עירובין: מדידות תחומין להקל - טכנולוגיה ותפיסה ( או: זהירות מאנכרוניזם)

אולם כיצד נמדד המרחק הזה? מה הטכנולוגיה שתשמש למדידה? וכפי שיתברר, יש סוגים שונים של שטחים, שלא כולם נוחים למדידה באותה מידה.

כשאנו ניגשים לנושא, עלינו לשכוח את מה שאנו מכירים מן התרבות שלנו. יש לכך ערך רב כמבוא ללימוד התלמוד. התבוננות בדינים אלו, במשנה ובגמרא, מלמדת אותנו להיזהר מאנכרוניזם. אנו מתרגמים את האמירות מן התלמוד ללשוננו. אולם הטכנולוגיה העומדת לרשותנו משופרת בהרבה. יותר מכך, סבורני שנקודת הראות שלנו על העולם, כלומר על השטח שבו אנו חיים ונעים, שונה מזו של בן הזמן של חז"ל. כפי שיתבאר בעז"ה.

עד כאן הערה מתודולוגית.

החידוש הראשון שמתברר לנו, ולכן אין אנו שמים לב שהוא נקבע כאן, זה שבכלל יש מדידה. אפשר היה לומר שכל אחד ואחד מאנשי העיר אמור לדעת שיש מיגבלה של אלפיים אמה. וכל אחד יכול לחשב זאת בצעדיו, כמובא באחד הדפים לעיל (התעצלתי לחפש).

אבל לא. מוטל על תושבי העיר, או נציגיהם, למדוד את המרחק המירבי שמותר להתרחק מן היישוב ולסמן אותו. חיוב כזה הוא בוודאי מתקנת חכמים, כי הסימון מרחיק את האדם מן העבירה.

אז כיצד מודדים? מה הטכנולוגיה? מה הטכניקה? איך מתמודדים עם כלים לא מדוייקים ועם מרחקים לא עבירים בנקל?

במסכת עירובין נז ב מציעה המשנה את דרך המדידה של המרחק.

מינימום הצוות הדרוש למדידה הוא שנים. אמצעי המדידה הוא חבל.

המשנה והגמרא מפרטות את סוג החבל, כזה שאינו נמתח ואינו מתכווץ. ואת דרך המדידה, כאשר החבל מוצמד לגובה הלב ומתוח בין שני המודדים. גודל החבל המירבי הוא 50 אמה (בחשבון גס: כ-25 מטרים, דלא לפי שיעור חזו"א...). חבל ארוך יותר כבד מדי ומתקפל. חבל קצר יותר נמתח מדי.

האם יש כאן הלכות או עצות מעשיות? גם וגם?

כאן נמצא ברייתא על שמו של רבי יהושע, האומר שהמדידה ראויה היתה להתבצע בשלשלאות ברזל, שאינן נמתחות, אבל מצאנו שהתורה הרשתה לנו להסתמך על חבל, ולכן די בזה.

כמדומה שכאן אנו מגלים תופעה מפתיעה: חכמים מבדילים בין מדידות שונות, ויש מדידה נכונה ויש מדידה פחות מדוייקת, אבל מספקת. שוב, במבטנו היום אנו מודעים לכך, כיון שאנו רגילים למכשירי מדידה מדוייקים: שעונים, מד מרחק במכונית, ועוד. אבל אצלם הגדלים לא היו כה מובחנים כבימינו שלנו. ונדון בכך עוד לקמן.

מה הטכניקה של המדידה? ובכן, אין זה מספיק ללכת עם החבל ולהתקדם בשטח ולמדוד כמה פעמים מתחלפים המודדים זה עם זה. זו הדרך שבה הדבר ייעשה במישור, אבל לא כל השטחים סביב העיר הם מישוריים. יש הרריים, שבהם הדרך מתארכת, יש תהומות. יש מחסומים טבעיים של סלעים וצוקים שניתנים בקושי למעבר, או כלל כלל לא.

מן המשנה והגמרא משתמע חילוק משולש. בלשונו של המאירי:

(בית הבחירה למאירי מסכת עירובין דף נח עמוד א )

למדנו שיש מדידה בהבלעה

ויש בקדור ויש באומד

ויש במדידה יפה בקרקעה

והשפוע והמדרון אינו נכנס בחשבון כלל

ויש שאף השפוע והמדרון נמדדין מדידה יפה בקרקע חלקה

ויש שאין צורך בה לכלום ואינו עולה במדה כלל

ובכן, לא כל יישוב נמצא במישור. במיוחד לא באיזור הגליל. יש שליד העיר נמצא עמק, כלומר שהשטח יורד כלפי מטה וחוזר ועולה כלפי מעלה. יש שליד העיר נמצא הר, כלומר שהשטח עולה בזוית כלפי מעלה, ויורד שוב.

החידוש הגדול מאד כאן הוא שהמרחק שמותר להתרחק מן העיר אינו נמדד לפי שיעור ההליכה בתוך העמק או על פני ההר, שהם אלכסוניים, אלא שמודדים את המרחק בקו ישר, מה שנקרא אצלנו "קו אוירי". זו פעולה לא מסובכת כאשר יש לנו ציוד מתאים. זו פעולה מורכבת מאד, ולכן יש בה לפחות שתי שיטות שתיקנו חכמים: הבלעה וקידור.

הבלעה כיצד? הרעיון המרכזי הוא שאין מודדים כלל את הירידה לעמק ואת העליה ממנו, אלא את המרחק בין שני הקצוות העליונים שלו. איני נכנס כאן לשאלה הטכנית אלא רק לעובדה שכך ייעשה.

לא תמיד ניתן למדוד את המרחק בין שני קצוותיו של העמק מבחוץ ולכן יש גם דרך של קידור, שבה שני המודדים עומדים זה למעלה מזה, העליון מחזיק את החבל סמוך לרגליו והשני בגובה מול רגלי הראשון. במקרים קשים, רואים כאילו ניתן לנקוב את המעבר ולהעביר בו קו ישר.

מה החידוש כאן? החידוש נסתר מעינינו מפני שאנו מורגלים במבט מודרני, כזה שנובע מן הכבישים שלנו ומן המפות, ומשלטי הדרכים.

למעשה, זה נכון אפילו לגבי העוסקים בתורת תחומין בימינו. כאשר צריך לבצע מדידות כדי לקבוע את המרחק המותר בהליכה, למשל מבני ברק לבתי החולים הסמוכים "תל השומר" או "בילינסון-רבין", אפשר למדוד אותו על המפה. המשנה והגמרא כבר לימדו אותנו שאין מסתכלים על הדרך המתפתלת, העולה ויורדת, אלא על המרחק בפועל. (צריך רק לבדוק שהפיתולים לא יוציאו אותנו לעולם ממרחק של אלפיים אמה).

יותר מכך, אנו רגילים, לפחות מי שלמד הנדסה בליב"ה או בתחליף ליב"ה (סמיילי), למדוד את המרחקים לא לפי מה שאנו רואים בעינים או חשים תוך כדי הליכה, אלא לפי מכשירים. אנו לומדים לקרוא מפה ולמדוד מרחקים לפי מפה, לא לפי הליכה ולא לפי מאמץ.

אבל הגישה הזו אינה טבעית. ובוודאי שהיא לא היתה המתבקשת מבחינה היסטורית.

הילד אינו מכיר את העולם דרך המבט המדעי אלא מנקודת הראות האישית שלו. אני במרכז והכל מסביבי. המרחקים עבורי נמדדים ביכולתי לעבור אותם. יתכן שהחדר שדלתו נעולה, אבל אני יכול להיכנס אליו בעיקוף דרך חדרים אחרים בבית, ייתפס בעיני כהילד כרחוק יותר ממקומו הראשון. הילד – וכולנו כאלו באיזה מקום – מודדים את המרחק לפי הדרך שמובילה אליו ולפי המאמץ. והלקח הזה קיים תמיד בתוכנו.

כאשר אדם חי ביישוב שלידו עמק, הוא אינו רגיל לחשוב על אורכו של העמק (מהנקודה בה הוא קרוב לעיר עד הנקודה הרחוקה שממול) בתור המרחק ההנדסי בין שני קצוותיו. זו חשיבה מודרנית, ממעוף הציפור או ממבט המשקפת. החשיבה הרגילה מבוססת על הליכה, ולכן האופן שבו היינו מצפים למדוד את העמק היא לפי המרחק שבתוכו, שהוא יכול להיות ארוך לפי עומקו.

אבל חז"ל הבחינו שיש כאן שתי הסתכלויות על העמק. הסתכלות מתוכו, שרואה אותו במלוא אורכו, והסתכלות מלמעלה, מקצה לקצה, ולפי זו האחרונה העמק פחות רחב ממה שהוא נמדד בתוכו.

וחז"ל קבעו שהעמק כולו נבלע (טוב, יש תנאים וסוגים) בתוך השטח המותר בהליכה, ואינו גוזל מאלפיים האמות המותרות אלא כנגד המרחק מקצה לקצה, במה שנקרא אצלנו "קו אוירי", למרות שעבורם זה היה קו דמיוני לגמרי. למרות שעבורם מדידה כזו לדעתי היתה מופרכת לחלוטין עבור המבט הטבעי של הדיירים בעיר!

זה החידוש הגדול, שעבורנו הוא מתבקש רק בגלל שאנו רגילים למדוד מרחקים בצורה זו. אבל לא כך היה בימיהם! אצלם הדרך (הכמעט) היחידה למדידה היתה בהליכה, ברגלים.

מדוע אם כן אמרו חכמים שניתן להסתפק במדידה מקצה לקצה, בחלק העליון? מדידה שצריכה להתבצע בקשיים ובתיחכום? מפני שחכמים, לדעתי, ביקשו להקל. וכפי שמצאנו בעוד מקומות במסכת עירובין, כאשר יש לנו כמה אופנים לבצע מדידה, חכמים התירו להסתמך על האופן המקל ביותר כדי לאפשר לאדם את המרחק המירבי המותר בהליכה מן העיר. וכמובן, עצם ההתחשבות הזו טעון הסבר, למה היא חשובה. האם בגלל שתושבי העיר ירצו לצאת ממנה, נניח למקום אחר, או שזה יקל על מי שחוזר הביתה לפני שבת ועלול להישאר ברגע הקובע של כניסת השבת במרחק שעולה על אלפיים אמה מהעיר, תלוי לפי איזו מדידה? איני יודע. אני רק טוען שאני מזהה כאן את החידוש הגדול של חכמים, זה שנקרא אצלם "הבלעה" ואצלם הבלעה זו תיבלע ותעלם מעינינו כי אנו מודדים את העמקים ואת ההרים לא מצד הדרך שמתארכת במעלה ובמורד אלא בקו אוירי, ולא כך היה אצלם. אצלם זה היה חידוש גמור.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");