מציאות העולם על פי שיטת חב"ד

ליאונרדו
ללא התעמקות הנמנעת ממני כעת, אולי נצטרך לחזור להגדרות של הרמב"ם על המצוי ההכרחי

סליחה על העריכה הגרועה משום מה אין לי כלי עריכה, מישהו יודע לעזור? ---- מכיוון שבענין זה הנני לגמרי תלמיד של מו"ר הרב ראובן לויכטר, נוח לי לצטט מביאורו לנפה"ח שער ג' פרק ו' אולם אשמח לדון בדברים. הוא מתייחס לדבריו של הנפה"ח שהבחינה שמצידו היא 'ממלא' ומצידנו 'סובב':" מסקנת רבינו כאן שאין שום מקום לעבודה בבחי' שמצדו ית' וכל עבודתינו היא דווקא בקיום התורה ודקדוק המצוות שהם שייכים רק בבחינה שמצידנו היא תולדה מביאורו את עניין 'סובב כל עלמין' ו'ממלא כל עלמין' בשתי הפרקים הקודמים. ומן המפורסמותשדבדבריו אלו בא רבינו להוציא מדבריהם של גדולי החסידות שביארו סוגיה זו בצורה שונה ובאו על ידי זה לשינוי מהותי בכל דרכי העבודה. בספרי גדולי החסידות נתבאר עניין הממלא והסובב בצורה הפוכה מדברי רבינו. בחינת ממלא כל עלמין היא הבחינה שעל פיה הקב"ה ממלא את כל העולם ומחיה אותו כמילוי הנשמה את הגוף ואילו בחנת סוסס היא הבחינה שעל פיה הקב"ה סובב את כל העולם בהשוואה גמורה כעיגול המקיף שאין בו מעלה ומטה.שינוי זה אינו רק שינוי השם אלא הוא מלמד על שינוי מהותי בהבנת עניינה של הבחינה הנסתרת מאיתנו.בעל התניא מדגיש שלמרות הצמצום הוא ית' ממלא כל עלמין ואילו רבינו מבאר להיפך שאף שהוא ית' ממלא כל עלמין בהשוואה גמורה , אך מנפלאותי הוא שעניין זה נסתר מאיתנו . שינוי זה מוליד גם מחלוקת בדרכי העבודה"...[כאן כבר נמאס לי להעתיק ואכתוב שמה שהוא אומר בהמשך זה שמכאן נולד המושג ביטול היש, שכן לפי הבנת החסידות יש בתוך התחום של הנבראים מציאות שבה העולם בטל ואילו לנפה"ח זו רק אמונה שיש בחינה כזו אבל א"א להתעסק איתה כלל לשום נברא שהוא). -------- עד כאן דברי הרב. מכאן דברי התלמיד שמסכם את האמור ביחס לנידון אשכול זה. להבנתי כוונת הנפה"ח היא שכשם שכל ידיעתינו על הבורא היא על דרך השלילה כך כל ידיעתינו על מציאות העולם מצד הבורא היא שמצידו העולם לא שייך, וכיוון שבמושגים רוחניים עסקינן הרי שאם לא שייך אזי מצידו אין עולם, ומצידו הפירוש מצד מציאותו שהיא סוג מציאות אחרת, מציאות של בורא. דהיינו לא שיש בזה דרגות אלא שכך זה מצד ה'סוג' מציאות של בורא: שאין עוד מציאות.אבל כיוון שהוא מעל הנמנעות הרי שהוא יצר מציאות של עולם ושמה הוא רק בבחינת ממלא שמקיים את העולם. וכך כותב בפרק ו':" מצדו המשיג עצמותו", דהינו שזה שייך לאיך שהבורא משיג את עצומתו ומזה יוצא היחס לעולם. אבל לפי התניא הרי שגם האופן שבו העולם התאפשר הוא לא רק בזה שהבורא מעל הנמנעות, אלא שגם במציאות העולם יש דרגה נעלמת שבה כל המציאות מתייחסת לאין סופיות של הבורא וזה מה שמקיים אותה. לפי זה הנפה"ח כלל לא התחבט בפרדוכס כל שהו והיחס שלו לבריאה איך שהיא היום לא יהיה שונה מהיחס של כל ריאליסט. ולדעתו עניין הצמצום שייך רק לאמונה שיש דרגה מצד הבורא שאין עולם ועלינו להתעסק איתה באמונה רצוא ושוב. אמרי בינה מה המקור שהגר""א היה קיצוני יותר מהגר"ח בענין זה? דרך אגב בערך חב"ד בויקיפדיה יחסו של הגר"ח לחסידות מתואר בצורה מגוחכת, וביארתי דברי בדף שיחה שם . זה היחס הכללי בחב"ד? ------- וינצ'י: המחוץ לטבע הוא לדעתי זה שהוא סוג מציאות אחרת בעצם הגדרתה כנמצאת. ולא שהוא נמצא כמו שהמציאות נמצאת אלא שהוא רוחני לגמרי ואצלו המציאות היא אלוקית.

הבעיה עם הפנתאיזם היא בעיקר דתית ולא בעצם תפיסתה הפילוסופית. כי אם אתה רואה את מציאותו של הבורא באותו מקום שבו המציאות נמצאת, זה מוריד מהתביעה המוחלטת של הבורא מהנבראים, כמצווה ומצווים. והחסידות עושה שילוב שהבורא נמצא איתנו ביחד בשביל העבודה 'החסידית' אבל... יש את הבחינה היותר שרשית ששם הוא נמצא לבד ולא שייך כלל מציאות. עקרונית היא יכלה להגיד שבשביל השו"ע הבורא נמצא כמו אצל הנפה"ח ובשביל החסידות וכו' אלא שהיא רואה עצמה כמפרשת את השו"ע. נראה לי שבברסלב ששם השו"ע נשמר כצורתו יש קצת את היחס הכפול הזה בצורתו שהצגתי בסוף, ולכן דיבורי החסידות שם הם רק ביחס לעבודה מעשית וליחס של הבורא אלינו.

וואו. לאיתי היקר, אנסה להסביר כמיטב יכולתי.
 בחב"ד לא סבורים שהעולם הוא דמיון, אלא שהמציאות נקבעת על פי התורה, כלומר, אני יודעת שיש עולם כי כתוב בראשית ברא אלוקים וכו'. המקור לזה- אסתכל באורייתא וברא עלמא. בנוסף יש את העניין של התהוות תמידית, שהקב"ה מחיה את העולם ומהווה אותו בכל רגע מחדש- וזה לימוד על הפסוק "לעולם ה' דברך ניצב בשמים." שהאותיות יהי רקיע מהוות את הרקיע וכן הלאה כל עשרת המאמרות מהווים את העולם והאותיות של עשרה מאמרות הן כלים לחיות המהווה את הרקיע/ ארץ/ חי צומח וכו'. 
זה לא דמיון. זו פשוט אמונה שכל מה שיש כאן ולמעלה הוא אלוקות. 
מה שכתבת על מי זה בעצם אני- תלוי אם אתה צדיק או בינוני/ רשע. אצל הצדיקים יש רק נפש אלוקית כי הכריעו את הנפש הבהמית, וזוהי מציאותם, ולכן היה הלל אומר שהולך להאכיל את העלובה- זה גופו, שהיה מדבר עליו כעל מישהו זר. לעומת זאת רובנו מורכבים מאני שהוא נפש בהמית, שכל רצונותינו נובעים ממנה, ורק מעט מהרצון נובע מנפש האלוקית שבאה לידי ביטוי מעט מדי בחיינו (שוב, כל אחד לפי דרגתו). אז אם אתה שואל מי אני, אני הנפש הבהמית. או אולי בפורום הזה שייך לכתוב הנפש השכלית ולעיתים האלוקית כי הבהמה לא כל כך מתעניינת בשאלות כמו אלו המופיעות כאן.

למיימוני, אדמו"ר הזקן לא מפרק לחלקי חלקים את הנשמה. מה שאתה קורא יצר טוב הוא קורא נפש האלוקית, ולמה שאתה קורא יצר הרע- נפש הבהמית. החלוקה לספירות ומידות היא בסך הכל חלוקה של תכונות שקיימות גם בצד הקדושה וגם בצד הקליפה, כמו נטייה לחסד (בית הלל.) נטייה להחמרה (גבורה, בית שמאי), ועוד מידות שיכולות להתבטא בצורה טובה ובצורה רעה. המידות והמוחין זה לא "אני" אלא כלי דרכו אני מתבטאת, כלומר, נפשי האלוקית מתבטאת דרך מוחין דקדושה, לימוד תורה נניח, ונפשי הבהמית דרך כעס וגאווה או תכסיסים שכליים למטרות רעות חלילה.