מה באמת ההבדל בית מכירת חמץ ל'היתר מכירה'?

שמעתי בשם החזו"א, שמוכר חמץ הבלוע בכלים הריהו כמוכר את צליל הפעמון.

דרלצ היקר, נראה לי שאין זה משנה מה אנחנו מוכרים לגוי, אלא כיון שבמכירה צריך גמירות דעת של שני הצדדים צריך שהגוי ירצה לקנות את הבלוע בכלים, ופשוט לא נראה לי שהוא מבין שהוא באמת קונה את הבלוע, נראה לי שהוא מבין שיש כאן עניין דתי ולא עניין קנייני
ובעניין המכירה - בשביל מה צריך שליח למבור, ימכור בלא שליחות לגוי וזהו

דר לץ
טענתך לגבי מכירת קרקעות תקפה באותה מידה כלפי מכירת חמץ בכמויות גדולות כגון מפעלים, ואולי שם יותר, מחשש להשתלטות עויינת, וכבר היו דברים מעולם.

איני יודע על איזו השתלטות עויינת אתה מדבר, מדובר כאן בביגלך או ביסלי. חלומו הרטוב של כל מנהל מפעל הוא שיקנו ממנו את כל הסחורה בערכה הריאלי.

דר לצ,

אתה מכיר אנשים שמוכרים את החמץ בערכו הריאלי? שבכלל יודעים מה ערכו הריאלי? חוץ מאשר בעלי מפעלים שאולי יודעים מה ערכו הריאלי של החמץ, אבל כמו שכבר הוזכר אין אצלם גמירות דעת מי יודע מה.
וגם אני הק' מצטרף לשאלתו של לוצאטי: מה שם ספרך (אפשר באישי כמובן)?

תוקן על ידי עיק ב- 27/03/2013 21:22:33

בקיבוץ כפר עציון יודעים את ערכו הריאלי של החמץ שהם מוכרים משום מעשה שהיה
ובעניין החלומות הרטובים שהזכרת, שנה שעברה סיפר הגוי שקנה את החמץ ממדינת ישראל כי ארגון טרור הציע לו לקנות ממנו את כל החמץ והוא סרב, והוכיח בכך שהוא נאמן למדינתו, כשדיברתי על העניין עם בעל המכולת שבשכונתי ואמרתי לו שהרי זה טוב לעסקים שיקנו את כל הסחורה ביום אחד במקום בשנה שלמה, הוא אמר לי כי זה יכול להביא לחורבן גדול, שהרי יהיה חוסר גדול במוצרים והנגזרת של העניין הוא עלייה מטורפת במחיר של כל דבר. ובקיצור זה יכול להרוס כלכלה של מדינה שלמה. לכן גמירות הדעת במכירת חמץ היא דבר שנתון לוויכוח, גם של המוכר ובעיקר של הקונה שלא מבין שמדובר בביזנס ולא בעניין דתי.
אמנם יש סוג של גמירות דעת אבל אם היו דוחפים לו גם קניית דירה בחוזה הוא בוודאי לא היה מסכים

דער לעץ, ירחם ה', מה יעזור "נאפה אחרי הפסח" אם כל הקמח כאן במדינה הוא חמץ גמור או עכ"פ בחשש חימוץ מפני שנלתת במים כמה שעות לפני טחינתו?!... מה יגידו בני התורה? לא לאכול לחם שבוע? חודש?

לגוף העניין, גם אם אפשר לדון לכאן ולכאן על מכירה פרטית, הדבר ברור לחלוטין שאין שום הבדל בגמירות הדעת של המוכר של היתר המכירה לבין גמירות הדעת של הקונה של "החמץ של המדינה" כלומר כל הקמח והמפעלים הגדולים וכו'. בכלל אין לקונה, ערבי חביב אחד מאבו גוש, עשירית אפילו מהכסף הדרוש כדי לשלם את הסכום הריאלי של כל זה. ואפילו יזכה לשם כך בלוטו אין ספק שהוא לא בדיוק מעלה על דעתו להחליף מקצוע לסיטונאי מזון ולהתחיל להתעסק בכאב ראש של ההיפטרות מהמלאי החדש שנפל לידיו. בעניין הזה ברור לחלוטין שאין הבדל בין מכירת חמץ להיתר מכירה.

ואגב אני ממליץ לך לקרוא מאמרים של הרב ז. ויטמן ולהתעדכן קצת באופן שבו נעשה כיום היתר המכירה. כבר מזמן שהמכירה אינה נעשית באופן של שליחות.