הכרנו כמו כולם בדרך שידוך: ארבע פגישות , וורט, אירוסים, וחתונה.היא היתה בחורת סמינר סטנדרטית, נאה ואצילית , היא הגיעה מסגנון משפחה פחות או יותר כשלנו,
עם שם טוב וייחוס מפואר. כמו שנאמר "טוב שם טוב משמן טוב".
התחתנו בשעה טובה, והיה לנו את כל הסיבות לשמוח.
בחודש הראשון לחתונה התחילו החריקות,
אחרי כל ההתרגשות הראשונית, הגיעו החיים האמיתיים.
עד היום אני תוהה לעצמי האם הבעיה היתה מחוסר בשלות שלה וילדותיות, או מיוהרה מתנשאת של אדם שחי בתוך עצמו, היא והיא.
שמתי לב לתופעה מעניינת אצלה. היא לא יודעת לקבל את האחר, אין לה מושג מה זה להתגמש, היא גם לא יודעת לקבל ביקורת. היא גם אף פעם לא ניסתה להבין. כלום. דיקט.
זה התחיל בדברים קטנים, כמו שהגעתי הביתה וראיתי שהאוכל לא מוכן. הופתעתי, היא עדין לא מצאה עבודה, ולא היתה סיבה נראית לעין לזה.
התברר שזה בכלל לא מזיז לה.
" מה קרה, עייפה היום, עבדת קשה?" שאלתי ברוך, כמו שהודרכתי לפנות לאישה בטוב ובנועם.
" מה? " היא לא הבינה. כשהסברתי את תמיהתי, היא ענתה ברוגז " אה, זה? תכף..."
כשראיתי שזה נעשה דבר יום ביומו, חשבתי שייתכן וקשה לה, הצעתי לה באדיבות שנתחלק ביננו, או שנצא לפעמים לאכול במסעדה.
היא בכלל לא הקשיבה, היא דחתה מכל וכל את הרעיון שאתפלש גם אני למטבח, ולא הבינה למה אני בכלל מחפש בעיות. היא תכין מתי שמתחשק לה וגם אם לא, אפשר להכין לבד.
דווקא את הרעיון השני היא קבלה בשמחה יתירה, וזה הצליח לקומם אותי עוד יותר.
כזוג צעיר ולא משופע בכסף, לא יכולנו להרשות לעצמינו את זה, פשוט לא יכולנו!
באותם ימים לא היה לנו בכולל ארוחת צהרים מזינה וחזרתי תשווש ורעב הביתה.
נראה שהיה לה קשה להבין אותי, בעצם לא היה לה גרם מוח להבין את זה, היא חייה בתוך בועה של עצמה וזה הרג אותי. איכשהו בלעתי את הרוק בדומיה וחרקתי שיניים.
הימים שחלפו רק הגבירו את הבעיה עוד יותר.
אני לא אשכח איך להכעיס כשהייתי נשכב לישון ממוטט מכל היום שעובר עלי, היא שוחחה בקולי קולות מעבר לקו, התהפכתי על משכבי לצד השני וביקשתי שקט.
אבל קורי השינה שנטוו בעמל רב הופרעו שוב ושוב, היא ישבה בחדר ובאותו טון ואקורד המשיכה לשוחח בהתלהבות כאילו אין שם מישו שזה מפריע לו. זה הצליח להרתיח אותי.
הפעם לא שתקתי, כשהבנתי שהיא לא תבין בדרך אחרת, קמתי בהחלטיות וניתקתי את הקו. זה היה בברוטאיליות , בשביל להסביר לה כמה אני כועס.
נראה שהיא נצלה היטב היטב את החולשה שלי, היא התהפכה בהפגנתיות על המיטה, כאילו זה לא מזיז לה, ידעתי שאני בצרות, זה היה סימן מובהק לכך.
למחרת קבלתי דש חם מהשוויגער.
יפה. אני גם בטלן, צעקן, חולה נפש וחסר רגש. זה מה שהיא ידעה לאמר עלי, אחרי כל זה.
ידעתי שאין טעם שיש מה להסביר פה, אני זה שחי את חיי איתה ולא הם,ואף אחד לא יתערב בחיינו הפרטיים. נקודה.
אני חושב שעשיתי את טעות חיי, בזה שאז כבר לא התגוננתי והסברתי. ייתכן שהיינו יכולים לפנות לייעוץ ולבנות את ההריסות.
כשהבנו שחיי הזוגיות שלנו עלתה על שרטון. זה היה מאוחר מידי. נעשתי מבחור יציב ורגוע, לתוקפן, רגזן, וחסר מנוחה.
הייתי גם מאוכזב מעצמי, איך לא הצלחתי לחדור את מעטה הקשיחות שלה. ו לא הצלחתי לפלס דרך לליבה. ניסיתי, אבל הניסיונות הטובים תמיד לבסוף היו לרעתי, ובמפח נפש הייתי נופל שדוד במערכה.
יום אחד, לא בהיר כל כך, כשהיא היתה בהריון מתקדם, החבילה התפרקה לה ככה, בקול ענות חלושה.
היא שבה לבית הוריה ולא חזרה יותר.
* למען ההגינות בסיס הכתיבה שלי ועברה עריכה לסיום , לא שלי. תודה..
