חובות – הערה ראשונית הראויה לדיון נפרד.
בדבריך, דה_וינצי2, כתבת כי 'היהדות עוסקת בחובה'. כך נראה הדבר גם בעיני, אם כי לא העמקתי בו.
צריך למשל לבדוק מהן זכויות האדם במשפטו, להבדיל מן החובות המוטלות על השופט, שמהן נתן לגזור זכויות. מה זכויות האדם ביחס לשלטון, למדינה. אין במחשבתנו המושג 'אזרח', וברוב ההיסטוריה ממילא לא היתה מדינה.
הרבה מאד מודגשת אצלנו חובת התיחסות נאותה לחלש, לאלמנה, ליתום ולגר. אבל אלו, כשלעצמם, אינם נושאי זכויות ואינם נחלצים ממצבם. חובת צדקה ורחמים אנושיים יש, הנותן מתהדר בכך, אפילו אם בלבבו בלבד, אבל המעשה משפיל. מחשבה סוציאלית אין.
האם זה מבדיל אותנו מן הנצרות, גם זאת אינני יודע. במחשבה הנוצרית על השלטון, נתפס המלך כבעל שלטון בחסד האל, ולפיכך בעל חסינות. אבל כאשר הוא מפר את חובתו ביחס לנתינים יש לאלו הצדקה למרוד בו ולהורידו מן השלטון. בהמשך התפתחות המחשבה המדינית קמה קהילה של ריבון ונתינים בעלי חובות ונושאי זכויות. הנתינים זכאים ליצוג ויש לשמוע אותם קודם שעוסקים בעניניהם. זה נעשה בפרלמנט [מלשון פרלר – דיבור].
באשר למחשבה האזרחית, גם כאן יש הבדלים. תורת המוסר של קאנט בנויה כולה על החובה, על הצו הקטגורי. דרישה לזכויות גוברת עם ההשכלה האירופית, ומוצאת ביטוי גדול בהצהרת זכויות האדם של המהפכה הצרפתית. הטענה היא שהאדם נולד כבעל זכויות מטבעו. מובן שזו פיקציה תרבותית אבל המטרה ברורה. אפשר לערוף את ראשו של אדם לא את זכויותיו.
עניין החובות והזכויות מצוי במרכז הויכוח התרבותי בארץ וחשיבותו עצומה.
עודד
