למצוא את הכנפים מחדש: תשובה לשאלת ההתאבדות של קאמי

אמרו עליו שהוא נראה מאושר.

ובאמת, מה נותן לנו אושר? בריאות? עושר? הצלחה? מילוי מאויים? הערכת הסביבה?

ומה מדכא אותנו עד עפר? מה לוקח לנו את שמחת החיים ומשכנע אותנו שאם אלו החיים, אז עדיף כבר לעזוב אותם מאחור?

אבנר צחורי היה אדם שחי ברמות פעילות – פיזיקלית, רבת אדרנלין - שרבים מאיתנו אינם מגיעים אליהן ולו ביום אחד מחיינו. (האם זה חסר לי? כמדומה שההרפתקאות האינטלקטואליות והאמוניות שלי יקרות לי יקר, אבל איש לפי מהללו, והנושא הוא הוא, לא אני).

איך אפשר להכיר אדם רק מסיפורים? עד כמה שזה שווה, הנה שני ציטוטים שמצאתי ברשת:

אבנר ע"ה על עצמו. מתוך בלוג אישי שלו על עצמו:

שם, על רקע של תמונה מדברית הוא כותב, ואני מצטט מילה במילה:

אבנר צחורי - ציפור בלי רגליים

בעברי הייתי מדריך צניחה חופשית וטיפוס צוקים, יצא לי להדריך אלפי אנשים ובאמתחתי ניסיון של מעל 3000 צניחות חופשיות, רובן כמדריך.

החיים בקליפורניה זימנו לי דלתות לענפי ספורט רבים שדמיינתי כבר מהיותי ילד.

ענפי ספורט כגון טיפוס צוקים וצניחה חופשית שהפכו במשך הזמן למקצוע/עבודה סנובורד, אופני downhill

בניו זילנד יצא לי להתמקצע בתחום האופניים, שם גם התחלתי לטוס בגלשני אוויר. חוויות אלה ורבות נוספות יצא לי להגשים במקומות רבים בעולם.

בנוסף עסקתי בענף ספורט שרוב הציבור בכלל לא מכיר, Base jumping ענף ספורט שדורש ניסיון רב בצניחה חופשית , רוב האנשים העוסקים בספורט זה הם גם בעלי רקע עשיר בטיפוס צוקים.

בניינים אנטנות גשרים ומצוקים משמשים כפלטפורמה ממנה אנחנו קופצים לנפילה חופשית ופותחים מצנח לאחר שהייה באוויר, זמן השהייה תלוי בגובה ממנו קופצים והניסיון של הקופץ.

בסוף שנת 2003 קפצתי מגשר בגובה 220 מטר בקליפורניה. זאת הנקודה שבה חיי השתנו.

והוא מפנה ליוטיוב (חפשו שם למתעניינים).

http://about.me/rockhopper

כאמור, בעקבות שגיאה בפתיחת המצנח מאוחר מדי, הוא הפך לנכה מחזהו ומטה.

אבל הוא לא נשבר – לכאורה - והחל לתפקד מחדש עם כל המיגבלות. אני משער שהוא באמת רצה לנסות לבנות חיים, ואולי רצה למות כל העת ורק רצה שיוכל להרוג את עצמו ללא עזרה? מי יודע?

על החיים החדשים שבנה לעצמו מספרת תלמידה מן ההרצאות שלו, ואני מצטט מילה במילה:

את הפוסט שכאן כתבתי לפני כמה שנים לאבנר צחורי   אחרי שהאזנתי להרצאה שהעביר, גם אני כמו רבים אחרים עצובה מאוד מאוד, גם אני כמו רבים חשבתי שהוא מאושר עם המטוס הזה שקנה שמחזיר אותו לגבהים שנעלמו מחייו ליותר מדי זמן...

משתתפת בצערה של משפחתו.

אל איש המרומים.

תלווי אותי לאוטו? שאלת

בטח. אני אלווה אותך.

הייתי הולכת אחריך עוד המון קילומטרים. לאנשתגיד

בנאדם, אמרת הוא זה ההולך לישון בלילה עם חיוך, על כי יקום בבוקר לעשות את שהוא אוהב

בנאדם, קם עם תשוקה בעיניו...

אני לא בנאדם. אמרת

השארת אותי המומה.     אתה הכי בנאדם, הכי תשוקה בעיניים כשאתה מסביר

שאתה אוהב את מה שאתה אוהב לעשות.

וכל זה כשנפער פער...   רווח נצחי בין מה שרצית ....

בין שהיה ועכשיו....

נכון שהיה לך מה שאינעוד.

אבל יש תשוקה.    בעיניים.    ויש בך חכמה מדויקת.   

נכון שאמרת:   שאין אנו רק מה שבראש. 

לא יודעת מה אחרים רואים ....

אני רואה ,   שאתה רואה !

כלמהשחשוב.

אני לא בת 20 ולא הולכת אחר הכלבכלמכל !

משום מה אחריך הייתי הולכת.

הייתי לומדת. בוודאות.     מהו האומץ.    מהי העשייה.

אמרת לי: תהיי מ מ ו ק ד ת.

צודק.

חיבוק חזק לך.    

המעוף, בתוכך הוא.

http://cafe.themarker.com/post/2922202/

הנה כמה נקודות:

אדם יכול להראות לאחרים כאיש המרומים, אבל בתוכו הוא מרגיש כציפור קטועת רגלים.

אולי בעצם השאלה אם להישאר ולחיות, ולמצוא כוחות כדי לקום בבוקר, היא שאלה פסיכולוגית, לא פילוסופית.

אבל סבורני שלשאלה הפסיכולוגית יכולה להיות תשובה פילוסופית.

הפילוסופיה יכולה ללמד את האדם שיש ערך לחיים גם אם אין לו את הטעם שבו הורגל, שלו קיווה.

וכן התורה.

כמובן, אלו שתי נקודות שצריך לפתח, אבל לפחות אני מצביע על קיומן. ואם ירצו, יהיה על כך דיון. יש מספיק מקורות.

והנושא של איך למצוא כוחות כדי לקום בבוקר משותף לכולנו, כי כל אדם באיזה מקום קטוע רגלים, כולנו מאבדים את השמחה הפנימית שהיתה לנו כשהיינו ילדים, ואנו נאלצים ללמוד לברוא אותה ואת עצמנו מחדש.

במסגרת הדת, אנו עשויים לעשות זאת דרך מחוייבות או, טוב מזה, דרך תחושת התגלות של אהבת השם.

ושוב, צריך להאריך, לפתח, לתאר ולספר כי איך עוד אפשר לספר על חויה דתית.

בכל אופן, אצל אבנר צחורי, שעורר את האשכול הזה, זה לא היה קיים.

הא ראיה, שהוא ביקש קבורה אזרחית, לא דתית.

ואולי דווקא כן? האם בכלל יתכן אדם ללא דת, מנותק מכל היכרות עם הנומינוזי (=הנשגב בתיאורית הדת של רודולף אוטו), אפילו מהתרבות של התנ"ך בכל רמה שהיא כפי שניתן להכירנה דרך החינוך שעדיין ניתן כאן, בארץ ישראל?

בהתחשב בכל זאת, אני מעלה את ההשערה שהיה בזה, בהתאבדות, צעד דתי. אני משחזר, על דרך ההשערה: אם הקב"ה לקח ממני את הרגלים, אני פורש. ואני מודיע לו שאני מנתק קשר עם הדת שלו, בזה ובבא.

האם אין זו הכרזה דתית בדרך של "הפוך"?

יש לי ערכים ואני ממחיש אותם על ידי הפגנה של "שובר את הכלים ולא משחק יותר"?

לפי זה, לא היתה זו התאבדות רציונלית, אלא התאבדות של מחאה.

למה זה חשוב?

מפני שאם כן, אולי יש כאן משמעות דתית, וזכות לעולם הבא (יש מי שמאמין בזה).

זכות - של העלאת הנושא למודעות של כולנו. איך מוצאים טעם בחיים שבהם לא קיבלנו את מה שרצינו. לא הכל.

הוא לא הצליח. אבל הוא עשה מאמצים זמן רב מאד.

ואין דבר גדול מזה, למצוא את הכנפים שבהן נעוף אל על. ואם לא, אז לחיות מתוך החיפוש.

אם תרצו, הנה דבר שאבנר צחורי לא ידע:

יש לו עוז בעינים.

אבל הוא האמין שאין לו עוז. לא עוד.

והנה עוד דבר שאבנר לא ידע:

אפשר למצוא טעם מחדש גם בחיים שבהם אבדו הרגלים.

אבל מי אני שאמתח ביקורת על אדם שהתמודד עם נסיון שכזה.

אני רק כותב:

האדם הוא ציפור. אבל הכנפים אינן רק בחוץ. הן בפנים.

חפשו אותן.

ולמי אני כותב אם לא לעצמי.

ולכל מי שזה מדבר אליו.

האם יש מקרים שבהם התאבדות מוצדקת מבחינת ההלכה? מבחינות אחרות?

איך אדם יכול לשכנע את עצמו להמשיך בשעה שנגמר לו מעצמו?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");