יש ימים בהם את 'קופאת'.
הזמן נעצר, אין היום, עכשיו או מחר.
את לא מוצאת סיבה מספיק טובה שבשבילה שווה לך לחרוג ממנהג התקופה ולעשות משהו.
הגוף מאובן. המוח לא חושב...
והלב....
הלב מחוספס, קר, סגור ונעול עם סוגר ובריח.
אין ריגושים, אין התרגשויות ואין חשק לשמוח.
את שקועה בעצמך, ובעיקר בדיכאון עמוק.
בעצבות ובקושי ואין לך הסבר למה זה כך.
את מחפשת כוחות לאסוף את עצמך, להתרומם למעלה.
את בודקת האם עדיין קיימים האנשים שאת חשובה להם,
אולי תעזרי בהם ותקומי.
הם אינם. הפנו את גבם. פונים אלייך כשצריכים את טובותייך.
ושוב את צונחת אלי עצבות.
והביקורת העצמית מתופפת בעצמותייך ומנקרת לך בראש.
זה בגללו? זה משום מה שהייתי כשהייתי איתו?
לא. אין לי כבר רגשות כלפיו. הוא לא חלק ממני ואני לא שייכת לו.
אז מה זה??? למה התקופה הזאת מכבידה? למה קשה לי??
איך זה שפתאום כל הנסיונות באות בצרורות?
אבא, איך מתמודדים??
נשלח מהאנדרואיד שלי
