| נשלח ב-29/5/2013 00:45 |
|
| |
למצוא את הכנפים מחדש: תשובה לשאלת ההתאבדות של קאמי
חשבתי לקרוא לאשכול "התאבדות רציונלית". אחר כך חשבתי להפוך זאת לשאלה: התאבדות רציונלית או התאבדות של מחאה. אבל לאחר שכתבתי, ותוך שכתבתי, גיליתי את הכותרת שבה בחרתי. וסיפור עצוב ודיון פילוסופי הפכו למשא אקזיסטנציאליסטי ואמירה מוסרית. ואולי תקראו בכל זאת. שאלה פילוסופית אמיתית יש רק אחת: האם להתאבד, כתב אלבר קאמי. (מצוטט מהזכרון ולא מצאתי כרגע בגוגל). אמנם, רובנו ככולנו חיים את חיינו בלי להזדקק לשאלה הזו. וגם אם היא מופיעה בפנינו, אזי לא בהקשר הפילוסופי. אבל זו עדיין שאלה פילוסופית. וכמובן הלכתית. האם שמעתם על אבנר צחורי? בימים אלו שמו הופיע הרבה בעיתונים שבאינטרנט. "טייס גנב מטוס והשאיר מכתב התאבדות", "החיפושים אחריו נמשכים" – ועד להודעה הסופית הבוקר: "נמצאה גופתו". חיפוש קצר למדי בגוגל גילה את המידע הבא אודותיו. הוא היה חובב ספורט קיצוני ועסק בפעילויות מסוכנות. זה עלה לו בתאונה קשה שבה הפך לנכה בחלק התחתון של גופו. הוא לא התייאש. למד טיס. עסק בהרצאות. זכה לפופולריות. ואז, משהו נגמר לו. הוא החליט להתאבד. ועשה זאת, לפי מה שאני משער או מדמיין, באופן החופשי היחיד שהיה לו. על ידי מכונה. דרך מטוס. הוא קנה מטוס ולמד להטיסו. לפי דברי מנהל ביה"ס לטיסה, נראה שהכל היה בתיכנון בדרך להתאבדות, מאז התאונה שהפכה אותו לנכה מחזהו ומטה. ואז הגיע היום הגדול שלו. יום השיחרור. הוא השאיר מכתב. הטיס את המטוס הקל לאנשהו והתרסק. למה דווקא במטוס? אני משער שבלי זה אולי לא היתה לו דרך להתאבד. יותר מכך, הוא המשיך בכך את הספורט שבו השקיע את חייו: צניחה מגבוה. ועוד משהו. הוא התאבד באמצעות המכשיר היחיד שעדיין ציית לו, שבו הוכיח את שליטתו ויכולתו. בניגוד לגופו, שאיכזב אותו, המטוס – מטוס מיוחד לנכים שהזדמן לו בהשגחה פרטית (מוזר להשתמש במילה הזו כאן, אבל מה עוד אפשר לומר). המטוס הזה השלים את מה שאיבד. ראו נא ראו. התאבדות, מבחינה זו, היא ההוכחה האחרונה שאני שולט בחיי. אני יכול אז אני הורג את עצמי, זה המשפט החדש של האקזיסטנציאליסט המתאבד. ועדיין יש לשאול. הוא כשל ואיבד חלק ממה שמגדיר כל אחד מאיתנו כאדם מתפקד: את גופו. הוא הצליח להתגבר ולבנות לעצמו חיים קרובים מאד למה שעשה קודם. דרך הטיס. הוא נתן דוגמא אישית לאחרים דרך הרצאות. עד כאן - זה מעורר התפעלות. מכאן ואילך מתחיל החלק העצוב ביותר. משהו שבר אותו. והוא ענה לשאלה של קאמי בתשובה שבאמת אין למה לחיות. לפחות לא אישית. עכשו יש מקום לדון בשאלה למה אנו חיים. ולמה אנו מחוייבים. ולפי איזו דרך עוסקים בשאלות האלו. פילוסופית, תורנית, הלכתית, רגשית ופסיכולוגית. אבל בשלב זה אני רק אוסף עדויות על חייו העצובים של אבנר צחורי, ועל המשתמע.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 00:46 |
|
| |
הנה מה שמצאתי: אמרו עליו שהוא נראה מאושר. ובאמת, מה נותן לנו אושר? בריאות? עושר? הצלחה? מילוי מאויים? הערכת הסביבה? ומה מדכא אותנו עד עפר? מה לוקח לנו את שמחת החיים ומשכנע אותנו שאם אלו החיים, אז עדיף כבר לעזוב אותם מאחור? אבנר צחורי היה אדם שחי ברמות פעילות – פיזיקלית, רבת אדרנלין - שרבים מאיתנו אינם מגיעים אליהן ולו ביום אחד מחיינו. (האם זה חסר לי? כמדומה שההרפתקאות האינטלקטואליות והאמוניות שלי יקרות לי יקר, אבל איש לפי מהללו, והנושא הוא הוא, לא אני). איך אפשר להכיר אדם רק מסיפורים? עד כמה שזה שווה, הנה שני ציטוטים שמצאתי ברשת: אבנר ע"ה על עצמו. מתוך בלוג אישי שלו על עצמו: שם, על רקע של תמונה מדברית הוא כותב, ואני מצטט מילה במילה: אבנר צחורי - ציפור בלי רגליים בעברי הייתי מדריך צניחה חופשית וטיפוס צוקים, יצא לי להדריך אלפי אנשים ובאמתחתי ניסיון של מעל 3000 צניחות חופשיות, רובן כמדריך. החיים בקליפורניה זימנו לי דלתות לענפי ספורט רבים שדמיינתי כבר מהיותי ילד. ענפי ספורט כגון טיפוס צוקים וצניחה חופשית שהפכו במשך הזמן למקצוע/עבודה סנובורד, אופני downhill בניו זילנד יצא לי להתמקצע בתחום האופניים, שם גם התחלתי לטוס בגלשני אוויר. חוויות אלה ורבות נוספות יצא לי להגשים במקומות רבים בעולם. בנוסף עסקתי בענף ספורט שרוב הציבור בכלל לא מכיר, Base jumping ענף ספורט שדורש ניסיון רב בצניחה חופשית , רוב האנשים העוסקים בספורט זה הם גם בעלי רקע עשיר בטיפוס צוקים. בניינים אנטנות גשרים ומצוקים משמשים כפלטפורמה ממנה אנחנו קופצים לנפילה חופשית ופותחים מצנח לאחר שהייה באוויר, זמן השהייה תלוי בגובה ממנו קופצים והניסיון של הקופץ. בסוף שנת 2003 קפצתי מגשר בגובה 220 מטר בקליפורניה. זאת הנקודה שבה חיי השתנו. והוא מפנה ליוטיוב (חפשו שם למתעניינים). http://about.me/rockhopper כאמור, בעקבות שגיאה בפתיחת המצנח מאוחר מדי, הוא הפך לנכה מחזהו ומטה. אבל הוא לא נשבר – לכאורה - והחל לתפקד מחדש עם כל המיגבלות. אני משער שהוא באמת רצה לנסות לבנות חיים, ואולי רצה למות כל העת ורק רצה שיוכל להרוג את עצמו ללא עזרה? מי יודע? על החיים החדשים שבנה לעצמו מספרת תלמידה מן ההרצאות שלו, ואני מצטט מילה במילה: את הפוסט שכאן כתבתי לפני כמה שנים לאבנר צחורי אחרי שהאזנתי להרצאה שהעביר, גם אני כמו רבים אחרים עצובה מאוד מאוד, גם אני כמו רבים חשבתי שהוא מאושר עם המטוס הזה שקנה שמחזיר אותו לגבהים שנעלמו מחייו ליותר מדי זמן... משתתפת בצערה של משפחתו. אל איש המרומים. תלווי אותי לאוטו? שאלת בטח. אני אלווה אותך. הייתי הולכת אחריך עוד המון קילומטרים. לאנשתגיד בנאדם, אמרת הוא זה ההולך לישון בלילה עם חיוך, על כי יקום בבוקר לעשות את שהוא אוהב בנאדם, קם עם תשוקה בעיניו... אני לא בנאדם. אמרת השארת אותי המומה. אתה הכי בנאדם, הכי תשוקה בעיניים כשאתה מסביר שאתה אוהב את מה שאתה אוהב לעשות. וכל זה כשנפער פער... רווח נצחי בין מה שרצית .... בין שהיה ועכשיו.... נכון שהיה לך מה שאינעוד. אבל יש תשוקה. בעיניים. ויש בך חכמה מדויקת. נכון שאמרת: שאין אנו רק מה שבראש. לא יודעת מה אחרים רואים .... אני רואה , שאתה רואה ! כלמהשחשוב. אני לא בת 20 ולא הולכת אחר הכלבכלמכל ! משום מה אחריך הייתי הולכת. הייתי לומדת. בוודאות. מהו האומץ. מהי העשייה. אמרת לי: תהיי מ מ ו ק ד ת. צודק. חיבוק חזק לך. המעוף, בתוכך הוא. http://cafe.themarker.com/post/2922202/
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 00:47 |
|
| |
לגבי הדימוי של אדם כציפור יש להאריך. אני רק מאזכר זאת כנושא.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 00:47 |
|
| |
מה אני מוצא בסיפור המרגש, העצוב, הזה? הנה כמה נקודות: אדם יכול להראות לאחרים כאיש המרומים, אבל בתוכו הוא מרגיש כציפור קטועת רגלים. אולי בעצם השאלה אם להישאר ולחיות, ולמצוא כוחות כדי לקום בבוקר, היא שאלה פסיכולוגית, לא פילוסופית. אבל סבורני שלשאלה הפסיכולוגית יכולה להיות תשובה פילוסופית. הפילוסופיה יכולה ללמד את האדם שיש ערך לחיים גם אם אין לו את הטעם שבו הורגל, שלו קיווה. וכן התורה. כמובן, אלו שתי נקודות שצריך לפתח, אבל לפחות אני מצביע על קיומן. ואם ירצו, יהיה על כך דיון. יש מספיק מקורות. והנושא של איך למצוא כוחות כדי לקום בבוקר משותף לכולנו, כי כל אדם באיזה מקום קטוע רגלים, כולנו מאבדים את השמחה הפנימית שהיתה לנו כשהיינו ילדים, ואנו נאלצים ללמוד לברוא אותה ואת עצמנו מחדש. במסגרת הדת, אנו עשויים לעשות זאת דרך מחוייבות או, טוב מזה, דרך תחושת התגלות של אהבת השם. ושוב, צריך להאריך, לפתח, לתאר ולספר כי איך עוד אפשר לספר על חויה דתית. בכל אופן, אצל אבנר צחורי, שעורר את האשכול הזה, זה לא היה קיים. הא ראיה, שהוא ביקש קבורה אזרחית, לא דתית. ואולי דווקא כן? האם בכלל יתכן אדם ללא דת, מנותק מכל היכרות עם הנומינוזי (=הנשגב בתיאורית הדת של רודולף אוטו), אפילו מהתרבות של התנ"ך בכל רמה שהיא כפי שניתן להכירנה דרך החינוך שעדיין ניתן כאן, בארץ ישראל? בהתחשב בכל זאת, אני מעלה את ההשערה שהיה בזה, בהתאבדות, צעד דתי. אני משחזר, על דרך ההשערה: אם הקב"ה לקח ממני את הרגלים, אני פורש. ואני מודיע לו שאני מנתק קשר עם הדת שלו, בזה ובבא. האם אין זו הכרזה דתית בדרך של "הפוך"? יש לי ערכים ואני ממחיש אותם על ידי הפגנה של "שובר את הכלים ולא משחק יותר"? לפי זה, לא היתה זו התאבדות רציונלית, אלא התאבדות של מחאה. למה זה חשוב? מפני שאם כן, אולי יש כאן משמעות דתית, וזכות לעולם הבא (יש מי שמאמין בזה). זכות - של העלאת הנושא למודעות של כולנו. איך מוצאים טעם בחיים שבהם לא קיבלנו את מה שרצינו. לא הכל. הוא לא הצליח. אבל הוא עשה מאמצים זמן רב מאד. ואין דבר גדול מזה, למצוא את הכנפים שבהן נעוף אל על. ואם לא, אז לחיות מתוך החיפוש.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 00:48 |
|
| |
על סמך כל הנאמר לעיל, ועל סמך שני הבלוגים, אני מסיק את המסקנה הפרועה הבאה: אם תרצו, הנה דבר שאבנר צחורי לא ידע: יש לו עוז בעינים. אבל הוא האמין שאין לו עוז. לא עוד. והנה עוד דבר שאבנר לא ידע: אפשר למצוא טעם מחדש גם בחיים שבהם אבדו הרגלים. אבל מי אני שאמתח ביקורת על אדם שהתמודד עם נסיון שכזה. אני רק כותב: האדם הוא ציפור. אבל הכנפים אינן רק בחוץ. הן בפנים. חפשו אותן. ולמי אני כותב אם לא לעצמי. ולכל מי שזה מדבר אליו.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 00:49 |
|
| |
נושאים לדיון האם יש מקרים שבהם התאבדות מוצדקת מבחינת ההלכה? מבחינות אחרות? איך אדם יכול לשכנע את עצמו להמשיך בשעה שנגמר לו מעצמו?
_________________
שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו
< type="text/">document.write("");>
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 08:23 |
|
| |
.
האם יתכן שאתה מחפש את התשובה לשאלה של אלבר קאמי במקום הלא-נכון?
שמא אין לחפש את התשובה במיתוס של סיזיפוס, אלא ב-DSM5 ?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 08:57 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | נושאים לדיון האם יש מקרים שבהם התאבדות מוצדקת ... מבחינות אחרות? |
|
מיימוני,
אשכול יפה, לטעמי. לגבי עיקר דבריך אין לי מה להוסיף. כאן שאלת לגבי נקודה מעט אחרת. פרופ' בן עמי השילוני (אאל"ט) כתב פעם על כך שראוי למערכת הכליאה והענישה בארץ לאמץ מהתרבות היפנית את האפשרות לספוקו (seppuku - מוכר יותר כחרקירי בישראל). יש מצבים מצערים בהם פתאום מתחוור לאדם עד כמה סרח (או עד כמה ברור לאחרים שסרח) - אולי עקב טריגר חיצוני של תפיסתו ע"י הרשויות. במצבים כאלה, התאבדות עשויה להיות מעשה יפה מאד יחסית. זו צורת ההתנצלות האולטימטיבית לקורבנות, זה מקטין את הנזקים והעלויות למערכת, ועוד. בהנחת האשמה (המאד מתקבלת על הדעת) של משה קצב, לדוגמה, טוב היה עושה לו הוא היה בוחר בהתאבדות. הייתי שמח לו מערכת הכליאה בארץ היתה מאפשרת לו לעשות כן.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 08:58 |
|
| |
מואדיב נא פרש רמיזתך
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 09:07 |
|
| |
מיימוני, 1. אכן מדובר במיתוס של סיזיפוס.
2. ועוד הערה: הנומינוזי אינו הנשגב (אוטו טורח לחדד את ההבחנה הזאת בספרו 'הקדושה'. זה אחד מעיקרי הספר).
3. לעצם האשכול, לא ברורה לי השאלה. מדובר בשאלה פסיכולוגית שאין לה דבר עם פילוסופיה. ודומני שזו רמיזתו של מואדיב (DSM הוא ספר התסמינים של אגודת הפסיכיאטרים האמריקנית). כל אדם מוצא לעצמו (או לא מוצא) את הטעם לחיים. אין סיבה פילוסופית אוניברסלית שניתן להעלות כאן. גם הרתיעה מהתאבדות יסודה בפסיכולוגיה ולא בפילוסופיה. ואם בכל זאת אתה רואה בחיי אדם ערך (ולא רק נטייה פסיכולוגית שלנו), כפי שגם אני רואה, הרי שלערך אי אפשר להביא הנמקות ואי אפשר לעשות רציונליזציות. ושוב חזרנו לכך שהדיון מיותר.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 09:09 |
|
| |
.
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 11:03 |
|
| |
להיות, או לא להיות?
זאת השאלה:
מה נעלה יותר -
לשאת באורך רוח
חיצי גורל אכזר, אבני מרגמותיו,
או אם חמוש לצאת מול ים הייסורים,
למרוד, וקץ לשים להם?
למות: לישון, ולא יותר.
– ויליאם שייקספיר,המלט, מערכה שלישית, תמונה ראשונה
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 11:12 |
|
| |
לא היו פילוסופים שראו בחי אנוש ערך מוחלט?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 11:38 |
|
| |
.
מיימוני,
ניתן, כמו קאמי, לקיים דיון פילוסופי במשמעות החיים, ולפיכך - בשאלה שקאמי גזר מכך - האם יש לסיים את החיים באופן אקטיבי.
אבל כאשר אתה מביא את המקרה המצער שלמעלה, השאלה עוברת מהתחום הפילוסופי לתחום הרפואי/פסיכולוגי.
תאר לעצמך מצב בו אדם שרוי בדיכאון, ויש לו מחשבות אובדניות.
האם מצבו הנפשי הופך אותו לפילוסוף, או שמא הוא בדכאון, מסיבות שונות? האם אדם שסבל מכאבי תופת בשל תאונה, ומשיתוק שמנע ממנו לחיות את החיים שחשב שאין אחרים ראויים עבורו, הוא פילוסוף או לוקה?
אני יכול להרחיב עבורך את השאלה, ולשאול גם לגבי מצבו של קאמי בזמן שכתב את הדברים המפורסמים הפותחים את המאמר על הפילוסופיה של האבסורד, בתוך "המיתוס של סיזיפוס":
האם אלבר קאמי היה פילוסוף אקזיסטניאליסט, או שהיה פשוט בדכאון?
כמובן, תוכל לשאול שאלות על מצבם הנפשי-דכאוני גם של פילוסופים אחרים, ידועים לא פחות, מקירקגור ועד ויטגנשטיין, אולם צריך לזכור כי יש הבדל גדול מאד בין דיון תיאורטי - כמו זה שניהל קאמי - לבין דיון ספציפי באדם שעשה את שעשה.
התרופה של קאמי היתה האבסורד. האם יתכן שפרוזאק היה מועיל לו יותר?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 11:46 |
|
| |
מכיוון שלא קראתי את קאמי, יורשה לי לשאול שאלת בור, מדוע האבסורד הוא תרופה?
|
|
|
|
| נשלח ב-29/5/2013 11:51 |
|
| |
| מיימוני כתב: |  | אפשר למצוא טעם מחדש גם בחיים שבהם אבדו הרגלים.
...האדם הוא ציפור. אבל הכנפים אינן רק בחוץ. הן בפנים. חפשו אותן.
|
|
תודה!
|
|
|
|
|