ספירת העומר - מנהגי האבלות שבו - דיון מחודש בנושא

בעל, הדברים לא כ"כ נוגעים לנקודות שאני העליתי. אני לא מדבר על מקור לדינים ידועים אלא אני מדבר על הטעם של אבלות זאת. זה לא משנה מהיכן ומתי היא נקבעה ועל סמך מה...

שלום דרלצ,
אני מבין ממסקנת דבריך כי בעצם אין דין להיות עצוב באותם ימים אמנם יש לנהוג שלא לעשות דברים שאינם בשגרה ומבטאים חגיגיות ושמחה מסויימת (תספורת, נישואין וכדו'). והיינו שאין לבטא יתר על המידה ביטויי התנהגות של שמחה וחגיגיות באותם ימים. וזהו ה"מקצת מנהגי אבלות" היינו שאין אנו אבלים ממש אמנם נוהגים בממקצת המנהגים של האבל.
והבאת גם ראיה מר"ח אייר.
ודבריך בהחלט נשמעים טובים והגונים.
וכעת יוצא שלפי דבריך היות ואין איסור בלהיות שמח באותם ימים אזי יהיה מותר לשיר בפה. ואכן ההלכה מתירה זאת, אמנם יש לדון לכאורה מדוע יהיה הדבר מותר אם ניתן להגיע בצורה שכזאת למצב של שמחה (כגון רבים ששרים בפה ומוחים כפיים והדבר נהפך להיות שמחה של ממש).
מה אתה אומר?

קדיש

ברוך השב אל הפורום!

אני מבין שאתה מציג שתי שאלות משני מינים שונים:

א. מהי אבלות ומה הלכותיה ומה הקשר בין המצב לבין ההלכה?

ב. לפי מה נבחרות אותן הלכות בודדות של אבלות שמייצגות את האבלות הראויה לתקופה זו.

לגבי סעיף ב', דעתי היא שמדובר במנהג טעות, וכבר כתבתי על כך פעמים רבות לאינספור בעבר. אני מעדיף להתרכז בסעיף א.

אחלק את ההתייחסות לשלוש:

1. מהי אבלות.
2. מה הרגש האנושי ומה הצרכים.
3. כיצד ההלכה עונה על מצבים ודרישות אלו.

1. אבלות היא מצבו של אדם שאיבד אדם יקר. כיון שההלכה קובעת גבולות, אנו מכירים בשבעה קרובים שעליהם ינהגו דיני אבלות. אולם, כפי שאראה לקמן בסעיף הבא, אבלות היא תהליך טבעי ואף מבריא של התמודדות עם אבדן. וכל אבדן במשמע. גם פיטורין וגם החמצה הם בכלל התופעות שגורמות כאב של אבדן ומחייבות תהליך שיקומי של אבל. (על החידוש לכאורה במונח "שיקום" - לקמן). אלא שההלכה ובני אדם מייחדים את השם המפורש הזה דווקא לאבדנים מהסוג הנורא ביותר, אבדן נפש קרובה.

2. כרגיל, אני ממליץ ומסתייע בספרו של ניסן רובין, "קץ החיים", המציג, בין השאר, ניתוח אנתרופולוגי של תופעת האבדן והאבל בחיי האדם.

רובין מזהה את הצרכים והתופעות שעוברות על האדם במצב של אבלות. זה סוג של מצבים שמכנים "לימיניאלי", או "מצב סף", כלומר מצב מעבר זמני בין שני מצבי קבע. מצבים כאלו הם נישואין, בר מצוה ואבל.

בחברות אנושיות יש טכסים קבועים שמלוים את האדם בשעת המעבר הזה ונועדו להקל עליו ולאפשר לו להגיע לשלב הבא, הקבוע, בצורה המיטבית.

3. ההלכה עונה על אותם צרכים אנתרופולוגיים. אם בוחנים את הלכות האבלות, כפי שעושה רובין, אפשר לראות כיצד הם משרתים צרכים כמו:

היחס לצער הכבד של האבדן. (שבעה, ביקורי אבלים לניחום).
התחשבות בכבוד המת והמשפחה. (הלויה, הספד, קינה ועוד).
ביטוי מעשי לשמירת זכרו של המת והגנה על הגויה. (קבורה ועוד).
מעבר הדרגתי מן המצב הלימיניאלי לחיים מחודשים (תקופות האבל כפי שהן באות לידי ביטוי בגמרא ובמנהג).

מכאן אני עובר לאותו פן שמשותף לאבלות של אבדן פרטי לאבלות המשמרת של האבדן הציבורי.

ואתחיל באבלות החורבן.

אבדן הבית היה מכה קשה לעם ישראל בכל המובנים. לא רק באובדן המיידי, אלא גם בהשלכות, שהן לא תמיד מודעות. עם ישראל חש כפי שה' זרק אותו. האם ה' עדיין אוהב אותנו? האם הברית עדיין קיימת?

ככל שחולף הזמן, הפצע נסגר ונשכח. יש סכנה שעם ישראל ישכח את הצער, ישכח את התקוה. יש כאן כמה צרכים שצריך לטפל בהם. מצד אחד, שימור הצער במינון מסויים, לא גבוה מדי אך קיים. כי שימור הצער הוא גם שימור החוסר והציפיה והתקוה.

זה מסביר את התיאוריה שמאחורי תשעה באב והשבוע שחל בו תשעה באב. מכאן מקום לדון בהלכות ובמנהגים של תקופה זו.

איך זה בר יישום לגבי ספירת העומר? אם אנו מקבלים שראוי להנציח את מות תלמידי ר' עקיבא (גם כנושא בפני עצמו וגם בהשוואה לאבלויות ואבדנים אחרים של הציבור), ואם אנו מקבלים שהיה בכלל כזה דבר, אז יש לשאול מה הדרך המיטבית לעשות זאת.

כפי שהדברים נראים בזמננו, ברור שמדובר בהקצנה על גב הקצנה. אבל נניח זאת לתגובות הבאות. כוונתי כאן היתה לרכז את החלק התיאורטי שעליו מתבססים מנהגי ודיני אבלות, כבקשתך.

האם אחרי השואה שהתפרסה על כל השנה הגיוני להקפיד על אבלות העומר, בין אם היא על תלמידי ר' עקיבא ובין אם היא על מסעי הצלב?

שלום,
מימוני, תודה על תשובתך.
ארצה גם לקבל את האשכול או המקום בו כתבת על סעיף ב'...
לגבי מה שכתבת בסעיף א', איני יודע אם הדברים ענו על שאלתי. האם אסורה השמחה או שהשמחה מותרת (ומה שנאסר אלו רק דברים סימליים מסויימים).

ירוחם שמו, אשמח לקבל קישור לדיון על סיפור מותם של תלמידי ר"ע.

אגב, למה נישואין זה נחשב כביטוי שמחה? זאת מצוה גדולה, ממתי מעבירים ככה על המצוות? ועוד בחודש שלם?

אדם
עיין באוצר הגאונים ליבמות שרב האי גאון סבר שמי שאין לו אשה וילדים, מותר לו לשאת אשה בתשעת הימים .