סיכון הטיול בפרדס הפילוסופי והקבלי,

האדם הוא יצור 'פילוסופי'. כל אדם שואל כמה שאלות שמונחות בבסיס המחשבה הפילוסופית. הוא שואל על עצמו, על חייו, על אושרו, על טוב, רע, צדק ועוול, על העולם, על החיים ועל המוות. כל אדם השואל שאלות כאלו ומנסה לתת להן תשובה מתוך מחשבה עוסק בפעילות פילוסופית. שאלות אלו הן הכרח לכל אדם, הוא אינו יכול להמנע מהן. נדמה כי עד היום לא נתנו תשובות עיוניות מספקות לשאלות האלו.
אינני מכיר מי הסובר ברצינות כי הקבלה היא פילוסופיה. ודאי שיש בה גם רעיונות ומחשבות פילוסופיות, מה שאפשר למצא בתחומי עיסוק ועניין רבים אחרים. 
נראה לי כי למושג 'סיכון' יש כאן משמעות נוספת, האפשרות כי הפעלת המחשבה העצמאית של האדם תגלה לו כי נהגו בו שלא ביושר, גם בדעות ובאמונות ששתלו בו, וגרוע מכך, גם בדיכוי המחשבה שלו, דיכוי אישיותו ובעיקר, דיכוי מחשבה בקורתית. ה'סיכון' מעיד גם על חולשה ופחד מפני רעיונות חדשים, מפני החירות.

 הסוד של הקבלה במה שהיא מניחה בבסיסה רעיונות ש'אינם מתאימים כלל' לעיקרי האמונה. אין בה דברים שאדם בעל מחשבה אינו מסוגל או מתקשה לתפוס. זו אינה מכניקת הקוונטים ולא תורת היחסות. אין צורך במתמטיקה ופתרון משוואות מסובכות. צריך להיות 'מורגל' היטב שלא לשאול שאלות מביכות ובקורתיות יתר על המידה. מעבר לזה, בניגוד גמור לעולם התורה, העומד עם שתי רגליו על קרקע המציאות, הקבלה בונה עולם דמיוני. מבחינה אחרת, מהלך מחשבתי כזה הוא פורה מאד, במה שהוא מכניס לתוך מישור מחשבתי מסוים, רעיונות חדשים, חריגים, זרים וסותרים, בלי שיעוררו דחיה מידית של השתל החדש.
עודד

ירובעל, ודאי שיש אצל חז'ל יצירה ספרותית יפה בעולם האגדה שלהם, וטוב שכך, אין כל רע בדמיון פעיל מצד עצמו, והוא אפילו מעיד על בריאת נפשית וכשר יצירה. ועדיין, הם חיים בעולם של מציאות ואינם עוברים לגור בארמונות שבנו לעצמם בעננים. התלמוד הוא סמל של יצירה רציונלית מושזחזת.

כדבריך, מותר לאדם גם להיות לא בקורתי ולא עקבי. לפעמים יוצא מזה משהו יפה, אבל תלוי גם במידה הנכונה. מאד לא מומלץ כאשר רוצים לחצות כביש סואן.

הזהר התקבל אצלנו כספר מקודש, אבל יש להודות גם בעובדה כי רוב המאמינים אצלנו אינם עוסקים בחשיבה עיונית בקורתית ואינם ערים כלל לסתירות מהותיות. למשל, ההשקפה ה'רגילה' בעיני מדברת על אלהים אשר ברא, כמעשה אדריכל, את העולם המוכר לנו ומנהיג אותו. אנשים מוסיפים אחר כך פמליא שלמה של מעלה, או מידות בעלות עצמות משלהן, אבל כל אלו אינם נחוצים מבחינה שיטתית נקיה. הקבלה מדברת על 'אינסוף' אותו 'אחד' שאינו יודע ואינו רוצה ואינו פועל. וממנו, בהכרח שופע שפע בדרך של האצלה, כדי שלא יהיה מעורב בדבר בשום אופן. ואותו שפע הולך ופוחת במעלתו ויוצר עץ של ספירות, והתחתונה שבהן, האלהים, יוצר את העולם מן השפע... יופי של סיפור, אבל אני מודה שהוא סותר את הראשון.

עודד

כל הזוהר ושאר הראשונים מלאה בכתר וזעיר אנפין בנוסח הנפרד מהאין סוף ,
גם רב יונתן אייבשיץ לא הדגיש חוסר אחדות במציאות,
אולי גם הרמבם היה שבתאי בהדגישו את ההשגחה דרך השכל הפועל לעומת הא-ל הבלתי משתנה?