איך להתבגר

שלום וברוך הבא,

עצם שאלתך "איך אני יכול לטפל בעצמי" מעידה על תפיסה בוגרת.
החלק הבוגר באדם בשונה מהחלק הילדי כולל את התפיסה העצמאית, הרצון להיות נפרד , להיות אחראי על עצמי, וכאדם נשוי אחראי על ילדיך ומשפחתך.
צריך לזכור שבכולנו יש חלקים בוגרים וחלקים ילדותיים והמשימה שלנו היא כמובן איך לשלב ולאפשר חיים עשירים מבחינה נפשית.  החלק הילדותי הכולל את התלותיות, השובבות, הרוצה עכשיו ומיד, שאינו יכול להתאפק וכ'  הוא אמור לתת צבע, חיות, ותבלין לחיים הבוגרים. 
הבעיה לא פעם שהחלק הילדותי הוא המרכזי הוא המנחה את הבוגר וכך החלקים הבוגרים שבויים ביד הילדותיות.

המעבר  מילדות לבגרות הוא התבגרות. התבגרות הינה תהליך נפשי , שלרוב אינה מושגת ברגע אחד אלא על פני זמן והבשלה לכן, טיפול לוקח זמן .  
אני מבינה שהתקדמת ועברת תהליך של הבשלה מסוימת ועדיין אתה רואה צורך ליותר. אני מציעה לך להמשיך להתבונן בעצמך, במחשבותיך, בהתנהגותך וזהות את החלקים הבוגרים של לקיחת אחראיות, עצמאות, יחודיות, אסרטיביות וכד' , אך בד בבד ולא פחות לזהות את אלו הילדותיים ולראות עד כמה הם משרתים , מעשירים ומוסיפים לחייך הבוגרים ועד כמה הם מסכלים , חוסמים את הצמיחה. 

בברכה,




 

_________________

בס"ד

רונית, תודה על תשובתך.

דברייך עוררו אצלי מחשבות שחשבתי בזמן הטיפול האחרון, ורציתי להציגם:

הסתפקתי האם הצד הילדותי שבאדם הינו ממשיך ללוות את האדם לאורך כל ימי חייו, והם התבלין החייכני שבחיים, או שאדם שהתבגר הינו מבוגר ב100% אבל גם באדם בוגר יש נקודות חיוך. למה חשבתי כך? כי כשהמטפל דרש ממני באגרסיביות יתר להתבגר, הרגשתי שהחיים נצבעים בקדרות, המצב הבוגר ההוא שנדחפתי אליו בעל כורחי היה מאוד יבש ומשמים, לכן חשבתי שהבגרות והילדותיות הינם שני דברים שיכולים להתקיים זה לצד זה, שהאדם פועל וחושב בבגרות, אבל יש לו קטע ילדותי הנהנה משטויות וזוטות. את כתבת צריך לזכור שבכולנו יש חלקים בוגרים וחלקים ילדותיים וכו',  ובעצם אוששת את חשיבתי.

מה שכן, זה מעלה בי מחשבה מעניינת, יש לי תאוריה, אני חושב שהיא נכונה מאוד, כל תכונה שיש לאדם שני הפכים ממנה, יש לו מנגנון המנתב את עצמו באיזה צד של התכונה הוא יאחז הפעם. [לדוגמא, שכל ורגש, בכל אדם יש גם שכל וגם רגש, ההחלטה האם להשתמש בשכל או ברגש הינו נתונה לשיקול דעתו של האדם, היינו יש איזה שהוא מחשבון אנאליטי לאדם שהוא אומר במקרה זה אני משתמש בשכל ולא לוקח ללב, וכשמגיע מקרה אחר, המחשבון הנ"ל אומר לאדם עזוב עכשיו את השכל והתמסר כל כולך למקרה דרך הלב, ויש בני אדם שמשובשים במערכת זו, מי שלעולם לא מפעיל את הרגש הוא קר ואטום, ומי שנותן תמיד לרגש ל'טפל' במקרי החיים הוא בבעיה. כמו כן גם] במקרה של בגרות וילדותיות יש לאדם איזה שהוא מנגנון המנתב אותו איך להתייחס למצבים הנקרים לפניו, אדם ילדותי הוא אדם אשר המנגנון שלו מנתב אותו תמיד למצב ילדותי [בעיקר של בריחה ממצבים מורכבים], ואילו אדם בוגר המנגנון שלו תקין והוא מתמודד עם מצבים בצורה בוגרת כמו שכתבת החלקים הבוגרים של לקיחת אחראיות, עצמאות, יחודיות, אסרטיביות וכד' אבל לפעמים הוא גם נכנס לעולם הילדותיות.

ראיתי פעם סיפור על אחד מגדולי ישראל שהוא ביקש לא לשים מולו דבר שהוא יתקשה להתמודד לא לאכול אותו, לכאורה ממבט של אדם בוגר זה לא אמור לעניין אותו שיש מולו כל דבר שהוא, כי ה"בגרות" היא אנאליטית עד כדי יובש, ואינה מושפעת משום גורם של פיתוי שהוא, כך שהוא לכאורה לא היה צריך להיות מוטרד מהצבת הדבר האסור לידו. מה שאומר שהחיים אינם שחור לבן, וגם האדם הבוגר הינו יכול להיסחף לילדותיות.

מכל מה שכתבת מהמאפיינים של הבגרות, כמדומני שאין לי בעיה [או שיש לי פחות בעיה] בנטילת אחריות אלא רק באסרטיביות, אני חושב יותר מדוייק - יש לי פחד להתמודד עם בני אדם, ולכאורה אני צריך לחזק את המנגנון, שבהגיע מקרה מורכב לא אברח ממנו, אלא אתמודד איתו בכוח ובאומץ, אני צודק בתאוריה שלי??? ואם כן יש לך עצה איך להתגבר על הפחד להתמודד עם בני אדם???

אני שמחה לשמוע שדבריי עוררו בך מחשבות בעניין

אני מסכימה שמדובר במנגנון נפשי שמנתב לכאן או לכאן . מנגנון זה נבנה בין היתר על בסיס אותם פחדים שדיברת עליהם . לפעמים עוזרת המודעות שהפחד הוא לא אמיתי ואינו קשור לסיטואציה ואז נפנים באומץ ובאסרטיביות להתמודדות מול אנשים כפי שציינת. 

אני מניחה שגם הגדילה ללא אב בילדות  משפיעה על חוסר הביטחון וחוסר תעצומות נפש לעמוד מול אנשים וסיטואציות הדורשים אסרטיביות.
כללית נוכחות אב מעניקה בטחון לילד, עמוד שידרה חזק ויציב. היא גם זו המאפשרת התפתחות עצמאית וניפרדות. הקשר עם האם מבטא לרוב את התלות, את החלקים הילדיים/ילדותיים שבנו החיוניים לנו להתפתחות תקינה ואילו נוכחות האב מבטאת את ההתבגרות, הויתור על הסיפוקים המיידיים וכד'-  ילד זקוק לשניהם כדי להתפתח לאדם בוגר עצמאי וחי. 

אני מקווה שתוכל להיעזר בדברים , אולם צריך לזכור שמסגרת הפורום אינה מספקת ואינה תחליף לעבודה פנימית המתאפשרת במסגרת טיפול

בברכה

_________________

ואפסי שלום, קראתי את ההתכתבות ואני מסכים עם כל מלה של רונית. מנקודת מבטי אוסיף כמה הערות
1. ראשית, הצגתי את עצמך באופן מקסים. אתה לא שונה מהרבה מאד אנשים שלפעמים מרגישים קשורים לגיל הצעיר ומאידך גיסא מרגישים צורך 'להתבגר', צורת ההתבטאות שלך מעידה על משהו מאד 'חי' וצעיר אצלך ויש בכך מעלות רבות.
2. לא פרטת היכן אתה סובל מאותו חוסר בגרות. חוסר בטחון יכול להופיע גם אצל אנשים בוגרים ובגרותיים... האם במחשבות ילדותיות? ברצונות ותשוקות של ילדים? תשומת לב חברתית? או כל דבר אחר. אם תפרט נקודות ספציפיות יוכלו להתמקד במתן עצה.
3. תשאר מעט ילד, זה מקסים... הלוואי אצל כולנו. 

שלום וברכה,

ואפסי אני אנסה לשרט את הרגשותיך ותתקן אותי אם אני טועה.
כשאתה נמצא בקהל אתה נוטה להזדהות עם הקו שלהם למרות שלא תמיד אתה מסכים עם הקו הזה אלא רק בגלל שאתה לא מעוניין להיות מחוץ לקונצנזוס. זה מתסכל אותך במיוחד כאשתה יודע שיש לך דעות מוצקות אחרות באותו העניין. זה מראה לך שאתה נמושה ולא עומד על דעתך. במיוחד אם באותו היום חווית עוד חוויה של אי דחיית סיפוקים, הרי שאתה כבר מביט על עצמך כילדותי.
למעשה אני מתרשם ממך כאדם בוגר ואחראי כאשר אתה מציג את הדברים. מרתק לקרוא את הניתוחים על עצמך. המודעות העצמית שלך לדעתי מצוינת.
איני אוהב להיות בצד של מייעצי העיצות לכן יותר אחלוק עימך מנסיוני.
אחד הספרים שמאד השפיעו עלי היה 'שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד'. של סטיבן קובי. זה שינה אצלי הרבה תפיסות ודרך התנהלות. הייתי ממליץ לך לקרוא את הספר. הספר לא עוסק בבגרות אלא בהתנהלות נכונה המעניקה סדרי עדיפויות מחודשים ומשמעות לכל מטלה. הוא בוודאי עוזר בנושא של דחיית סיפוקים.
לגבי דעותיך, אולי כדאי להתנסות להגיב כאן בפורומים ומובטחני שתקבל הערות חיוביות ובונות והתייחסות 'בוגרת'.
כשאתה אנונימי קל יותר להציג את עמדתך הפולטית למשל בפורום של בחדרי לגבי נושאים שונים.
אני מסכים שהפחד הוא בוודאי אינו אמתי. אלא פרי פרשנותינו לאירועים.