|
|
| נשלח ב-14/5/2013 10:38 |
 |
| |
מ הפעם דייקת בתשובתך הכל זה אמונת חכמים אפילו אם מתברר לך כי החכמים טועים מטעים לא יודעים לקרא בתורה בצורה נכונה רק משוחדת לכיוון מחשבתם צריכים אמונה להאמין בהם בלי כל הגיון מה שהחכם אמר אפילו אם זה שקר אפילו אם זה שטויות תאמין כמו להאמין באלוהים כי את זה באמת הם ביקשו אחרת הכל היה מתנדף כמו כל דבר לא אמין
|
|
|
|
| נשלח ב-14/5/2013 16:30 |
|
| |
אינך מבין מה זאת אמונת חכמים. כשם שהקב"ה הורה את ישראל באמצעות נביאים בתקופת בית כן ראשון, כן הוא מורה את ישראל באמצעות חכמים מתקופת בית שני ואילך. החכמים קיבלו את התורה מהנביאים והם ממשיכי דרכם. חכמים יכולים לטעות, ולתלמיד מותר לחלוק על רבו אם עושה זאת בענוה. אולם הענוה מחייבת שאם אדם טרם למד סוגיה בהתמדה ובעיון, יהיה אמתי ויודה לעצמו שהבנתו אותה איננה אלא שטחית. והענוה מחייבת שאדם יודה שחכמים שקיבלו את התורה מהדורות הקודמים והוגים בה יומם ולילה במשך שנים רבות ויודעים את התורה כולה כנראה מבינים אותה טוב ממנו. הענוה היא התכונה שאיפשרה למשה רבינו לקבל את התורה, שנאמר ומשה עניו מאד מכל אדם אשר על פני האד'מה. והיא היא התכונה שאיפשרה לעזרא הסופר לתת שוב את התורה לישראל. והיא המידה היסודית הדרושה לתלמוד תורה, שנאמר מה מים מניחים מקום גבוה והולכים למקום נמוך, אף דברי תורה אין מתקיימין אלא במי שדעתו שפלה.
|
|
|
|
| נשלח ב-16/5/2013 00:26 |
|
| |
זאב,
אני חושב, אולי גם בהקשר של השפה הנדון יותר כעת, שכל תורה שתנתן היא אמורה להגיע עם שפה - שעל ידה יהיה אפשר לקרוא את הטקסט, ואח"כ כמובן לראות מה עושים איתו.
ודאי שיש שכל אנושי בסיסי, אבל הוא שווה בערך לקריאה ברמה שפה. היום שהמוסר מחולק לדעות, תרבויות, חברות, גאוגרפיה וכו' וכו' - כמעט אין דרך לקרוא ולהבין לבד תוכן בצורה שתהיה אובייקטיבית/אינדבידואלית/נטרלית [תלוי איזה ציבור לדעתך אמור להשתמש בְ/בַתורה. (אתה רואה, גם בזה אפשר להתווכח!)].
בתקווה שפעם לא היו יותר טיפשים [מבחינה קוגנטיבית, כי ברור שהזמן ושנויי החיים חידשו בתרבות] אתה אמור להבין שגם לפניהם היו כמה אפשרויות להבין טקסט, וכאן נשאלת השאלה: במה, כיצד ולמה הם בחרו בפירושם - עד שהוא מחייבינו כעיקר התורה?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 13:26 |
|
| |
המשנה מוצאה מהמקרא וכלולה בו ונמשכת אחריו. עיין ספר מאורות הגר"א. מה שהוא ידע, חז"ל ידעו על אחת כמה וכמה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 13:49 |
|
| |
עובדה שלא. להגר"א היו ספרים להם לא.
לא כל מי שז"ל הוא חכם. ולא כל חכם הוא ז"ל.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 14:06 |
|
| |
התנאים לא היו צריכים ספרים כי היו בעצמם ספרי תורה, ובכל זאת לא הלכו ארבע אמות בלא תורה.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 15:37 |
|
| |
חסיד מספר בהתלהבות לליטאי לרבי שליט"א יש גילויי אליהו כל לילה.
שאל הליטאי- מאיפה אתה יודע?
השיב החסיד- הוא בעצמו בפיו הקדוש סיפר לי.
הקשה הליטאי- ואולי הוא משקר?
חצוף כופר ואפיקורס -צעק החסיד- אדם שיש לו גילויי אליהו ישקר???
לכן צריך הרבה מאד אמונת חכמים. להתעלם מגמרא מפורשת האומרת, שלא היו בקאיים בעשרת הדברות אפילו,
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 15:42 |
|
| |
רק מי שיש לו אמונת חכמים אומר את הביטוי גמרא מפורשת :)
דרך אגב סוקולוב כתב שלרמח"ל היה גילוי אליהו של הלשון העברית ושלשד"ל היה גילוי רש"י שלה.
תוקן על ידי מ80 ב- 17/05/2013 15:43:38
|
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 16:21 |
|
| |
שד"ל, בעהמ"ח וויכוח על חוכמת הקבלה?
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 18:16 |
|
| |
אכן, היה גדול משוררי ישראל בדורו ומהמדקדקים החשובים במאתיים השנים האחרונות של לשון הקודש, מלבד היותו מפרש המקרא והוגה דעות.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/5/2013 18:24 |
|
| |
מ
לא ידעתי שרש"י נחשב למדקדק, אולי בעייני סוקולוב שהיה כאמור ת"ח גדול.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/5/2013 21:55 |
|
| |
ירוחם, שבוע טוב,
מפרשי המקרא כפשוטו היו גם מדקדקים. רש"י היה מדקדק גדול. יצחק אבינרי בספריו "היכל רש"י" הרחיב על דרכו המיוחדת של רש"י בלשון. הנה דבריו של סוקולוב:
"כתבתי פעם על רבי משה חיים לוצאטו - שאמנם לא היה משיח, אבל "גילוי אליהו" היה לו במובן זה, שנתגלה לו השר, הגניוס של השפה העבריה. רשות לומר זאת, בלי אבק גוזמה, גם על בן שמו המאוחר ממנו הרבה: על רבי שמואל דוד לוצאטו (שד"ל). הייתי אומר, שהיה לו לשד"ל גילוי רש"י. אחד מן הקוים הצדדיים המסמנים את רש"י היה ה"בלע"ז" שלו. כאן ניכר החוש הלשוני העמוק, הרצון לדייק בביאורה של מלה באופן חד-משמעי, בלי הקפות. הנה המלה והנה פירושה. אם אפשר בעברית - טוב, אם יש איזה אי-בירור, הרי לך המלה הלועזית הידועה לך, ובלבד שלא יהיה לך דבר מוטל בספק או מכוסה באיזה ענן של סתמיות. ככה כותב איש, שאיננו מתכוון למצוא חן בעיני הקורא ע"י קסם של חן קל, אלא רוצה ללמדו דבר מה, ודוקא את הקשה ביותר.
ככה כותב איש היודע ורגיל לכתוב גם בשפה אחרת והוא רוצה לכתוב עברית, באותה מידה של הבעת כל הגיג ותיאור כל מראה, כמו, ואולי מתוך חיבה לעברית עוד יותר מאשר כל שפה אחרת. ככה כתב שד"ל. הוא כתב איטלקית נפלאה וצרפתית יפה ומדויקת, והעברית שלו היתה מצוינת בלבביות ובאי-אמצעיות, בפשטות ילדותית, בתמימות אינטימית, ויחד עם זה גם במדעיות מדויקת, עד שהרבה מגדולינו אינם מגיעים אף לקרסוליו. הוא היה מרן באמת, ואשרי מי שלמד ממנו. עמל הוא לראות, שרוב מבקרינו וכותבי קורות ספרותנו, סגרו את עצמם בתחום המוגבל של מנין קטן, העושה רושם של אגודת הערצה הדדית, שכחו את שד"ל! הרי זה כאילו ייאמר, שלומדי תנ"ך ותלמוד שכחו את רש"י. שד"ל היה הרש"י של משוררי תקופת הזהב שלנו בספרד. שד"ל היה הרש"י של השפה העבריה. שד"ל תפס את הגאוניות של האומה באמיתת אופיה: בהתמימות הגדולה ובלבביות המתוקה. שד"ל תפס את הרעיון הלאומי ברוחניותו ונלחם כנגד הריפורמה החיצונית וכנגד הטמיעה. שד"ל היה פשטן ומיסטיקן כאחד, ובבחינה זו היה הארכיטיפוס של בן-יהודה. הוא היה גם חלוץ הדיבור העברי. לפי חקירותי באיטליה היה שד"ל מדבר עברית עם תלמידיו. אני נפגשתי הרבה פעמים בפאדואה עם הרב המנוח סאמאטו, שהיה מדבר עברית נפלאה, מצלצלת יפה ומדויקת. הוא היה משיירי תלמידיו המובהקים של שד"ל."
שים לב שסוקולוב משתמש במלה גניוס בדברו על הרמח"ל ובמלה גאוניות של האומה בדברו על שד"ל. מאחר שהמלה גאון משמשת לתיאור חכמים המופלגים בתורה, דייק והשתמש במלה גניוס המורה על כשרון יצירתי ייחודי, תואר המתאים לרמח"ל, אולם בדברו על כך ששד"ל תפס את הייחוד של כלל האומה, השתמש במלה גאוניות, שאי-אפשר לפרשה אחרת בהקשר זה. ואולי אפשר לומר שלמרות שהרמח"ל כתב את כל ספריו בלשון הקודש, ניכרת בכל זאת השפעה של יפיפות הלשון האיטלקית על שירתו, ולכן סוקולוב השתמש במלה גניוס, אולם שד"ל כתב את שיריו מתוך אהבתו וקנאותו ללשון הקודש, ועל-כן דרכו הלשונית באמת גאונית.
תוקן על ידי מ80 ב- 18/05/2013 22:39:53
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2013 00:51 |
|
| |
מ
תודה.
רש"י היה פרשן גדול- ולא דקדקן- דוגמאת הראב"ע או הרדק. ר מזרחי והשפתי חכמים מתקנים רבות את דקדוקו.
בפרשת השבוע שקראנו קראנו את מצוות ברכת הכהנים- אבל מישום מה הכהנים מוסיפים למה שכתוב בתורה את המילה באהבה.
פרושים יש בזהר באחרונים וכו', אבל השאלה היא שאלה- איך מוסיפים לפסוק בתורה מילה שלא כתובה בה?
כותב תלמידו חברו- של הרמח"ל (שכחתי לרגע את שמו ושם הספר) כי לפני המצווה כתוב אמור להם -מנוקד בקמץ ולא בצרה סגול כפי שמתבקש, המילה אמור בלטינית פרושה אהבה. כילד איטליה זו היתה תשובתו.
|
|
|
|
| נשלח ב-19/5/2013 02:30 |
|
| |
ירוחם,
לדקדק פירושו לדייק במשמעות מלים על סמך חוקי הלשון. לרש"י יש דיוקיים לשוניים רבים בפירושיו, המתייחסים לאותיות, ניקוד מלים, משקלי שמות ויחסם לשורש, בניני פעלים וגזרותיהם, הבחנות בין שמות עצם ותארים, זמני פעלים, מלות יחס, ועוד. רש"י למד לשון מדיוקיהם הלשוניים של חז"ל, ומהמדקדקים מנחם בן-סרוק ודונש בן לברט. הערותיו הלשוניות של רש"י מדויקות ודקות.
אמור להם. התלמיד חבר של הרמח"ל כיוון לאחד מפירושיו של רש"י: מלא, לא תברכם בחפזון ובבהלות, אלא בכוונה ובלב שלם. ויש לרש"י גם פירוש דקדוקי: כמו זכור שמור בלע"ז דישנ"ט. פירש שפתי חכמים: שפירושו לשון הוה ומורה על התמדת הפועל. יש"ר מגוריציא פירש: המקור במקום ציווי, והענין שלא אתם המברכים האמתיים ומשפיעים ברכה לישראל אלא אתם תאמרו ורק תוציאו הדברים בפה ואני אמלא משאלותיכם.
|
|
|
|
|
