נחיצותו של הרב הרבי בימנו?!

דה-וינצי כתב:

לכל אחד ישנה חזקת חפות. לרב בד"כ יותר מלאדם רגיל משום שבד"כ לרב ישנה היסטוריה יותר חיובית מאדם רגיל.
ולכן: א. צריך הוכחה ולא סתם השערה\תלונה.
ב. גם אם ישנה הוכחה. לתלמיד יהיה יותר קשה לקבלה.

דברים אלו מקוממים ואינם ראויים כלל, יש בהם משוא פנים והדבר פסול. אין כל הבדל בין אדם לאדם. מעמדו ותפקידו אין להם כל נגיעה למצבו המוסרי ואסור שישפיעו על השיפוט לכאן או לכאן. העובדה שאדם מעד, או לא מעד בעבר, אינה ראיה על ההווה ועל העתיד. אבל מבעל מעמד או תפקיד יש לדרוש הקפדה יתרה, הן במעשה והן בנראות. ראיה נדרשת לגבי כל אדם ולגבי כל עניין. תלונה יכולה רק לעורר בדיקה וחקירה, ואלו תפקידן לספק ראיות. אם הראיה היא בבחינת עובדה המטילה אשמה, בזה יפסוק השופט בלבד, ועל הפסיקה יש אפשרות ערעור.

הטעון האחרון הוא שהוליד את גם את הקביעה הראשונה. אמת, לכל תלמיד קשה לקבל כי מורה או מחנך שלו נמצא אשם, וכך יחוש גם בן ביחס להוריו. יש מקום שיבוא להגן וללמד זכות. אולם, שעה שהרגש שולט בכושר השיפוט נולד חטא חדש. אדם מבקש למנוע ברור מתוך שהוא מעדיף את רגשותיו על פני האמת, ומחפה על מעשה אחר, ולפעמים גורם להאשמתו של שלישי, הנחשב 'פחות' ביחוסו.

כל אלו מעידים על צורך אנושי לעבוד אדם אחר, להימלט מן האמת, המחשבה והביקורת, במחיר שקר פנימי ופגיעה בזולתו. כל המהלך המחשבתי הזה פסול מן היסוד. המחנך על פי מחשבה כזו מועל בתפקידו ועושה מעשה תועבה.

 קו מחשבתי זה מונע בקורת ראויה גם במקום שאין בו עברה אבל יש בו פגם מוסרי. חינוך להערצה הוא פסול כיוון שהוא מעוות או אף מבטל את כושר השיפוט של האדם, ועושה אותו נח להיות נשלט וחי חיי שקר פנימי. בסופו של דבר תמיד ימצאו אנשים שעיניהם תפקחנה, והם יחוללו מרד ומהפכה.

עודד