אתה חיכית לי שם, קלטתי אותך מרחוק.
באתי עד אלייך, מוקסמת מהשלווה והנעימות שאתה משרה סביבך.
אני מדדה עם עקביי ואתה כמו ג'נטלמן אמיתי, הולך לאט... בקצב שלי.
אנחנו משוחחים, על הא ועל דא. על המשפחה שלך, על המשפחה שלי.
אין קשר. שני הפכים גמורים. שני סגנונות שונים.
אני חושבת... אחרי שעה וקצת... שאין טעם להמשיך. כאן זה נגמר.
ואתה ביקשת לנסות עוד אחת.
הפעם, אני מגיעה עם שיעורי בית, אולי בכולזות.
אני רואה אותך מתקרב מרחוק ובאופן מפתיע, מתרגשת.
מכריחה את עצמי להירגע, ולהיות שכלית. לא יכולה, זה מעבר לכוחותיי.
אנחנו שוב מדברים---> מגלים הרבה קונפליקטים, הרבה ניגודים ובכל זאת, מוכנים לכופף פינות פה ושם.
מכאן, הכל היה שונה ואחר.
הפכנו לזוג לא רשמי, אבל לשניים שהקשר ביניהם בונה, מטפח מידות, אישיות. משפשף, מרגיל אותך להבין... שלכל מטבע שני צדדים. שצריך ללמוד גם לוותר, שצריך לדעת שחיים בשניים, מצריכים עבודה פנימית לא קטנה.
ומול הרגעים הרציניים, היו את רגעי הצחוק, האוירה הנעימה, ההרגשה הטובה לצידך ואת דפיקות הלב שתמיד באו.
ושוב דייט, ושוב דיבורים- בעלמא. לא יותר דיבורים על חיינו העתידיים המשותפים.
אני מבינה שזה נגמר, שאין לי מה לחשוב עלייך יותר ואז,
אתה מתחיל לספר לי מה אתה מרגיש. את הלב הדופק, המתרגש. את הרצון הזה שניפגש שוב ושוב ושזה לעולם לא ייגמר.
טעיתי. אתה כן רוצה שנמשיך... ואנחנו ממשיכים.
הלב פועם, מתרגש, הלך חיי משתנה, אני קמה בכל בוקר מאושרת ומחוייכת. שמחה ורגועה.מתגעגעת ואוהבת. בעיקר אוהבת.
בכל צעד מהיום שלי אתה נמצא. בארוחת הבוקר, בבנק, במחשבות, בתפילות וגם.. בהתלבטות על הבגד בחנות. בכל זמן ומקום. אתה שם.
ואז, הגיע הקץ. החלטנו שזה הסוף. שזה נגמר ואין 'אנחנו' יותר.
אני מבינה למה לא. אני מבינה שזה לא ילך. אני יודעת שזה לא טוב לשנינו.
והלב, ממאן לקבל את זה, הוא כואב. העיניים דומעות. לילות חסרי שינה, ימים טרופים.
אין לי לילה, אין לי יום ואין לי מי שיבין מה מתחולל בנפשי.
והזמן עושה את שלו ומרפא את ליבי, לאט ובטוח.
------------------------------------------------------
אתה מתחתן.
עם מישהי שהיא לא אני.
ושוב הלב מתרסק.
נשלח מהאנדרואיד שלי
