ידוע ומפורסם שעם ישראל חוגג את החירות, העילה לחג היא יציאת מצרים; בתפילה אנו קוראים לו 'זמן חירותינו'. אולם ההבדל בין שאיפה לחירות לשמחה על 'חירותינו' גדול[1].

האם חירות היא אכן נושא חיובי? אם נחזור קצת זמן אחורה רוב מכריע מהציבור חשב שהיא שלילית לחלוטין. "כשילד קטן רוצה לאכול לבד, וכולם יודעים שלא תשאר לו טיפת מאכל לבלוע אחרי שבגדיו, כסאו ושלחנו הם יקחו חלקם. האם שפוי לכבד את חירותו ולאפשר לו לאכול בדרכו שלו?", היו אומרים לנו. "וכששיכור מאמין שצמחו לו כנפיים וחפץ לקפוץ מהמרפסת, נניח לו?".

אמנם אנו רואים שחכמי ישראל כיבדו את החירות, ואמרו[2]: 'אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה'. אך מעניין שאמירה זו לא סתרה בכלל אמירות כמו 'לעולם ישים אדם עצמו על דברי תורה כשור לעול וכחמור למשאוי'[3], או פסיקת הלכה ש'משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל... ולכל הרוצה להתגייר משאר האומות... אבל מי שלא רצה אין "כופין" אותו לקבל תורה ומצות, וכן צוה משה רבינו מפי הגבורה "לכוף" את כל באי העולם לקבל מצות שנצטוו בני נח, וכל מי שלא יקבל יהרג...'[4].

האמת ניתנת להאמר, שדברי חל"ז בשבח החירות הם דברי הגנאי החמורים ביותר שלה, כי הנושא שעליו אמרו מה שאמרו הוא כסיבה לקבל את עול התורה ולהתחשב, כביכול, בעלבונה; שכך הם דבריהם: 'אמר רבי יהושע בן לוי, בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ומכרזת ואומרת אוי להם לבריות מעלבונה של תורה; שכל מי שאינו עוסק בתורה נקרא נזוף, שנאמר נזם זהב באף חזיר אשה יפה וסרת טעם, ואומר והלחת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלחת, אל תקרא חרות אלא חרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה, וכל מי שעוסק בתלמוד תורה הרי זה מתעלה, שנאמר וממתנה נחליאל ומנחליאל במות'. מדרש זה מופיע במספר מקומות[5], ובאבות דרבי נתן נוספה בו המילה 'שכל מי שעוסק בתורה, הרי הוא בן חורין "לעצמו"', כלומר, התורה דורשת מבן האדם חופש פעולה, ולכן היא דורשת ממנו להישמר בלימודה ובקיומה, ע"מ שיוכל להיות 'בן חורין'. לפי הכתוב ב'אבות דרבי נתן' המשמעות חמורה אף יותר, הנושא הוא לכאורה כיצד להימלט מהפחד האיום מפני בת הקול, והתשובה היא שרק כשנקיים את התורה נוכל להמלט ממנו, או בפשטות, אין דרך להמלט ממנו, כי יעודו להפחיד אותנו וליטול את חירותינו בדרך חיינו והשקפת עולמינו.

אולם צורך הביטוי מעניינת במיוחד, כי ללא ספק משמעות דברי חז"ל שהחירות הינה אידיאל, והדרך להשיג אותה היא ע"י קיום התורה. גם לפי גרסת אבות דרבי נתן יש לאדם לשאוף להיות בן חורין מפני אותה בת קול מפוצצת, אלא שלפי דבריו הנושא תמוה במקצת. השאלה היא, אם אכן החירות הינה אידיאל, מתי אפשר לחוש בה וכיצד, אם בכלל – כאשר כל זמן חיי האדם הוא מחוייב למצוות.

נקודה מעניינת מדברי הרמב"ם במוסר לבנו: 'ויש לך, בני, לדעת, כי פרעה מלך מצרים הוא יצר הרע באמת, וישראל כולם גם כן באמת הם בדמות דבר אחד בעניין השכל האנושי... ומשה רבינו הוא השכל האלוהי ומצרים בכללו הוא הגוף... וארץ גושן הוא מקום הלב...'. הרמב"םמצא לנכון להמשיל את תהליך בניית עם ישראל במצרים לאדם, בו יש גורמים פסיביים (אנשי מצרים) ואקטיביים (שרי מצרים), מרכזי כח (הלב=ארץ גושן) ודחפים (השכל=כלל ישראל) וכו'. המשל טעון ביאור, מלבד הפליאה על תופעת משל במשנת הרמב"ם, אבל הנקודה המעניינת, שכנראה זהו עיקר המסר שרצה הרמב"ם להעביר, היא שהשכל מחולק לשני חלקים מקבילים, האחד הוא יצר הטוב והשני הוא כח הדחף, שהוא כגוף נטראלי – הוא יכול להיות בשליטת החלק הראשון, אבל ביכולתו להתחבר לעיקרון נפרד – כח הרע.

תפיסת כוחות הרעה כעיקרון, ולא כמציאות, מוכרת יותר במשנת הרב קוק, שאת הרע יצר האדם. הנושא מצויין בספרות הסוד כ'הקיימות של כוחות הרע'[6]. האדם הראשון, כנראה, שאמר: "תכבד העבודה על האנשים, ואל ישעו בדברי שקר", הוא פרעה, והוא כנראה טבע את אמירה זו. משמעות האמירה שבכלל תפקיד האדם לעבוד, ולא לשעות – לפנות – ליצור, להרחיב את הפרספקטיבה – להיות 'בן חורין לעצמו'. נקודת מבט זו כעיקרון קומוניסטי, נראת לכאורה כמשתפת יותר, מתחשבת יותר; אבל לרוב מתבצעת כמגבילה, מקובעת וחסרת רגישות. מסתבר שבן חורין אמיתי הוא דוקא מופנם, מסוגר בדעותיו ולגביהם הוא אפילו די שמרן. במון הזה 'כוחות הרע' הם בהחלט משהו זר לאדם הנעלה, וטוב יהיה אם יסתגר בעצמו ולא יחפש את מה שמעבר לסגולתו, כשהוא עלול למצוא את אותם כוחות.

מסתבר שהחירות האמיתית היא להיות טוב במה שאתה חזק, לראות מה אתה יכול להוסיף לבסיס הנכון שלך, לא לחפש רעיונות ולא לקחת מכל אחד קצת תוך איבוד הנקודה החשובה בחייך. "אין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתורה – וכל העוסק בתורה, הרי זה מתעלה".

אחת התופעות המעניינות היום היא שיש אנשים 'אובייקטיבים', הם מאוד חכמים וחושבים, אבל בגלל זה הם בדרך כלל מאוד מקבלים באמפתיה כל דעה שהם שומעים; קוראים לזה ליברלים. מאידך, השמרנים, שלא מוכנים לחשוב על יסודות התפיסה של עצמם, יילחמו עד חרמה בכל מי שלא ילך עימה. ההיגיון היה נותן שהמצב יהיה הפוך: השמרנים, שלא מבינים מספיק את העיקרון שבתפיסתם, אמורים להבין שיש כאלו שמתנהגים אחרת, ואולי גם לא ממש מבינים בתפיסת עצמם. לעומת החושבים, שאחרי עמל ויצירה אמורים לעמוד על דעתם. אולם כנראה חירות הפרט היא אכן תפיסה, ולא מעשה אקטיבי. כלומר, החירות טבועה בנפש היוצר כבסיס לחיים, והיא שנותנת לו את כח היצירה. אולם השבוי, כבול בעיקר בחוסר המסוגלות לחשוב על עצמו, ואנטי חירות הזולת היא רק תוצאה. "זמן חירותינו" הוא המנוע של "חג החירות".

כופין אותו עד שיאמר רוצה אני, שלא יעיז לא להיות בן חורין.

וכעת הגיעה תור הסמנטיקה.

ומה עם לאפרושי מאיסורא?

עבד ה' הוא לבדו חופשי? / אדמיאל קוסמן

22 במרץ

פורסמה על־ידי מערכת 'שבת'

המערכת הדתית מכילה רובד עממי אשר נשען על פקודות ואיומים, אך מעליו מצויה חירות רוחנית נטולת כל פחד. זהו איש החופש של ריה"ל

אפשר לדבר על חופש מזוויות רבות ושונות, אך הקשה מכולם להבהרה לדעתי היא זו הדתית; זו העוסקת לא בחופש החברתי והפוליטי של זכויות־האדם, שהוא עניין למומחים מתחומי המשפט והממשל הפוליטי, אלא בחוויית החירות האינדיבידואלית – זו החוויה של האקזיסטנציאליסט הדתי.

מה יכולה להיות המשמעות של האמירה הידועה של רבי יהודה הלוי ש"עֶבֶד ה' הוּא לְבַדּוֹ חָפְשִׁי"? ההרגשה האותנטית יותר של מי שכפוף למערכת ההלכה היא, מוכרחים להודות, לא של חופש, אלא של היכבלות בסד כבד ושל נשיאה בעול מעיק – ותחושה בסיסית זו של היהודי שומר המצוות הרי אינה תואמת כלל לאמירתו של ריה''ל, אלא דווקא לקביעתו החד־משמעית של המשפטן אביעד הכהן שלפיה ''במוקד הגישה היהודית ניצבת תפיסה שאינה רואה את האדם בעיקר כ'כבן חורין', אלא כ'מְצֻווה'. כנושא חובות'' ('מנחה למנחם', עמ' 49).

כיצד ניתן ליישב את המתח הזה בין המקורות הרבים המצביעים על החופש של האיש המאמין שנקנה באופן פרדוקסלי (לפי טענה זו) דווקא על ידי שיעבוד למערכת הדתית התובענית – ובין המציאות הנפשית שעליה מצביע אביעד הכהן, שהיא־היא זו המיידית, הפשוטה והישירה, של האיש הדתי־מהרחוב – אם הוא מוכן להודות בה בכנות.

אומניפוטנטי ותינוקי

נדמה לי שסוד העניין נעוץ בהבנה שהמערכת הדתית נבנית משני רבדים שונים מאוד זה מזה. היא מכילה רובד פשוט ועממי, אשר נשען באמת על צווים, פקודות ואיומים שהופנמו. זוהי מערכת היררכית נוקשה, שבראשה מצוי ה"אל שבשמים", המצטייר ברובד זה כמעין אב מחמיר וקפדן שאיננו מוותר ל"ילדיו שבארץ" על תביעותיו החמורות ("כל האומר הקב"ה ותרן הוא – יותרו חייו", בבלי בבא קמא, נא) – תפיסה שבלשון המסורתית אפשר לכנותה "יראת העונש".

את רובד זה של חיי הנפש של האיש הדתי מכנה הראי"ה קוק "יסוד גס" – אך עם זאת הוא מדגיש:

לא נעקור את היסוד הגס של יראת העונש מקרב הגות רוחנו, אף על פי ש[היא שוכנת] רק בתחתיתה היותר שְפֵלה של שדרת הרוח.

ומדוע אין לעוקרה? משום שיראה זאת דומה לשמרים, ו"שמרים הללו מאמצים הם את הכוח של היין המעולה בהיותם שוכנים בתחתיתו" (מוסר אביך, מידות הראיה, עמ' קכח).

אולם ברובד גבוה יותר, זה הנחשף במלואו רק לאלה שבגרו מבחינה רוחנית וזכו לראות בבינת הלב כי תמונות ילדותיות אלו שייכות לעבר הפרימיטיבי של מצב האנושות – ושעל החזקתן כיום משלמת החברה הדתית מחיר כבד ("במצב הבריאות אין צורך ליראת העונש… וכיון שאין הגנה זו [של יראת העונש, במצב הבוגר יותר] נצרכת – הרי היא מזֶקֶת בציוריה [הילדותיים] לפעמים" (הראי"ה קוק, שם).

ואף אם יש לסייג הפרדה זו במידה מסוימת, ולומר כי היא איננה הפרדה חתוכה לגמרי – כמו שמדגיש הראי"ה קוק שם, שכן גם האיש הנעלה נזקק מדי פעם ל"שמרים" הללו של ציורי הדמיון הילדותיים – עדיין אפשר בכל זאת להציב כאן מחיצה בין שתי הרמות הללו. ונדמה לי שרק לאור הבחנה זו ניתן להבין את דברי ריה"ל על עֶבֶד ה' החש שהוא חי את חייו באמת מתוך חופש פנימי.

חופש זה הוא החופש של מי שכבר איננו חי בחרדה ובפחד לא מהחברה, לא מחלקים מאיימים שהודחקו בנפשו־פנימה ולא מאיזשהו אל־מדומיין הרודף אותו כדי להענישו – אלו הפחדים המניעים באופן הרגיל את צייתנותו של האדם הרגיל.

נבהיר זאת עתה מזווית אחרת: "האדם הרגיל" (בין אם הוא שייך לחברה הדתית או החילונית) מתאפיין בכך שהמבנה הנפשי שלו הוא אגוצנטרי־לעילא. הוא שקוע באופן תמידי ברדיפה אחרי הצלחה, הישגים והנאות ובבריחה מתמדת מהסבל. עקב כך, האגוצנטריות, שהיא עבור "האדם הרגיל" – בדמיונו־הילדותי – מעין מגנט המושך את כל העולם מסביבו אליו, לשימושו, מציבה אותו ביחסיו עם העולם כמעין "מֶלֶך" השולט בדמיונו בכול (תפיסה הקרויה בלשון המקובלים "אני אמלוך"); כשבפנטזיה הלא־מודעת כל הסובייקטים שהוא פוגש הם בעיניו רק אובייקטים – "חפצים" שבהם הוא משתמש לצרכיו.

תכונה אינפנטילית זו מכונה בפסיכולוגיה של גיל הינקות אומניפוטנציה. לצערנו רבים מאוד – וביניהם גם אנשים בכירים ביותר, אף אלו המנהלים את המערכות הפוליטיות, הכלכליות והביטחוניות – נושאים אומניפוטנציה זו איתם מגיל הינקות הרחק אל תקופות מאוחרות של חייהם; וזאת לרוב ללא ידיעתם, שכן הם חיים את חייהם לכאורה בגוף של אדם מבוגר המתפקד כביכול כבוגר, אף שלמעשה המרכז החווייתי שממנו האני שלהם פועל הוא אומניפוטנטי ותינוקי לחלוטין.

כללי המשחק: ללכת רק למעלה. משחקים שש־בש בשוק מחנה יהודה, ירושלים
צילום: פלאש 90

קריסה אל החור

עבור מי שהעולם ניבט אליו דרך המשקפיים האגוצנטריות אין כל דרך אחרת. אם הוא רוצה להימנע מהרס עצמי ומקריסה לתוך "החור השחור של עצמו" – עליו להיאחז בכל־כוחו בנורמות שהחברה מציבה לו ובסייגים החיצוניים המחייבים, שרק דרכם הוא יכול לשמֵר ממד מסוים של אנושיות, מוסריות וגוון כלשהו של רוחניות בעלת־ערך.

התחושה של היות האדם הרגיל אסיר בכלא של ההלכה (או המוסר בחברות אחרות) היא אפוא התוצאה המוכרחת של האגוצנטריות הכולאת ומגבילה את עצמה (לעתים קרובות אף לא מסיבות מוסריות באמת, אלא מחשש־בעלמא מ"מה יאמרו עליי"). וזאת על אף ששאיפות האגו המפעפעות מתחת לסף ההכרה יולידו מעתה ללא־הרף תחושות מחנק וחוסר שביעות רצון (זיגמונד פרויד טען שדיכאון קל זה הרי הוא באופן הרגיל מצבו הבסיסי של כל בן תרבות המקבל עליו את נורמות החברה).

מה מחזיק אפוא את "האדם הרגיל" בכל זאת לכוד במסגרת הדת? התשובה על כך ברורה: אך ורק אותה "יראת עונש" – שהיא האמצעי היחיד שהאגוצנטריות, מסיבות מובנות מאליהן, יכולה להיות מושפעת ממנו. רק יראת העונש יכולה להניע את ההמונים להתקרב אל הטוב, המוסרי והקדוש (אמנם, יש להודות, לרוב התקרבות זאת איננה נעשית אלא בדרך חיצונית ושטחית מאוד – אך עדיין יכולים אנו לטעון שגם בכך יש ערך מסוים).

עתה ברור ומובן מאליו שבאורח חיים דתי זה של "האדם הרגיל" המופעל אך ורק על ידי "יראת העונש" לא כלול שום ממד של חופש. אנו מבינים אפוא עתה שהחירות שמדבר עליה ריה"ל היא לא של "האדם הרגיל" המקבל עליו עול מצוות – אלא של האיש הקדוש, זה הנקי מהכבלים של האגוצנטריות ואיננו חושש כלל מ"יראת העונש". ניקיון פנימי זה מקנה לאיש הקדוש באופן מסתורי תחושת קלילות אדירה שאיננה ניתנת כלל לתפיסה על ידי "האדם הרגיל".

במילים אחרות: מי שבגר באמת באופן פנימי, איננו כבול עוד למעגל הנצחי של הרדיפה אחרי ההצלחה וההנאות ואיננו חושש עוד מהכאב, מהייסורים ואף מהמוות – הוא־הוא האיש החופשי־באמת שעליו מדבר ריה"ל. אדם כזה כבר איננו מונחה ביחסיו עם הסביבה על ידי אותו מגנט "נצלני" של האגוצנטריות, ואפשר לומר על דרך המליצה לפחות כי הוא משוחרר וחי את חייו מתוך אהבה ואמפתיה לכול ומתוך אותה ראייה שעליה מדברים אנשים קדושים בכל רחבי העולם – הראייה הבהירה של האחדות עם הממד האלוהי, אחדות ש"האדם הרגיל" כלל איננו מכיר.

רק לאור הבנה זאת אפשר לתפוס משהו מתחושת החופש האינסופית שביטאו כמה מגדולי החסידות – אף בדברם באופן כה נועז על הדבר המקודש־ביותר לקהילה היהודית, על כבלי־ההלכה והנורמות ההתנהגותיות. צדיקים חסידיים אלו גם העזו לעתים לבטא תורות אלו "בקול רם" והותירו לנו בכך "פתח הצצה" אל עולם שונה לחלוטין של האיש החופשי באמת.

הנה דוגמא אחת אופיינית לכך, של אחד מענקי החסידות, רבי מרדכי יוסף ליינר מאיזביצא, בעל 'מי השילוח' הקובע באופן נחרץ קביעה מדהימה זו: ''…מי שהוא טוב בשורשו מותר להתפשט את עצמו, כי כל מה שעושה הוא רצון הש''י'' (בראשית, עמ' יג־יד).

ובמקום נוסף מסביר זאת רמ''י ליינר כך: על אף שנאמר במפורש בתורה ''וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם [אֲשֶׁר אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם''] (במדבר טו, לט) – עם זאת ''בזמן שלבו של אדם מזוכך ואינו חומד רק לדבר שהוא רצון ה' [אזי] מותר להתפשט ברצונו – וע''ז נאמר 'עֵינַיִךְ בַּשָּׂדֶה אֲשֶׁר יִקְצֹרוּן' (רות ב, ט) – היינו בזמן קצירה מותר להתפשט [וללכת] אחרי עיניו'' (רות, ד''ה ''עיניך'', עמ' רה).

משחק הדאהם

נוכל לסיים דיון קצר זה בנושא החירות של האיש הקדוש – זה שעיניו נקיות ואין הוא פועל מתוך המרכז האגוצנטרי – בהצגת הסיפור החסידי הבא על רבי מנחם נחום משטפנשט (רוז'ין), המדגים תפיסה זו באופן בהיר במיוחד:

בימי חנוכה בא פ"א [פעם אחת, הרבי] אל בית מדרשו והנה איזה אנשים יושבים ומשחקים במשחק הדאהם [דמקה] כמנהג העולם בימי חנוכה. והאנשים הנ"ל בראותם כי רבם ניצב עליהם נתבהלו מאוד, ופתח הוא [הרבי] את דברות קדשו וענה ואמר: הידעתם את כללי משחק הדאהם? ושתקו. אמר להם: אני אגיד לכם את הכללים. הראשון, אסור ללכת שני צעדים בפעם אחת, וכאשר הולכים יש ללכת רק למעלה ולא למטה, אזי – כאשר אדם בא למעלה – הוא יכול ללכת לכל מקום שירצה (ר' ראובן ז"ק, כנסת ישראל, עמ' 135, בתרגום מיידיש).

פורסם במוסף 'שבת', 'מקור ראשון', י"א בניסן תשע"ג,

=======
מה שמיוחד במאמר הזה לטעמי, זו ההבחנה, בהקשר זה, בין האדם האגוצנטרי לאדם הנעלה.

החירות היא החופש לפעול מבלי הפרעה ע"פ רצוני והכרתי.
ז.א. שהחירות מחולקת 2 חלקים. 'רצון' והסרת המפריע.
בחלק הרצון-בזה יש לדון מהו הרצון האמיתי של האדם, מיהו האדם מה זהותו האמיתית.
נראה שחזל סברו שרצון האדם 'האמיתי' הינו עשיית הטוב, הם זיהו את האדם עם החלק הנעלה ומכאן הגיעו ל'כופין אותו עד שיאמר רוצה אני[ע"פ הרמבם בהל' גיטין]
זהו גם הפירוש למשנה באבות אין אתה בן חורין וכו' האדם איננו בן חורין לצאת ממחויבותו הבסיסית לצדק וליושר [ובעצם רצונו האמיתי לדעתם] שכוללת כמובן אתעבודת הא-ל.

מכאן אנחנו מגיעים לבעיה של 'שלילת החירות בשם החירת'. מהם הגבולות לכך.
[הבעיה הזו היא אגב לא 'בעיה דתית' היא קיימת בכל סוגי של החירות שנרצה לתת כמו לדוג' ילד ש'רוצה לקפוץ מהגג וכדו']

אח רחוק

העלית נושא מעניין מאד וחשוב מאד.

כדרכי, סבורני שצריך לפתוח קודם כל בהבהרת מושגים. (זו משימה פילוסופית ממעלה ראשונה).

המילה "חירות" יכולה להצביע על כמה נושאים, והחירות מתבטאת במספר אופנים.

א. האדם נידון לחירות. האדם נידון לבחירה.

הפילוסופיה הקיומית (אקזיסטנציאליזם) חידשה שמהותו של האדם היא לבחור. אנו בוחרים בכל רגע ורגע בחיינו. לא כל הבחירות חשובות. בחלקן אנו בוחרים לא לבחור וממשיכים להסתמך על הרגלים. אבל הבחירה היא לא רק יכולת. היא מהות. ההומו סאפינס, האדם, הוא האדם הבוחר.

זאת בניגוד לאלו שניתחו את מהות האדם ויצא להם שהאדם כפות להוציא את תכונותיו והגדרותיו מן הכוח אל הפועל.

ב. מיגבלות ותחומים שבהם אין בחירה

בעוד האדם בן חורין לבחור, הוא מוגבל מבחוץ על ידי סביבתו ולפעמים על ידי עצמו.

איננו בני חורין לבחור אם לעוף כי אין לנו כנפים.

איננו בני חורין לשבת ללמוד כל היום, לא כולנו, כי יש עול של פרנסה.

אבל אנו בני חורין לבחור, בתחום החברתי, בחירות גדולות (כאן אני הולך בעקבות הרב דסלר) של השתייכות חברתית. ויש לנו הרבה בחירות קטנות. חלקן פחות חשובות: כמה כפיות סוכר לשים בקפה של הבוקר. חלקן חשובות יותר, לפעמים מכוח ההצטרפות: האם לאכול בארוחת בוקר דבר מסויים שהכשרו פחות ממה שאני רגיל בו. ויש בחירות חשובות יותר: האם אלך היום לטייל או אשקיע בלימוד.

הבחירות צריכות להעשות ואכן נעשות מתוך מחשבה. מה עדיף ומה נכון? ללמוד (אני אוהב ללמוד וזו מצוה) או לטייל (הילדים זקוקים לטיול).

ההרגלים והאמונות מקילים על בחירות מסויימות ומקשים על אחרות. אדם כעסן יתקשה לבחור לשתוק. אדם שפל רוח או עדין נפש יתקשה לבחור להגיב בכעס גם כאשר זו הבחירה היעילה יותר.

ג. תחומי הבחירה

במה אנו בוחרים? ניתן להבדיל בין רמות - תחומי הפעולה שלנו, במובן הרחב של המילה "פעולה". מעשה, דיבור, מחשבה. יש שהם בחירה בפעולה בכיוון מסויים, ויש שהם בחירה במחדל, שב ואל תעשה. אם קפץ המתג של שעון השבת, אני יכול לבחור להזמין את הגוי כדי שיסדר זאת בשבת, ואני יכול לבחור לא להזמינו. השיקול שלי יכול להיות הלכתי: האם מותר להעזר בלא יהודי בנסיבות כאלו.

אני בוחר גם בתחומים שאינם מוכרים לשום אדם. מחשבותי נתונות לי בלבד. אמנם איני שליט ברגשותי, אבל אני יכול לעבדם על ידי מחשבה. אני בוחר אם כן על מה לחשוב בכל רגע ורגע.

אני גם בוחר, מבחינות מסויימות, באמונות או למצער במחוייבויות. אני בוחר להיות יהודי, להתנהג כיהודי (לפי האופן שבו אני מבין מהו יהודי, כלומר אורתודוכסי). במישור הפרטי נמצאות בחירות חשובות מאד, אולי החשובות מכל. הרי יכול אדם להתנהג כאנוס, להראות כלפי חוץ כמי שהוא שומר מצוות (או להפך) ובתוכו לחשוב מחשבות הפוכות ולמרוד בדרך שכפויה עליו מבחוץ. החירות שלו באה לידי ביטוי בעולם המחשבה הפנימי ובחירתו היא לא להתעמת עם מה שכפוי עליו מבחוץ נגד אמונותיו ורצונו.

אחד מתחומי הבחירה הוא איך להגיב על הקנטה מבחוץ. יש סבורים שדבר ראוי הוא אם אדם מסוגל להבליג על עלבון והשפלה מבחוץ ולחנך את עצמו, גם באותו רגע וגם בכלל, להתעלם. זה נעשה, בין השאר, על ידי בחירה ללמוד לבנות את הערכתו העצמית ללא תלות באחרים. כך יכול (הרמב"ם או בעל חובות הלבבות) להדגים זאת על ידי אותו סיפור באיש המעלה שישב באניה ואדם גס שפך עליו לכלוכים, אלא שאיש המעלה לא חש פחיתות כבוד ולא סערה של כעס. ואדרבה, שמח על שחינך את עצמו עד כדי כך.

ד. החירויות של חג החירות

השיחרור מעול חיצוני, משעבד, שכופה עלינו דרכי חיים שרעות בעינינו, עול שמאפשר לנו לחיות לפי עקרונותינו וערכינו רק בפנימיות שלנו, שיחרור כזה הוא הוצאה מעבדות לחירות. וזה מה שאנו חוגגים בפסח, וזה המובן הראשון והפשוט שבו אנו קוראים לחג הזה "חג החירות".

אבל, כפי שכתב אחרחוק בעל האשכול וכפי שאמר בדרשתו, יש גם חירות פנימית, אותה חירות שעליה אמרו בגמרא שתלמידי חכמים הם היחידים שהינם בני חורין באמת, כי הם משוחררים בעולמם הפנימי משיעבוד לרגשות סוערים או מהתמכרות לרצונות שליליים (מה שמכנים "תאוות"). על תלמיד חכם כזה נאמר ש"אין לו מעליו אלא ה' אלקיו". זו החירות הראויה שגם עליה מרמז חג החירות.

***
סיכום קצר

האדם הוא תמיד בעל בחירה ותמיד הוא בוחר אם כי בידו לבחור להישאר עם הרגליו.

אין אדם שאינו משועבד מבחוץ לגורמים חיצוניים שיכולים להיות טובים או רעים. מבחינה מסויימת אפשר לומר שגם הרגלים רעים, רצונות לרע וסערות רגש עלולים להיות מעין שיעבוד פנימי.

חג החירות מציין את החירות שקיבלנו מן השיעבוד למצרים. אבל אנו עדיין נתונים בשיעבוד חלקי, איש לפי תנאי חייו.

חג החירות מזכיר לנו לחפש את החירות הפנימית שמשלימה את החירות החיצונית וחשובה יותר ממנה. החירות של הבחירה בערכים, שמשתחררת מן התלות ברגשות (אלא מאפשרת לנו לחיות בהתאם לערכינו). החירות ליצור. וזו עבודה לחיים.