בחירה אחריות ונסיון הגאווה – הבנת התהליכים הנפשיים
מעשה באחד מחסידי 'החוזה' מלובלין שישב בתענית משבת לשבת. בערב שבת לאחר חצות היום תקף עליו הצימאון עד שכמעט קט עד שכמעט יצאה נשמתו. והנה ראה לפניו באר, ובא לשם וביקש לשתות. אבל מיד נמלך בדעתו, שבשביל שעה קלה שיש לו לסבול, הוא עשוי לבטל את כל עצמו של המעשה שיגע עליו כל השבוע. כבש את יצרו ולא שתה, והלך לו. עכשיו זחה עליו דעתו, שעמד בניסיון הקשה. משהשגיח בדבר, אמר אל נפשו: מוטב שאלך ואשתה ובלבד שלא אכשל בגיאות. חזר והלך אצל הבאר. כשהרכין עצמו לשאוב מן המים, הופג צמאונו. עם כניסת השבת הלך להקביל את פני רבו. עד שלא הספיק לעבור על מפתן הבית, קרא אליו ה'חוזה' ואמר: "מעשה טליה".
(מרטין בובר, דרכו של אדם ע"פ החסידות עמוד 21 –לב נכון)
ניתוח
לקונפליקט שבסיפור זווית פילוסופית-עיונית. שנוגעת בשאלות המפורסמות של סתירה בין בחירה להשגחה. בין ו"בחרת בחיים" לבין "כי הוא הנותן לך כח לעשות חייל". כך גם בין מושג האחריות, (שכולל עונש, וחיוב תשלומי נזק.) למושג ההשגחה. "ה' אמר לו קלל' לבין "הוא קיללני קללה נמרצת והורדת את שיבתו ברעה שאולה". או השילוב בין 'ההשתדלות' ל'ביטחון'. כאן בסיפור החסידי ההתמודדות הזאת מקבלת גוון אקזיסטנציאלי מיוחד אותה ברצוני לבחון.
נחלק את הסיפור ל3. 1) הבנת שורשי הקונפליקט של התלמיד. 2) ההתמודדות וההכרעה 3) הביקורת של החוזה.
הסיפור מבטא את הקונפליקט בתודעתו של עובד ה', החסיד מבקש השלמות העומד בנסיון מול הגאווה. תודעת החסיד לפני שמקיים מצווה [התענית בסיפור דידן] היא ההירתמות. הוא נרתם כולו למען המטרה, מרגיש את מלוא האחריות, החובה, הרצון להתעלות.
תודעת החסיד לאחר מעשה היא חווית ההתעלות מתוך תודעה ש'זכה להיות כלי לקבלת השפע' מבלי לנכס לעצמו את ההצלחה. מבלי שיחוש כלל סתירה.
הקונפליקט בסיפור קרה בעקבות המודעות המוקדמת של החסיד להתגברות שלו ('כבש את יצרו ולא שתה' בעודו עומד בשלב הפעילות והאחריות, מה שלא איפשר לו לעבור לתודעה שלאחר מעשה. (תודעת 'כלי').
הייתי שמח לשמוע את דעתכם?
1.הרצון של החסיד שלא להרגיש את ה'אני' – אך התודעה מפגישה אותו בע"כ מה הבעיה בלהיות מודע ש'אני הצלחתי'? מה התחושה הזו אומרת לנו? איזו תחושה הוא מפסיד עי"כ?
2.מה הייתם אתם כאדמו"רים מציעים לעשות?
[המשך יבוא..]
נשלח ב-19/5/2013 12:43
כמה הנחות,
א]להתנתק מהאני =ביטול היש ,על פניו הוא לא מציאותי ,
מה שנשאר הוא לבטל את רצונך מפני רצונו,
ב] כמו שלא נמנעים מלעשות חסד עם השני מפני התחושה הטובה שהיא מעניקה ונופח הגאוה שהיא נותנת , כך ביטול ההשגה של צום שלם אינו מעשה הנצרך מפני ביטול הגאוה,
ג] להפסיק צום מפני הגאוה הרי מביאה איתה גאוה חדשה =גאות ההתרחקות מהגאוה,
מפני אלו ועוד הפטיר החוזה מעשה טליא,
תוקן על ידי ביליצר ב- 19/05/2013 12:43:42
נשלח ב-19/5/2013 13:20
חסיד בא אל ר' נפתלי מרופשיץ וסיפר לו כי הוא מתענה, בקושי אוכל משהו אחד ללושה ימים ישן על הארץ, ועושה גילגולי שלג, לביטול האני. לקח אותו הרבי לחלון והראה לו כמה סוסים, ואמר- גם הם עושים בדיוק כמוך.
נשלח ב-19/5/2013 14:12
אם אתה בוחר באתגר, בחר בדברים שאתה מסוגל לקיים. בקיימך את מה שבחרת, היה רציני והשלם את מעשיך. מאידך, לו החסידים היו רצינים, לאדמו"רים לא היה מה לעשות.
נשלח ב-19/5/2013 15:05
הסיפור מדגים את המבוך הבלתי אפשרי שאליה נקלע מי שרוצה לעשות דברים 'באמת'. בכל פינה שיפנה הוא נתקל באותה ישות, מלומדה, וכו'. הן יעשה הן לא יעשה. לכן הטוב ביותר - אליבא דהחוזה - הוא פשוט לעשות את הנורמלי ולהתמודד עם הבעיות הפנימיות בפנימיות.
כאדמו"ר אני לא יכול להגיד לאף אחד מה לעשות. הדבר מסור ללב. ואם הבין אותו חסיד, הרי שגם ביקורתו של החוזה לא השפיעה עליו. זה לא ענין שאפשר להגיד בו למישהו אחר מה לעשות.
חושב של'אחריות' וההבדל בין לפני המעשה ולאחריו וכו', אין קשר הכרחי לנושא הסיפור.
נשלח ב-19/5/2013 16:47
נשמע כמו התחלה של בדיחה...רפורמי, חרדי, דתי לאומי וחילוני נפגשים לשיחה אינפנטילית על מי צודק. כעת ולגופו של אשכול אני מנסה לבחון את גאוות היחידה של המשתתפים. אותו הבטחון שהם צודקים והאחרים טועים. כמה חזק הרגש הזה! היות ואני לא רלטיביסט, אני לא יכול לדרוש ענווה או ביטול האני האידאולגי. מצד שני איך אחשוב שאני "העם" הנבחר ואילו האחרים הם או טפשים או רשעים. אם נכנס להוויה החסידית הרי שחסיד אמיתי לא יכול כלל לשאול את השאלה של מי יותר גדול כי הוא חסיד של רבי פלוני גם אם הוא חסידו היחידי. בפועל אנחנו רואים לאורך הדורות הרבה ויכוחים של מי יותר גדול ולעיתים על ידי הענווים הגדולים.
ביטול היש הוא פינוי מקום. בזוגיות גו"א יש ביטול היש. פינוי מקום מלא הוא לא מוסרי בדיוק כמו אי פינוי מקום כלל. בסיפור דלעיל החסיד מפנה מקום רק על מנת מייד למלאו שוב. וזה מהות הביקורת של האדמו"ר: אם אתה מפנה מקום, אל תמלא אותו בעצמך. פינוי מקום - ביטול היש - יתכן רק כלפי האחר. תן צדקה ללא קשר למה זה יעשה לאגו שלך - מדוע שיסבלו העניים? השאלה האמיתית היא איך מבטלים את האני מפני חברי. אם הוא שייך לחצר אחרת או לזרם אחר או לצורך העניין לעם אחר - אז מלוא כל הארץ כבודי.
נשלח ב-19/5/2013 17:24
Zeev_w כתב:
אני מאמין שאם אתה מאמין בדטרמיניזם מוחלט, כנראה שהאגו מבחינתך הוא חסר משמעות. אם אתה עובד בעבודה הנחותה ביותר ואתה עדיין מרגיש באמת ובתמים שאתה לא פחות ערך מאף אחד, כנראה שאתה נטול אגו. יש דתות מזרחיות שמאמינות שניתן לבטל את ה'אני', לא ניסיתי.. לרבי המשעשע מהסיפור של ירוחם היה כנראה חוש אירוני בזה שהוא העניק לחסיד שלו אגו של סוס.. ולו בתור התחלה..
נשלח ב-19/5/2013 21:37
הנערוון הנרקיסיסטיים של אותו חסיד שוטה ,כל כוחות הנפש שהוא משקיע בהתלבטויותיו החולניות - היו צריכים להתחלף למחשבות נורמליות ,פוריות ואמפטיות כלפי הזולת. לתת כמה שיותר כוחות נפש ומחשבות על שרות לאומה ולעולם.אבל בשביל זה הוא צריך היה לגדול בסביבה נורמלית ולא בסביבה של שטיפת מוח חולנית.
נשלח ב-20/5/2013 00:01
אפריםבן כתב:
הנערוון הנרקיסיסטיים של אותו חסיד שוטה ,כל כוחות הנפש שהוא משקיע בהתלבטויותיו החולניות - היו צריכים להתחלף למחשבות נורמליות ,פוריות ואמפטיות כלפי הזולת. לתת כמה שיותר כוחות נפש ומחשבות על שרות לאומה ולעולם.אבל בשביל זה הוא צריך היה לגדול בסביבה נורמלית ולא בסביבה של שטיפת מוח חולנית.
כעין זה שמעתי פעם על דו שיח שהתקיים בין הרב שטיינמן לסורצקין.
הרב שטיינמן שואל: כמה באמת אתה עושה לשם שמים בכל הכוללים שהקמת?
סורוצקין עונה בכנות: 5% לש"ש. כל השאר לא.
עונה לו הרב שטיינמן: שוטה שבועלם, אם אותם 5% אחוז לשם שמים היית מקים עוד כמה כוללים.
כמובן שהניסוח שלי, אך הראיון פשוט. אותה דרך חיים שהציע אפריםבן. יתכן כמובן שהמטרות של אפרים ושל הגראי"ל שונות, אך בדרך הפעולה אני רואה את אותו רעיון. שאף אנכי הקטן מצטרף לדרך זו.
נשלח ב-20/5/2013 09:50
דוינצי נראה שאתה מסתכל על האדם כאילו היה 'קבלן ביצוע'. כך גם הסיפור שהבאת. האם אכן אין ענין בעבודה עצמית פנימית של האדם? לזכך את כונותיו לשם שמים. אני דוקא מבינה את הביקורת של 'אפריםבן' בתור למה להתמקד בעבודה נערויסטית במקום להפריח את הנשמה באהבה לזולת ובלהקרין החוצה.
בנוסף, אני לא מבינה לשיטתך איפה 'התכלית' בלהקים מוסדות בשביל מה? בסופו של יום נאלץ למצוא במשהו משמעות סופית. והמשהו הזה לא יכול להיות רק המשך של שרשרת אינסופית. 'שיהיה המשך להמשך'.
נשלח ב-20/5/2013 12:29
רמב"ם הלכות דעות פרק ג
הלכה א שמא יאמר אדם הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר וכפר עליו מאשר חטא על הנפש, אמרו חכמים ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר למה תשומם.
נשלח ב-20/5/2013 16:06
ביטול האני –זה לא להתאפס ולהתאבד רגשית. זו תחושה שנוצרת מהפנמה עמוקה' של נוכחות הא-לוקים בחיי. שכל היותי נובעת ממנו, ואין לי ישות וקיום עצמי. אני 'כלי' של היוצר. חוייות הקיום וה'אישור' הן מהחוית שנמצאות בשורש רוב החויות שממלאות את האדם (הרגשה שלי). הנטיה הטבעית [יצה"ר?] היא לחפש להרגיש את קיומי כקיום שמנוכס לעצמי, כמקור. ובמיילא כעליון וגדול יותר מהזולת. [אם אני מכיר בזה שאני רק השתלשלות מהעיקרון האלוקי, אז אין הבדל ביני לחברי, שהרי גם הוא כמוני, קיים. וההתכחשות לחבר מכחישה את קיומי. מכאן גם נובעות רגשות מוסריות רבות. היות שזכות הקיום שלי וזכות הקיום של חברי נובעת מעקרון אחד. אז בדיוק כפי שאני חש בצדק שלי אני מכיר בזכויות ובצדק של חברי]
הבעיה שבגאווה מתבטאת בעיקר בריכוז המבט הנפשי-פנימי של האדם. הגאוה מצמצמת את האופק וממקדת את המבט פנימה, במקום החוצה. במקום להביט אל האופק ולהיות נכון לקבל מסר או הבנה מחודשת.
ביליצר
א] מסכים כנ"ל. אבל מה זה 'לבטל רצון' לא הסברת. נראה שזה קריאה שנזדהה 'עם רצונו' ולא נתעקש להשאר במבט הקודם. אבל לא חשבתי ע"כ. מה דעתך ?
ב] חסד זה סוג של חובה לזולת. צום זו עבודה עצמית. ומכאן ההבדל.
ג] אתה בעצם מציג פרדוכס. הנסיון לאיין את האני. ככל שאני מנסה לאיין את האני. האני גדל. מעניין מאד.
ירוחם,
סיפור נאה. אני מבין שהיה מדובר בחסיד שוטה שחשב שהעיקר הוא המעשה. התענה המסכן והתגלגל בשלג. העיר הרופשיצר את אוזנו שהעיקר תלוי בלב והובנתא דליבא ואם ישאר גס אזי מעשיו כמעשי הסוס.
לענין הרמב"ם שהבאת. הרמבם מתווה את הדרך האמצעית והרגילה. אבל זה לא חזות הכל. א"א לחלוק שהנזירות מוגדרת כ'נזר אלוקים' . שמואל ושמשון היו נזירי עולם. וובנביא בנבאתו לאחרית הימים יש נבואה שאתן מבניכם נזירים ונזירות (ע"פ זכרוני). יש בזה חטא של הקצנה והפסד של הרגשות הנורמליים אבל הרווח של ההתעלות גדולה ודאי יותר.
יהיאור
איך מתמודדים עם הבעיות הפנימיות בפנימיות?
מ80
השלילה הכוללנית שלך על החסידים מונעת ממך להרויח את הדברים היפים שיש בהם. [גילוי נאות: אני לא חסיד ואפילו חש דחיה מחלק מהנהגותיהם]
ירובעל,
לא כ"כ הבנתי את הרישא שבדבריך. אבל כשאני לומד 'חסידות' אני מרגיש רפורמי חסידי [כעין המדרש תנחומא בשמיני "אמר הקב"ה כל מה שאסרתי לך התרתי לך כנגדו..."] אני בוחר לעצמי את התכנים ולא מיחס לאדמו"רים רוחה"ק וכדו'. אז לפחות פינה אחת של הזדהותJ
הרעיון של ביטול האני האידאולגי היא בדיחה נאה. כי אם אני אכן יצליח לבטל את האידאולוגיה שלי אז זו תיהיה האידאולוגיה החדשה שלי. בנוסף מדוע לבטל את האידאולוגיה? מה הרעיון בזה? ובכלל הענווה אינה אומרת –אל תיהיה מודע למעלות שלך – כמו שמשה רבנו היה העניו שבאדם והיה מודע למעלותיו ולגודל ענותנותו! וזה לא סותר. הענווה היא בתחושה, מה מרכז הכובד של החיים. האגו-אני, או אלוקים והאני הוא רק צינור שדרכו אלוקים מעביר.
תוקן על ידי Zeev_w ב- 20/05/2013 16:12:10
נשלח ב-20/5/2013 16:35
Zeev_w כתב:
ירוחם,
סיפור נאה. אני מבין שהיה מדובר בחסיד שוטה שחשב שהעיקר הוא המעשה. התענה המסכן והתגלגל בשלג. העיר הרופשיצר את אוזנו שהעיקר תלוי בלב והובנתא דליבא ואם ישאר גס אזי מעשיו כמעשי הסוס.
לענין הרמב"ם שהבאת. הרמבם מתווה את הדרך האמצעית והרגילה. אבל זה לא חזות הכל. א"א לחלוק שהנזירות מוגדרת כ'נזר אלוקים' . שמואל ושמשון היו נזירי עולם. וובנביא בנבאתו לאחרית הימים יש נבואה שאתן מבניכם נזירים ונזירות (ע"פ זכרוני). יש בזה חטא של הקצנה והפסד של הרגשות הנורמליים אבל הרווח של ההתעלות גדולה ודאי יותר.
א. לא זכור לי כי שמואל היה נזיר- מורה לא עלה על ראשו. אבל שתה יין.
ב שמשון לא נראה לי כי בגלל נזירותו זכה להתעלות גדולה מבחינה רוחנית.
הגמרא בירושלמי אומרת- עתיד אדם לתת דין וחשבון על הנאה והנאה שלא נהנה בעולם הזה.
הסיפור הוא לא על החסיד השוטה שיש רבים כמוהו, הסיפור על הופשיצר. תלמידו של החוזה מלובלין,
החסיד הוא באמת שוטה- כך מכנה ההלכה את העושה מעשים שהוא חושב שהם מצווה, והם לא.
התורה אומרת במפורש כי נזיר מביא קרבן חטאת לכפר על נזירותו,
הגמרא אומרת- חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין - הרי אלו מבלי עולם.
נשלח ב-20/5/2013 17:00
גלית5 כתב:
דוינצי
נראה שאתה מסתכל על האדם כאילו היה 'קבלן ביצוע'.
כך גם הסיפור שהבאת. האם אכן אין ענין בעבודה עצמית פנימית של האדם? לזכך את כונותיו לשם שמים.
אני דוקא מבינה את הביקורת של 'אפריםבן' בתור למה להתמקד בעבודה נערויסטית במקום להפריח את הנשמה באהבה לזולת ובלהקרין החוצה.
בנוסף, אני לא מבינה לשיטתך איפה 'התכלית' בלהקים מוסדות בשביל מה? בסופו של יום נאלץ למצוא במשהו משמעות סופית. והמשהו הזה לא יכול להיות רק המשך של שרשרת אינסופית. 'שיהיה המשך להמשך'.
הדגשתי שאין המטרות של אפריםבן ושל הרב שטיינמן אותן מטרות. כעת אני רואה שגם המטרה שלך קרובה יותר למטרתו של אפריםבן.
מטרתו של אפרים ושלך כנראה היא אהבה לזולת ולהקרין החוצה. מטרתו של הרב שטיינמן היא תורה לזולת ולהקרין החוצה.
מה רע שאין מטרותיכם שוות?
כמו שאת רואה את האהבה כתכלית כך הרב שטיינמן רואה את התורה כתכלית. למה הוא רואה את זה כך אני לא מאמין שהוא יוכל להסביר בדיוק כמו שאת לא תוכלי להסביר. [גם אם תמצאי הסבר בתכלית הקרנת האהבה, אבל הסבר להסבר הסופי לא תמצאי].
כל מה שהצבעתי זה רק על נטרול החשבונות הכפייתיים של לש"ש או לא והמסתעף. אלא לעשות את מה שנכון לעשות לפני אותם חששות. לעשות את זה אם כל היצר הרע. ולמצוא את הדרך להתגבר על היצר הטוב כדי שלא יפריע לעשות את הנכון לעשות. [לא, אין כאן שגיאה ביצרים, אכן כך פעמים שצריך להתגבר על היצר הטוב ולתת ליצה"ר להפעיל את המנוע].
החסידים [הראשונים] ובעלי המוסר העלו את המודעות לכוונה עד שזה מגיע לממדים משתקים. וחבל. הכל בפרופרציות.
אני חושב שזו גם המסקנה המתבקשת מהמעשה של בובר.
אני לא נוקט כרגע שום עמדה בנושא מהי התכלית. אלא רק בדרכי הפעולה.
תוקן על ידי דה_וינצי2 ב- 20/05/2013 17:06:58
נשלח ב-20/5/2013 17:03
הרמח"ל בספרו מסלת ישרים בביאור מדת החסידות מסביר ששורש החסידות בפסוק "אשרי אדם שעמלו בתורה ועושה נחת ליוצרו", ונמצא כלל החסידות הרחבת קיום כל המצות בכל הצדדים והתנאים שראוי ושאפשר, גם מה שלא נצטוה בפירוש. לפיכך, מידת החסידות הינה בין אדם ליוצרו, וזוהי מדה דקה שקודמת לה מדת צדיקות. מאחר שלא עם הארץ חסיד, הפיכת מדת החסידות למדה המונית ולהנהגה אדמו"רית עלולה להטותה מייחודה ומדרך הישר.
ואמנם תנועת החסידות רחקה בדורות האחרונים מהכוונות המקוריות של הבעש"ט, שנועדו להנחיל את מדת אהבת כלל ישראל לרבים.
