בריאת מטה הלכה כמפלט מהבנת ההלכה

ת"ט,

הנך צודק (לעיל אות ב) שהמחבר לוקח את הענין רחוק.

הרא"ש והחזו"א כנראה סברו שמשקלם של עניינים כאלה מסור בידי חז"ל בלבד ונסתיים עם חתימת התלמוד.

ספרן ובעל
שוב צריך להדגיש על מה דנים ,
כשהגמרא דנה על כיבוי ועל הצלת ג סעודות בלבד כי אדם בהול על ממונו היא מודעת לצערם של ישראל והיא מתייחסת בעיקר ליחיד שכרגע מתמודד עם שריפה בביתו בלא להפטיר שישאל שאלת חכם [למי יש זמן,יש שריפה]ובכל אופן אין חכמה ואין תבונה ,[רש"ז חלילה לא התיר וכמדומני נדחק לחלק בין פיקוח נפש דנגנב לפיקוח נפש דאיבוד הממון שאינו בטוח או מיידי]
יתרה על כך היא לשונו של הרמבם שמחייב על כיבוי מדאורייתא,גם אם תשרף כל המדינה כולה,
דוגמאות קטנות למטה הלכה שיש להן סימוכין או צדדים של שינויי המקום הזמן הידיעה והמציאות הם תרומת איברים לסמוך על מות מוחי ,חשמל בשבת אין מכה בפטיש ,רחיצה ביום טוב שוה לכל נפש ולא רק למפונקים אבל לחלוק במפורש אדינא דגמרא זאת רפורמה מלבד שאין לדבר סוף ויבואו להתיר אשה ללא טבילה כי בושה לטבול,

בסוף אני חושב שהוויכוח סמנטי. הרי לכל עיקרון "מטא-הלכתי" ניתן  למצוא הגדרה הלכתית טהורה. למשל תקנת עגונות הוא גמרא מפורשת שהקילו משום זה. האם זה סעיף הלכתי או מטא- הלכה הומני? למה ייגרע הגמרא הזאת מכל הגמרות האחרות שנחשבים הלכה כפשוטו. וכן אדם בהול על ממונו שהזכיר בילי, וכן ואהבת לרעך כמוך, שמשמשת בגמרא סיבה לדוגמאות מאסור לאדם שיקדש עד שיראנה ועד ברור לו מיתה יפה. השאלה היא רק אם להעדיף את העקרונות היותר כלליים, או את ההלכות הפרטניות, והמשקל מה נחשב עיקרון כולל וכו'. אבל בעיקרון היות וכל ההלכה הוא דימוי מילתא למילתא, ולכל עיקרון הלכתי או מטא הלכתי ניתן למצוא בנין-אב בתורה, הרי שאין לנו אופן להגדיר מה הלכה ומה מחוצה לה, או מה אורתודוכסי ומה רפורמי בהגדרתו של ביליצר. והכל נשאר ענין של סמנטיקה ואולי של כמות .

(אם כן, יוצא שהטענה של תלמיד טועה על הספר המדובר היא וויכוח פנים הלכתי לגמרי, ואז זה וויכוח מוצדק מאד.)

תוקן על ידי יהיאור ב- 23/04/2013 12:06:38

יהי,


ויוצא שהכל תלוי בסופו של דבר רק בכוונת הלב, לשמר את רצון התורה ורוחה עד כמה שידינו מגעת, והשם יראה ללבב. (וי"ל אכן סבר שזהו ההבדל מהרפורמים שאצלם האדם קודם לתורה)