת שלי גם אם בעיני היא היא האמת (וכמובן אני צודק, אם כי אפשר שאני, כמו דמבלדור, טועה ואולי דווקא בנקודות קריטיות...).

כמו הנביא וכמו התלמיד חכם מן התלמוד, אני משתדל אם כן להפיץ את המסר הפשוט או המורכב של צדק ואמת וטוב וחסד. בניגוד לנביא וכמו ר' יוסי, אני מבין שאין לי לצפות שיצייתו לי. בדומה לנביא, ולא כמו הארהאנט הבודהיסטי, אני כואב את הצער שלא הצלחתי להעביר את האמת, כי האמת יכולה כל כך להועיל ולתקן את האדם ואת החברה. אבל בניגוד לנביא, ואולי אף בניגוד לחכם היהודי, אני יודע שהיכולת שלי להגיע לאחרים היא מוגבלת. מאד. איני מצליח להתנתק מן ההשתדלות שלי ומן האיכפתיות במידה שאהיה שווה נפש כמו הארהנאט, אבל אני כן מאמץ את הסובלנות שלו ואת העדר הציפיה שלו להצלחה לפחות במידה כזו שלא אגיע לריב עם אחרים בגלל שדעתי ודברי לא הצליחו לשכנעם.

מה שמאד מועיל לי בדבר הוא התפיסה שלי של חובתי בעולמי מול חובת כל אדם בעולמו. ה' הפקיד אותנו כדי שנתקן את עצמנו בבחירותינו, שנבנה את עצמנו בבחירותינו. לי יש חלק עם כל מי שאיתו יש לי קשר. עלי לתרום את חלקי באופן המיטבי. אבל אני גם יודע שאיני אלא קול אחד מרבים שאותו חבר ישמע בחייו. אני מקוה שיקח את הטוב ביותר מדברי. אבל אני גם יודע שהוא הרשאי ולא אני. וזה מה שה' רצה.

תודה על ההקשבה.

ואידך זיל גמור (=לך תלמד). כולנו. גם אני.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");