צירופים ותמורות אצל גדולי ישראל

א. נכון מאד. הרי הראיתי לך בדברי לעיל מה הן הנחות היסוד של הדיון הקבלי ומדוע הנחות אלו מנוגדות למונותיאיזם.

וכעת, מה התשובה? היכן הטעות שלי לדעתך? (במהות, לא בעצם הפנית שאלה למי שנחשבים לגדולי עולם).

ב.אין צורך להיות "חלק" כאשר לומדים נושא. כפי שכתבתי ואכתוב שוב, קיבלנו את התורה על מנת ללמדה ולדון בה, ושום חכם אינו פטור מן החובה לבאר דבריו מקושיות. ואין קושיה זלזול.

ג. אתה צודק שהביטוי "שרא ליה מריה" אינו מקובל בהפרש של דורות והוא ייחשב כפגיעה. מצד שני, כאשר אדם שנחשב גדול בישראל מביע דעות שהן מינות מצד תוכנן, איך צריך להתייחס לכך לדעתך? אשמח ללמוד.

שים לב שהאמירה "אבל זו לא מינות" לא מהוה תשובה לשאלה. השאלה שלי היא איך ראוי לבטח את הביקורת על דעה שהיא כן מינות.


את הדברים הבאים לא הצלחתי להבין כמעט כלל.


האם כוונתך ש"חכמה", "בינה", "דעת" וכו' אינן ספירות ואינן ישים אלוהיים לפי הקבלה? לי ידוע אחרת. אולי כדאי להפנות לספרות, במיוחד לאר"י ולתניא, ולראות איך משמשים שם צירופי האותיות.

יש לשים לב שהקביעה שכתבתי, כי האותיות הן ישים אלוהיים, אינה קשורה לוגית לקביעה שכל הבריאה היא אלוהות כשיטת התניא (והחסידות). כמדומה שגם לשיטת האר"י לא כל הבריאה היא אלוהות.

ניתן, אני משער, לסדר את המציאות בדגם מדורג.

א. האלוקים הנסתר, בחינת אין

ב. הישים האלוהיים שיוצרים יחד את העולמות האלוהיים

ג. עולמנו.

הדגם הזה פשטני מאד, ואין הוא מכסה את העולמות של הסטרא אחרא, אף לא מאזכר את העושר הגדול של העולמות האלוהיים. אולם די בו לצורכי.

הטענה שגם רובד ג' הוא אלוהות זו הגישה הפנתיאסטית. אם זכרוני אינו מטעני, זו טענה שמתחדשת עם החסידות.

הטענה שרובד ב הוא אלוהות היא היא הטענה שמופיעה עם הבהיר. והיא כמובן אינה קיימת ברובד של ספר יצירה.

והיא היא המינות שאליה התכוונתי לפי הרמב"ם.

את דבריך שלך לא הצלחתי להבין. אציין דוגמא אחת. מהי החכמה לפי ההסבר שלך? האם היא אלוהות, יש אלוהי?

(כמו כן יש לדון על התפקיד השיטתי שיש לישות זו לפי הסברך. האם כוונתך שאם לאדם יש מחשבה אז גם לאל יש מחשבה שחייבת למלא תפקיד בתהליך הבריאה? אם כן, אזי לפנינו דוגמא לבעייתיות שמניעה את הקבלה. הנסיון להחיל הסברים אנושיים על מה שאינו טעון הסבר כלל).

ביקשת ממני לא להתייחס לטענה שמקובלים מונעים על ידי תאוה לדעת סודות. איני יודע מה לעשות כעת. אני סבור שהרצון לגלות סודות הוא אנושי ומהותי לאדם. אבל כאשר מניחים לו להוליך אותנו למחוזות שבהם אין מה לדעת, כי פשוט אין, זה מוביל לתופעות כמו פרשנות יתר, המצאת ישים חדשים, ועוד ועוד.

הדיון הפסיכולוגי הזה אינו קשור למניעים אחרים, שגם הם מאופיינים כפסולים, כמו תאות כבוד.

בניגוד לך כנראה, אני סבור שמידה כמו תאות כבוד יכולה לא רק להזיק אלא גם לתרום. בלעדיה, האם היו כה הרבה תגליות מדעיות ותרומות כספים גדולות? נכון שאנו מצפים מתלמיד חכם או אפילו מקובל שלא יניח למניעים כאלו להשפיע עליו. אבל הרצון לכבוד הוא בסיסי מאד. אולי כל מה שניתן לצפות לו הוא התמודדות עם הנושא בתוך תוכנו? ושוב, זה כבר נושא חדש לגמרי.