שו"ת יביע אומר חלק ג - חושן משפט סימן ז

נשאלתי מאת הרה"ג ר' יעקב שמש שליט"א אודות מה שפסק מרן בש"ע חו"מ (סי' תט ס"א) אין מגדלים בהמה דקה בא"י מפני שדרכם לרעות בשדות של אחרים והיזקם מצוי, אבל מגדלים בסוריא ובמדברות שבא"י. והאידנא שאין מצוי שיהיו שדות לישראל בא"י נראה דשרי. עכ"ל. היאך הדין נוטה בזה"ז שבעזה"י זכינו ליישוב ישראל בא"י, אם מותר לגדל בהמה דקה שהואיל והותרה הגזרה הותרה. או דילמא כיון שחזר טעם האיסור לקדמותו אסור לגדל. [וע"ע בש"ע יו"ד ס"ס ש"י]. ואשיב בקצרה בס"ד.

(א) בראשית מאמר נסביר דעת מרן ז"ל שכ' דהאידנא שרי, והרי כל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו. וכתב הרא"ש (ביצה פ"ק סי' ג), דר"ל כל דבר שנגזר במנין חכמים, וידוע מאיזה טעם נגזרה הגזרה, ובטל לו אותו הטעם, אפ"ה אינה בטלה עד שימנו עליה חכמים ויתירוה. ע"ש. ונראה שטעמו של מרן ז"ל ע"פ המבואר בתשו' הרא"ש (כלל ב סי' ח) בדין טלית של פשתן, שאף לפי' ר"ת אין לאסרו בזה"ז, כיון שעיקר טעם האיסור הוא דילמא אתי למרמי ביה תכלת, ויעבור על איסור כלאים שלא במקום מצוה כגון כסות לילה וכיו"ב, אבל בזה"ז שאין לנו תכלת לא שייך למגזר כלל. ולא שייך לדמותו לדבר שנאסר במנין שאין לו היתר אלא ע"י ב"ד הגדול ממנו בחכמה ובמנין, שכיון שטעם האיסור ידוע, אם נתבטל הטעם בטל האיסור ממילא. ולא דמי לביצה מתקנת ריב"ז ואילך שאין הטעם ידוע כל כך לעולם שהיתר ביצה תלוי במה שתיקן שיהו מקבלין עדות החדש כל היום. וכן בשובו לכם לאהליכם לא משמע בכתוב זמן להתיר תשמיש אם לא שפירש וכו'. אבל בנ"ד כיון דהשתא לא שייכא הך גזרה שרי ממילא. עכת"ד. א"כ ה"נ בנ"ד שהדבר ידוע לכל שעיקר הגזרה תלויה במקום שיש שם יישוב ישראל, ולהכי בבבל נמי עשו עצמם כא"י לענין זה, וכדאיתא בב"ק (פ), מש"ה כיון דבטל ה"ט האידנא ממילא בטלה הגזרה. ושו"ר להגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' יז סוף אות ו) שהסביר כן דעת מרן הנ"ל. ע"ש. והלום ראיתי להגאון המלבי"ם בס' ארצות החיים (סי' ט סוף ס"ק מא), שהביא דברי מרן הנ"ל ועוד מקומות דמוכחי שדינים ותקנות שנתקנו בזמן הש"ס, אם בטל הטעם בטלו אותם תקנות, וכתב, שצ"ל שלא אמרו שצריך מנין אחר להתירו, רק היכא דידעינן שהסנהדרין גזרו הדבר במנין, אבל דינים אחרים כל שלא ידענו שנגזרו במנין, א"צ מנין להתירם. ע"ש. אולם לא משמע כן מדברי הרמב"ם בתשו' (ירושלים תרצ"ד, סי' לז). והאו"ז ח"א (סי' תשנב) וח"ב (סי' כ). והרשב"א בתשו' (סי' לז ושכג). ועוד ראשונים שהבאתי בס"ד בשו"ת יביע אומר ח"א (חאו"ח סי' טו אות כה). ע"ש. וע' בפי' הרדב"ז (פ"ב מה' ממרים ה"ב) שכ', דלא אמרינן אף על פי שבטל הטעם לא נתבטלה התקנה, אלא היכא דתקנו סתם. אבל אם תלו תקנתם בהדיא משום דבר פלוני, אם נתבטל הטעם נתבטלה התקנה. ע"ש. וכיו"ב כ' בשו"ת בשמים ראש בכס"ד (ר"ס לו). ע"ש. ולפ"ז י"ל דגזרת בהמה דקה הוי כמפורש הטעם להדיא. ומ"מ אין דברי הרדב"ז והכס"ד מוסכמים בזה. ואכמ"ל. ומחוורתא כדשנינן מעיקרא.

(ב) ומעתה הבא נבוא לספקא דידן, ובהשקפה הראשונה היה נ"ל בפשיטות לאסור, שכיון שחזרה עטרה ליושנה ביישוב ישראל בא"י ורוב ככל השדות שייכים לישראל, (השי"ת יקבץ כל נדחינו בתשובה שלמה ורצויה אמן.) חזר האיסור לאיתנו. וראיה לזה ממ"ש הרמ"א בדרכי משה א"ח (סי' תרכט אות ט) בשם הגמ"י, שאם סיכך בזה"ז בנסרים אפי' פחותים משלשה טפחים פסולה, דהוי כבית ממש, הואיל ובזה"ז מסככין בתיהם בנסרים שאין בהם שלשה. ע"כ. וכ"כ המג"א (שם ס"ק כב), שבזה"ז שמסככין בתיהם בנסרים שאין בהם ארבעה, איכא גזרת תקרה. ע"ש. וכ"ה במשנ"ב (שם ס"ק מט). ע"ש. נמצא שאע"פ שבזמן חכמי הש"ס לא גזרו גזרת תקרה אלא בנסרים של ארבעה טפחים, לפי שבפחות מזה לא היו רגילים לעשות תקרה, מ"מ בזה"ז שעושים תקרת בתיהם בנסרים פחותים משלשה, יש לגזור ולפסול אף בדיעבד. ולא הויא גזרה חדשה שאין לגזור מדעתינו, הואיל ועיקר הגזרה נאמרה בש"ס, מש"ה יש להרחיב שפיר גזרתם לפי הנהוג עתה. וק"ו לנ"ד שעיקר הדין והגזרה כבר נאמרו מפי חכמי התלמוד, אף על פי שנתבטלה הגזרה לתקופה מסויימת בזמן שלא היה ישוב ישראל בא"י השתא הכא שחזר היישוב לאיתנו על ארצנו ועל נחלת אבותינו, גם הגזרה חזרה לתוקפה. (ואפי' למ"ש הרב בית השואבה (דינים השייכים למין הראוי לסכך אות קו), לתמוה ע"ד הרמ"א בד"מ והמג"א הנ"ל שהגמ"י לא פסל אלא מטעם דהויא כבית ודירת קבע, ולא משום גזרת תקרה. ע"ש. מ"מ בזה יודה שיש לאסור. והרי הוא כמבואר.) ולא דמי למ"ש מרן הב"י א"ח (סי' יג), דלכאו' י"ל דהא דקי"ל בגמ' שאם נודע לו בשבת בכרמלית שהטלית שעליו פסול, א"צ להסירו, דגדול כבוד הבריות. היינו דוקא בטליתות דידהו שהיו דרך מלבוש, ובפשיטתן יש משום כבוד הבריות, אבל בטלית דידן לא. ושוב דחה דאפשר דאפי' בטלית זה איכא זלזול אם יצטרך לפשטו בשוק. א"נ כיון דבטליתות דידהו שהיה זלזול בפשיטתן, לא גזור רבנן בכרמלית לגבי טלית, בשום טלית לא גזרו, דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית. וזה נראה שהוא דעת ה"ה והנמק"י. עכת"ד. וכ"פ בש"ע (שם ס"ג). אלמא דלא אמרינן מסברא דנפשין דהיכא דלא שייך טעמא דהיתרא, הוי בכלל איסור. דשאני התם שאף בזמנם היו טליתות שאין בפשיטתן בזיון וזלזול, ואפ"ה התירו, וכדמסיים: דלא פלוג רבנן בין טלית לטלית. ומינה לטליתות דידן. הלא"ה שפיר גזרינן. וע' מג"א (סי' שא ס"ק נח). ודו"ק.

(ג) ותבט עיני להגאון מופת דורינו מהרצ"פ פראנק שליט"א בס' הר צבי שנדפס בסוף ספרי הטורים (בחו"מ סי' תט), שנשאל בדין זה, וכתב, לדעתי יש לדון בענין זה להיתרא, ולומר שכיון שבמשך הזמן נתבטל האיסור והותר לגדל בהמה דקה בא"י, שוב אין הדבר חוזר לאיסורו אלא ע"י מנין חדש, וכ"ז שלא נגזר במנין מחדש הרי הוא כגזרה חדשה שאין עושים מעצמנו גזרות חדשות. וראיה לזה מהירוש' (פ"ג דסנהדרין ה"ה) טייב בזמן הזה מהו, ר' ירמיה סבר מימר בטל הדין בטלה גזירתא. ר' יוסי סבר מימר לעולם הגזירה במקומה עד שיעמיד ב"ד אחר ויבטלה. ופי' בקרבן העדה, טייב בזה"ז, אמתני' דשביעית קאי, דתנן התם שדה שנטייבה לא תזרע במוצאי שביעית, אבל משום ארנונת המלך התירו לזרעה במוצאי שביעית, ומבעיא ליה עכשיו שבטל האונס שדה שנטייבה בשביעית מותרת או לא. וא"ר ירמיה בטל הדין אף על פי שבטלה הגזרה, כלו' תקנת חכמים שגזרו איסור שמטה אף בשביעית בזה"ז שנתבטלה מחמת האונס שהתירו לחרוש, השתא שנתבטל האונס מותרת לזרעה שכבר בטלה התקנה. ל"א, בטל הדין כלומר עבר האונס אפ"ה בטלה גזרת חכמים, שכיון שנתבטלה פעם אחת שהרי התירו לחרוש בטלה לעולם. ור' יוסי ס"ל דלעולם גזרת חכמים במקומה עד שנתבטל ע"י ב"ד אחר, אבל זו לא נתבטלה ע"י ב"ד שלא התירו אלא מפני האונס, ואין זה קרוי ביטול ב"ד. עכ"ל הקה"ע. נמצא דלר' ירמיה אם בטלה הגזרה פעם אחת מאיזו סיבה שהיא נתבטלה הגזרה לעולם ושוב אינה חוזרת מעצמה. וה"נ בנ"ד מכיון שנתבטלה הגזירה של גידול בהמה דקה בא"י שוב אינה חוזרת מעצמה, דמשהותרה הותרה. ואף לר' יוסי י"ל דלא פליג אלא התם שלא היה היתר גמור אלא שהקילו משום אונס, משא"כ הכא שהותר לגמרי מפני שבטל הטעם גם ר' יוסי יודה ששוב אין הגזרה חוזרת מעצמה. ואפי' נימא דר' יוסי פליג בנ"ד, כיון דהוי פלוגתא דאמוראי ולא הוכרעה ההלכה, אין זה אלא ספק בתקנה דרבנן ומותר. עכת"ד. ובהורמנותיה דמר נלע"ד להשיב ע"ד קדשו, כי הנה מה שסיים, שמכיון שלא הוכרעה ההלכה אזלינן לקולא, לא ידענא אמאי קאמר מר שלא הוכרעה הלכה, והרי מבואר להדיא בהרמב"ם (פ"א משמטה ויובל הי"א והי"ג) שקנסו אותו, ולא תזרע למוצאי שביעית. ע"ש. אלמא שחזרה הגזרה למקומה וכר' יוסי. ועוד דבירושלמי שביעית (פ"ד ה"ב) מייתי לדר' ירמיה, ומסיים, א"ר יוסי ולא שמיע לר' ירמיה שהוא לוקה (מכת מרדות) ופסול לעדות? חזר ואמר אין דהוא שמיע אלא כאיניש דשמע מילה ומקשי עלה. ופי' הר"ש סיריליאו, שאף ר' ירמיה אינו אלא כמתמיה, אבל לדינא ודאי דלא התיר. וכן פי' הפני משה. [וכיו"ב מצינו בתוס' כתובות (קח:) ד"ה אדמון אומר בשביל שאני זכר הפסדתי דאדמון לא פליג אדרבנן, אלא מתמיה בעלמא הוא. וכ"ה בהרא"ש שם. ע"ש. וע"ע בהרא"ש סנהדרין (כו:). ובשו"ת מהר"י קולון (שרש פז). ובשו"ת באר שבע (סי' עב). ע"ש]. והדר קאמר, א"ר חזקיה איתותבת קומי ר' ירמיה וכי איזה ב"ד עמד וביטל. וע' בפני משה שם. ויוצא לפ"ז שגם ר' ירמיה לא ס"ל להתיר לדינא. ואף לפמ"ש הר"ש סיריליאו, דר' חזקיה פליג אדר' יוסי, והכי קאמר, דאותיבו קמיה דר' ירמיה הקושיא דלעיל דאטו לא שמיע ליה דלוקה ופסול לעדות, והשיב, וכי איזה ב"ד עמד וביטל היתר הראשונים אחר שנתבטל האונס. ומשמע דר' ירמיה התיר בודאי ודלא כר' יוסי. עכ"פ לא נפקא מידי פלגותא בדעת ר' ירמיה. ואין ספקו מוציא מידי ודאי דר' יוסי שאוסר. ומה גם שהרואה יראה שפי' הר"ש סיריליאו דחוק בזה. וכל זה לפי' הקרבן העדה הנ"ל, דלדידיה צ"ל דשביעית גופא ודאי שחזרה לאיסורה גם לר' ירמיה, דרבנן בתראי שהיו אחר ביטול גזרת המלכות, חידשו וגזרו איסור מלאכה בשביעית בזה"ז, אשר כח בהם בזמן התלמוד לתקן ולגזור. ורק הקנס שקנסו שלא תזרע למוצאי שביעית לא חזרו לגזור. אולם הוא דוחק, שמכיון שצ"ל שחידשו הגזרה לאסור בשביעית בזה"ז, ודאי שהחזירוה לכל דיניה. ועוד דאעיקרא מהיכא תיתי לומר שהואיל ונאנסו לעבוד בשביעית ע"פ גזרת המלכות נתבטל האיסור לגמרי. ומכ"ש לפמ"ש בתשו' הרשב"א ח"ג (ס"ס ריד), והר"ן (רפ"ב דביצה), דשבת דחויה היא אצל פיקוח נפש, ולא הותרה היתר גמור. וכ"ה בכ"מ (ספ"ב מה' שבת). ואכמ"ל. ויותר נראה כפי' הפני משה שמחלוקת ר' ירמיה ור' יוסי היא אם קנסו בנטייבה גם בזה"ז שאין השביעית אלא מדרבנן. ע"ש. וכן פי' כיו"ב הר"ש סיריליאו. וכן הסכים הרידב"ז שם. וכן ראיתי להגאון מלובלין בשו"ת תורת חסד (חאו"ח סי' יז אות ד) שהביא פי' הר"א פולדא, שמפרש כהקה"ע, וכתב שפירושו דחוק, ויותר נראה שפי' הירוש' כהפני משה. ע"ש. ומעתה אין מהירוש' שום ראיה לנידונינו. והרי הוא כמבואר.

(ד) ובהיותי בזה נזכרתי במה שהתעוררתי בכיוצא בזה בהיותי משרת בקודש במצרים (קהיר), בדבר מה שנהגו להגבות לנשים כתובתן אלמנות או גרושות, וידוע מ"ש בשו"ת פאר הדור (סי' קנב) שהרמב"ם ובית - דינו החרימו בחרם חמור וגדול על כל ב"ד שיעמוד אחריהם בכל ארץ מצרים, שלא ידון להגבות כתובה, אא"כ נשבעה האלמנה (בגלגול שבועת אלמנה) שטבלה לנדתה במי מקוה כהלכת גוברין יהודאין. ועל מה סמכו כיום להגבותן כתובה בלי שבועה זו. וחשבתי דרכי, שאפשר שאחרי דורות רבים, אכשור דרי, בזמן הנגידים והרדב"ז ומהריק"ש מרי דאתרין, ובראותם כי אשתני למעליותא, ולא היה עוד מקום לחשוש שאינן טובלות לנדתן, (והקראים לבדד ישכונו, ואין להם חלק ונחלה עם הרבנים.) לכן בטלוה לשבועתא דא, שמכיון שבטל הטעם המפורש בתשו' פאר הדור שם (שהדבר היה ברוב ערי מצרים ופשתה המספחת ברוב בני ישראל, וגם לאחר שדרשו והודיעו להן חומר האיסור, לא חזרו למוטב זולת אחת מני אלף. והנשים הרשעיות שהחזיקו במינות וקשה עליהן הטבילה הן הנה היו לבני ישראל כצנינים בצדם. ע"ש.) בטלה הגזירה. וכמ"ש בתשו' הרא"ש (כלל ב סי' ח) הנ"ל. ואף על פי שבזמן האחרון חזר הדבר לקלקולו, כי לצערנו רוב הנשים המודרניות נמנעות לטבול במקוה, הואיל ואשתרי אשתרי. ולפ"ז גם בנ"ד היה מקום להקל. אכן בחפשי מצאתי לרבני מצרים שכבר העירו מזה, כי בשו"ת תעלומות לב ח"ג (סי' לד) ישב על מדוכה זו, שאיך לא נהגו להשביע כן בתי הדין הבאים אחר הרמב"ם, ותירץ בקצרה, ואולי אכשור דרי אחרי כן ולא הוצרכו לכך. ולא חששו שיחזור הדבר לסורו. ע"כ. ולכאו' לא תירץ כלום השתא הכא שחזר דבר לקלקולו. וכנראה שסמך בעיקר על מה שסיים אח"כ, כי נקיים אנו משבועתו זאת, כי גלוי וידוע לפני הרמב"ם ובית דינו בעלמא דקשוט שאין דורנו דומה יפה ואין בכחנו לגדור גדרים. ועוד שכל הנשים ההן בנות בוטחות שלא תאונה להם רעה מאתנו, שאין צריכים לבא דוקא לב"ד לגבות כתובתן, כי אויבינו פלילים ולפניהם יקרבו למשפט בעניני הכתובות והירושות. ע"ש. וכן בקדש חזיתיה למהר"א בן שמעון בנהר מצרים ח"ב (דקצ"ב ע"א) שתירץ, שאין כוונת הרמב"ם וב"ד לגזור על הפרט שבכל דור ודור נמצאים אנשים פרטיים עוברי על דת, רק הרמב"ם וב"ד לדורם תקנו שהיה פרוץ בדבר רובו ככולו, ולכן לא נכנסו ב"ד שבדורותינו בחומר גזרתו, שאין למדין מן הפרט על הכלל, ומכיון שרוב הקהל כשרים הם ואכשור דרי פורתא מיהא לשמור דיני נדה וטבילתה כדש"ת, לא חלה תקנתו על דורינו. (ועוד כתב ליישב כעין דברי התע"ל הנ"ל.) ע"ש. והלום ראיתי בחי' הריטב"א (ב"ב קכא:) גבי יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, שכ' וז"ל, מאי דרוש ממנו ולא מבנינו. פי' ושמעינן מינה שאילו אמרו סתם אף בניהם בכלל. וש"מ דצבור יוכל לעשות חרם ואיסור אפי' על העתידין. אבל יחיד אינו בדין זה כלל. ע"כ. ומ"מ הרמב"ם ובית דינו ודאי דחשיבי כהסכמת כל הקהל שרשאים להטיל חרם אפי' על הנולדים. וכמ"ש בתשו' הרא"ש (כלל ה סי' ד). (וע"ע בשו"ת רגמ"ה (סי' סז עמוד קנז), ובהערת המו"ל שם.) וכ"פ ביו"ד (סי' רכח סל"ה). וע"ע בשו"ת נוב"י מה"ת (חיו"ד סי' קמו). ע"ש. וע' בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' יב). וי"ל. ואכמ"ל.

(ה) והנה ראיתי בשו"ת כסא דהרסנא (ס"ס לו) שכ', ואני נבוך אם הכלל שצריך מנין אחר להתירו נאמר גם בתקנות וקבלות שהן חיוב, שאפשר שלא נאמר כן אלא בקבלות שליליות. ע"כ. ותימה, שהדבר ברור שכלל זה הוא גם בתקנות חיוביות. וכמו שמבואר באור זרוע ח"א (סי' תשנב) לענין קידוש בבהכ"נ בליל שבת, והביא ראיה מתקנת ברכת מעין שבע שנתקנה רק בשביל הסכנה, שלא היו בתי כנסיות שלהם ביישוב, ועכשיו בהכ"נ שלנו בעיר, וליכא למימר האי טעמא, ואפ"ה אנו מברכים אותה. ע"כ. וכ"כ הרשב"א בתשו' (סי' שכג). והר"ן והמאירי (ר"פ ערבי פסחים). ועוד ראשונים. וע' בב"י א"ח (סי' קכד) בד"ה וכתב הרד"א, בשם הרמב"ם. ע"ש. ולדאתן עלה בנ"ד נלע"ד שהעיקר לאסור בזה"ז לגדל בהמה דקה בא"י, הואיל ואשתני למעליותא, שרוב ככל השדות של ישראל נינהו. וחזר הדין לעיקרו. וכן פסק בפשיטות מהר"ח שבתי ז"ל בשו"ת דברי יחזקיהו (קונטריס ב דס"א ע"א). ע"ש. ופשוט מאד שאין שייכות בזה למאי דאמרי' בעלמא הואיל ואשתרי אשתרי, דלא שייך לומר כן אלא במי שיש לו בהמה דקה בעת שהתחיל מחדש האיסור של גידול בהמה דקה בא"י, שאז אפשר שיש מקום לומר דהואיל ואשתרי מתחלה לגדל הואיל והיישוב היה של עכו"ם, אשתרי גם כשקנו ישראל את השדות מעכו"ם, לגדל הבהמה דקה שיש לו מכבר. אבל עכשיו שזה עשרות בשנים שהיישוב של ישראל, וקמאי אזלו להו, והני אחריני נינהו. הא ודאי דלא שייך בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי. ואפי' במי שהתחיל לגדל קודם האיסור י"ל דלא שייך בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי, לפמ"ש הנוב"י תנינא (חיו"ד סי' סד) בד"ה שנית, דע"כ לא מספק"ל בחולין (יז) אי אמרי' הואיל ואשתרי אשתרי, אלא כגון בשר נחירה שלא נאסרו בו במדבר, ונצטוו במדבר שבבואם לא"י לא יאכלו אלא שחוטה, ומכיון שקבע זמן שלא יתחיל האיסור עד שיבאו לא"י, בזה הוא שי"ל שלא הקפיד אלא על שינחרו לאחר זמן האיסור, אבל מה שיש להם מקודם מותר, כמו שמצינו שהקפיד שלא יתחיל האיסור אלא לאחר זמן הקבוע. אבל בדבר שמתחיל האיסור תיכף אין שום חילוק בין מה שהיה בידו מקודם לבין מה שיבא לידו אח"כ. ולכן האוסר עצמו באיזה דבר או נזיר המקבל עליו גזירות, מיד נאסר במה שקיבל עליו, ואין חילוק בין מה שהיה בידו מקודם וכו'. ומש"ה לא מספק"ל בחולין שם אליבא דכ"ע בכל איסורי תורה חלב ודם ובהמות ועופות טמאים שהיו בידם קודם מתן תורה, אם נאסר לאכול הנותר מהם אחר מתן תורה, א"ד הואיל ואשתרי אשתרי. א"ו דבהא בודאי שנאסרו מיד. (וכ"כ בפשיטות המשנה ברורה (סי' תצד ס"ק יב) בשם גדול אחד. ע"ש.) עכת"ד. ומינה דבכה"ג שהאיסור חל מיד כשהיישוב של ישראל, לא שייך לומר בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי. והוי כגר שנפלו לו בירושתו ורועה שעשה תשובה, דקי"ל בב"ק (פ) שאין מחייבין אותו למכור מיד אלא מוכר על יד על יד. ע"ש. וע' בשד"ח (מע' ה כלל קיא) ובשו"ת רב פעלים ח"ג (חיו"ד סי' ז) בדין הואיל ואשתרי אשתרי. ואכמ"ל. (רק זאת אעיר ע"ד הגאון רב פעלים שם, שהביא מ"ש הפמ"ג יו"ד (מש"ז סי' צד סק"ט) וז"ל, ובערב שבת ובשעה"ד נוכל לסמוך לבשל בקדרה כזו, ואף בחול אח"כ תו שרי, דלא מסתבר לאסור אח"כ. וכן כל היכא דמתירים לצורך ע"ש אי נתותר לחול לא מסתבר לאסור אח"כ, דהואיל ואשתרי אשתרי. עכ"ל. והקשה ע"ז הרב פעלים, מדתנן (בפ"ד דדמאי מ"א), הלוקח פירות ממי שאינו נאמן על המעשרות ושכח לעשרן, ושואלו בשבת, יאכל על פיו. חשכה מוצ"ש לא יאכל עד שיעשר. והיינו משום דבשבת האמינו לע"ה דאימת שבת עליו. נמצא דלא אמרינן על הנותר הואיל ואשתרי אשתרי. ושו"ר בדעת קדושים (כללי הפ"מ) דס"ל כהפמ"ג הנ"ל. ושכן דעת הנטע שעשועים, והרגיש ממתני' דדמאי, ותי' דשאני התם דמעיקרא הכי תקינו וכו'. ע"ש. ולפע"ד מעיקרא לק"מ ממתני' דדמאי, דהיכא דשרינן משום כבוד שבת או בהפ"מ, היינו משום דמעיקר הדין יש להתיר. וכמ"ש להדיא הרמ"א בהקדמת התורת חטאת וזת"ד, ולפעמים כתבתי להקל בהפ"מ או לכבוד שבת, מטעם שהיה נ"ל כי יש להתיר אליבא דהלכתא, רק שהאחרונים החמירו בדבר, ולכן במקום הצורך יש להעמיד הדבר על דינו. וכן מצינו לקמאי ובתראי דעבדי הכי. ע"כ. וע"ע בשו"ת עטרת חכמים (חיו"ד סי' ה). ע"ש. ולהכי גם הנותר לאחר השבת שפיר אמרינן ביה הואיל ואשתרי אשתרי. הואיל ומעיקר הדין הוא מותר. אבל באיסור דמאי ליכא למימר הכי, שהרי חששו חכמים למיעוט המצוי שאינם מעשרים בהצטרפות חזקת איסור של טבל. וכמ"ש התוס' שבת (יג) ויבמות (קיט). ע"ש. ומש"ה נחשב כאילו איסור ודאי הוא. וכדמוכח בחולין (ו) אר"ז אפשר גזרו על תערובת דמאי ומסתייעא מילתא דרב אסי למיכל איסורא, השתא בהמתן של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידן, צדיקים עצמן לא כ"ש. ולא אמרינן דקמי שמיא גליא שאותם פירות היו מעושרים. אלמא דלאחר גזרה ספקו כודאו. כעין מ"ש הרב איסור והיתר הובא בש"ך ופר"ח יו"ד (סי' קי). ואכמ"ל בזה. ועכ"פ גם הרב פעלים מסיק כהפמ"ג, ושכן מצא מפורש להרשב"א במשמרת הבית שאם לקח פת מפלטר, ושוב בא לשם פלטר ישראל, אף על פי שמעתה אסור ליקח פת מפלטר גוי, הפת שכבר לקח מותר לאכלו ולא יצא מהיתרו הראשון, דאלת"ה מחזי כחוכא ואיטלולא שבשלחן אחד ניתר ונאסר וחזר והותר. ע"ש. וכן מצאתי הלום בשו"ת הרמ"ץ (חיו"ד סי' לט) שהביא ראיה זו מד' הרשב"א. וחילק במתני' דדמאי כעין מש"כ. ע"ש. וכ"כ בשו"ת עצי הלבנון (סי' נז) להסתמך על הראיה מד' הרשב"א הנ"ל. וע"ע בשד"ח (מע' ה כלל קיא). ובשו"ת זכר יהוסף (סי' קלג אות ב. ובסי' רט, בד"ה הנה). ובשו"ת שערי דעה (סי' ר). ובשו"ת יד יוסף (סי' ס). ודו"ק כי קצרתי. ובתשובה אחרת כתבתי עוד בזה בס"ד.). וקצת יש להעיר עוד בנ"ד דדמי למ"ש השד"ח (מע' ד אות כא) וז"ל, וכתב הרדב"ז בח"ד (סי' צד) דדוקא דבר שנאסר במנין ורוצים עתה להתיר צריך מנין אחר, אבל אם הוא בהיפך שהתירו איזה דבר שבמנין, או פטרו חיוב מצוה במנין, ורוצים להחזיר החיוב או האיסור, לא נאמר כלל זה, וא"צ מנין אחר. עכ"ל. ולפ"ז ה"נ בנ"ד שא"צ מנין אחר, אלא הדר איסורא לאתריה ממילא. והמעיין בתשו' הרדב"ז שם ימצא מקום להיימין ולהשמאיל בזה. מ"מ בלא זה נלע"ד שהעיקר לאסור. והשי"ת יאיר עינינו בתורתו הקדושה. אמן. עובדיה יוסף ס"ט

שו"ת ציץ אליעזר חלק ז סימן כד

(ג) על אודות גידול בהמה דקה בא"י: בזמנו כתבתי לידידנו הגר"ע יוסף שליט"א על הדברים שכותב בזה בספרו יביע אומר ח"ג חחו"מ סי' ז' כדברים האלה: -

לדבריו בחחו"מ סי' ז' בענין גידול בהמה דקה בא"י בזה"ז שנתחדש בע"ה הישוב ורוב שדות של ישראל. לפלא שלא הביא כתר"ה בדבריו דעת הרמ"ע מפאנו בתשובותיו סי' פ"ה דס"ל בכלל לפסוק להלכה דהא דאין מגדלין בהמה דקה בא"י היינו דוקא בשלוח הרגל, אבל במכניס לה מזונות במקום שמור לא גזרו דאי הכי תכבד העבודה ללשכת הטלאים, ועוד הויא לה גזרה שאין רוב הצבור יכולים לעמוד בה ע"ש.

הן אמנם דכמה מהאחרונים כתבו להשיג על הרמ"ע מפאנו בזה, כמוזכר בארץ חיים (סתהון) ומובא מזה עוד ביתר הרחבה בספר עמודי אש (אייזנשטיין) בחידושיו שעל הירושלמי סוף פסחים כיעו"ש.

אבל נדמה דכדאי הוא הרמ"ע מפאנו לסמוך עליו עכ"פ בשעת הדחק, ובכל שיש צורך ונחיצות לגידול הן לצורך הכלל והן לצורך הפרט, ומה גם כשנצרף לזה גם הנימוקים שכותב בזה בצדדא דהיתרא הגאון הגרצ"פ פרנק (שליט"א) [זצ"ל] בהר צבי שבטור חו"מ הוצאות אל המקורות אף על פי שיש מקום לדון בהם, דבהצטרפות כל הנימוקים יחד יש מקום של סמיכה להתיר, ובפרט כשגם שלא ירעו ע"י הבעלים כ"א ע"י אחרים שבכגון זה מתוסף לנו גם דעת הרשב"א, שמוזכר גם בב"י בטור ועוד, דס"ל להתיר בכה"ג, ולפלא באמת על כתר"ה מדוע שלא הזכיר בדבריו גם מדעת רשב"א זאת, ואולי הסתמך על מה שמציין בדבריו לדברי ספר דברי חזקיהו במה שאוסר, וסמך ממילא דהמעיין בדברי הספר שם יראה גם מה שמתיר מיהת על ידי אחרים כיעו"ש.

ובכלל נלפענ"ד דבישובים החדשים שכל עיקר הווסדם ויסוד בסיסם מראש הוא גם על דעת כן שיהא להם מקור לקיום ופרנסה מגידול בהמה דקה א"כ י"ל דבכה"ג מותר הגידול אליבא דכו"ע וגם כשרועים אותם ע"י עצמם, משום דאדעתא דהכי נחתו כל המתיישבים שם ואדעתא דהכי קבלו שטחי האדמה והשדות שמסביב ומחלו מראש זל"ז על מה שיאכלו או ישחיתו בשטחי שדתיהם [או מה שהסכימו מראש על תשלום שישלמו עבור ההשחתה] במדה שלא תועיל השמירה שלא יאכלו או ישחיתו, וכן כשישנם ישובים סמוכים זל"ז ג"כ מוחלים מראש אחד לשני על כך, וכידוע לא /מרחיקים/ מרחקים לכת במרעיתם מסביבות הישוב או הישובים הסמוכים ולכן מועיל שפיר במה שאלו לאלו מחלי אהדדי, ומותר, והמדובר בתלמוד הוא כשכל אחד לבדד ישכון ובאין סידור והסכמה כללית לגידול הבהמה דקה. ויש להאריך.

ובזה אוסיף לכת"ר דמהנ"ל אפשר ללמוד דמכש"כ דיש להתיר לאדם לגדל עז בתוך ביתו ומתוך שמירה מעולה כשיש לו צורך לכך לו או לב"ב לשם צרכי בריאות, אשר על כגון דא הוא שנשאל כעת כת"ר, וכשיוציאנה למרעה יוציאנה ע"י אחרים. והמעשה שמובא בגמ' בב"ק ד' פ' באותו חסיד שאני, ומלבד מה שרואים עכ"פ שאותו חסיד כן התיר לעצמו, יש להוסיף ולומר דגם חכמים שזקפו לו על כך היה זה רק מפני רוב חסידותו ולגודל ערכו ודקדוקו במצות דקדקו גם המה עמו על כחוט השערה לחשוב לו גם זה לאיזה סרך של חטא, כשם שהקב"ה מדקדק עם צדיקים על כחוט השערה, אבל לאינש דעלמא כולם מודים שבכגון דא לא נחשב זה לחטא ע"פ הדין, וגם כפי שאמרתי לו בע"פ כותב בספר בן יהוידע לב"ק לפרש דאע"ג שהיה חולה שאין בו סכנה הוא התיר לעצמו מפני שד"ז הוא גזרה דרבנן ובמקום חולי לא גזרו אך החכמים חשבו זה אליו לעון מפני שהוא אדם חשוב והרואין אותו יטעו לעשות כן בלא חולי ע"ש, וגם שפיר קאמר מר לסייע לדבריו מדברי ספר פתח עינים להחיד"א ז"ל בחידושיו לתמורה ד' ט"ו כיעו"ש, באופן שיוצא דלצורך בריאות מותר בכלל מעיקרא דדינא, ואקצר.

(ד) ובדבר עשיית מי סודה בשבת ע"י הסיפולוקס דעתי נוטה לאיסורא, ומלבד מה שמצינו לכמה וכמה מגדולי האחרונים שאסרו בכלל עשיית הסודה בשבת מטעמים שונים, והרבה מהם אספם כתר"ה כעמיר גרנה באחד מירחוני האהל היו"ל בפעיה"ק ת"ו. הנה בעשיית הסודה ע"י הסיפלוקס /הסיפולוקס/ ישנם איסורים נוספים באופן שי"ל שגם המתירים עשיית המי סודה בשלעצמה, יודו דבכגון דא אסור, והוא, דראשית כפי שראיתי בעצמי יש סוג של סיפלקוס שעשוי באופן שהוא סתום ממש ושצריכים לנקבו וע"י ההברגה נעשית הנקב ע"י שהבאלון נדחק למסמר המנקבו, וא"כ הרי ישנו בזה איסור של עשיית נקב העשוי להכניס ולהוציא דחייב, ושנית, אפילו בסוג האחר של הסיפולקוס שעשוי באופן שאינו צריך לנקבו אלא הוא סתום באיזה מין בורג או כעין מסמר שהגאז דוחקת וע"י ההברגה נדחק לתוך הבאלון ונפתח הבאלון והגאז זורם לתוך הבקבוק, מ"מ יש מקום גדול לאסור גם בכה"ג משום איסור בונה בהיות דע"י מעשיו מפעיל עי"כ את הכלי המת ומכניסה למסלול פעולתה, ובדומה למה שמצינו להגאון החזו"א ז"ל דס"ל בדומה לזה לחייב משום בונה לגבי הדלקת החשמל כידוע. ועיין גם מ"ש בזה בספרי שו"ת צ"א ח"ג סי' ט"ז פ"ח ע"ש. ואני רואה שאין צורך להאריך בזה כי כבר הקדימני בהסברת הדברים לאיסורא הרה"ג מוה"ר דוד גרוס שליט"א בירחון המעין חשון - טבת תשי"ח וכותב דהעיקר מה שיש לאסור בזה הוא מכיון דהברגת וחיבור הבאלון עם הבקבוק של סודה נהפך הבקבוק לכלי יוצר ובורא חדשות ועובר ממצב כלי מחזיק למצב של כלי יוצר א"כ אין לך מתקן או בונה גדול מזה, וממילא לא מהני גם מה שסופו להתפרק כי סוף כל סוף באותה השעה שהיו מחוברים היה התיקון והבונה על מעמדו, והו"ל זה ממש כמטה של טרסיים וקנה של סיידן /סיידין/ דאף תיקון לשעה חשיב בונה עיין שם, ודברי טעם הם, וכמו"כ כותב שם שפיר לדון לדמות זה לההיא דסימן שי"ד ס"ב בהיות דהכי טבעו של הגאז לעוף ולצאת החוצה דרך איזה נקב שיהיה והדחק זה הלחץ שוה בין למעלה בין למטה וממילא הסברא נותנת שאין חילוק אם זה למעלה או למטה הואיל וכל הכובד היינו הלחץ ישנו בכל מקום שהוא ונוהג הדין של למטה מן השמרים שכל כובד היין עליו ולכן חשיב כפותח מחדש ואסור אפילו כשאינו צריך לנקבו. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים.

כן יש מקום לדון מכח עצם דין איסור שביתה מיצירת דברים וכמו"כ גם על מקום חומרא מכח דינא דשביתת כלים ובדומה למ"ש בספרי צ"א ח"א סי' כ' פ"ט עיין שם והדברים ארוכים.

אוסיף רק זאת שבכה"ג לחייב משום בונה על הכנסת רוח חיים בגוף מת (כפי שמסביר זאת החזו"א ז"ל בספרו, וכפי שמובא גם בספרי צ"א שם) ראיתי שכותב גם בספר גזע ישי מערכת אלף אות א', הוא עומד שם על המחקר אם מותר לברוא גברא או בהמה בשבת ע"י ספר יצירה, ואחרי פלפולו ובירורו בזה בהשכל ודעת זאת הלכה העלה דבהיות דאין במלאכה זו דבריאת האדם או בהמה שום דרך אחר כי אם דרך זו דצרוף אותיות השם שבו נברא העולם ובכך יברא אין לטעון דאין דרך בריאה בכך בכדי שנאמר דהו"ל כלאחר יד, וזה הוא דרך מלאכה זו דבריאת האדם או בהמה שכך היתה בריאת העולם ע"י צירוף אותיות של שם זה, א"כ דינא יתיב דאיכא בהאי עיסקא ביומא דשבתא משום איסור עשיית מלאכה דבונה ול"ש בשבת דבר תורה, והאי מאן דעסיק בס' יצירה ובורא אדם או בהמה ביומא דשבתא עבר על לא תעשה כל מלאכה ביום השבת ע"ש וכן באות ב' שם מה שדן עוד אי חייב בזה גם על שגגתו חטאת ועל מזידו סקילה או דפטור משום דלא עביד מעשה בגופיה וליכא אלא איסור לאו דל"ת =דלא תעשה= כל מלאכה בלחוד עיין שם. הרי דפשיטא ליה גם להבעל גזע ישי (שהיה גאון מפורסם) לחייב משום בונה על הכנסת רוח חיים בגוף מת אף על פי שהרוח - חיים הוא דבר רוחני מופשט. ובכגון נידוננו הרי עושה לשם זה גם מעשה בגופיה וא"כ יש לחייב בזה גם חטאת על שגגתו וסקילה על מזידו.

הן אמנם דראיתי גם ראו בספר שו"ת כרם חמר ח"א סי' ג' שכותב להשיג על דברי הגזע ישי הנ"ל, דהיכן שורש מלאכה זאת היא במשכן, ואפילו תולדה לא הויא כיון דבעינן תולדה דומיא דאב, והאב שהוא בונה דבר גשמי הניטל מיד ליד לא בדבר רוחני שלא היה בנין כזה במשכן כלל עיין שם, אבל לפענ"ד אין בזה די השב כי אין לך בנין גדול מזה, והדברים מקבלים גם הסבר בהיר בדברי החז"א שם כיעו"ש. ומה דמדמה הספר שם ללומד דברים שבקדושה בשבת אף על פי שידוע הוא דע"י צירוף לימודו וחידושי תורה היוצאים מפיו הוא בונה עולמות ורקיעין וכו', הוא מרגיש בעצמו שם דיש לדחות דאין הנידון דומה לראי' כלל דבשם הוא דבר רוחני לגמרי ונעלם שאין לו שום אחיזה בגשמיות, ובכאן החלות על דבר גשמי ונגלה. ובכלל המעיין בספר כרם חמר שם יראה דכל מה דפליג ומהנדז בשם גם הוא הרי הוא בעיקר מפני דהכל בא שם בדרך לימודו וצירוף האותיות ודנפיק ממילא נפיק, אבל בכגון נידוננו שעושה לשם כך פעולה בידים י"ל דגם הבעל כרם חמר יודה לחייב בזה משום בונה.

ויעוין גם בספר לב חיים (פלאגי) ח"ב סי' קפ"ח שמסתמך ואזיל ג"כ על דברי הגזע ישי הנ"ל ומביא עוד סייעתא לו מדברי שו"ת הלכות קטנות ח"ב סי' צ"ח שפסק דההורג נפש ע"י שם או כשוף אפשר דכיון דבדיבורו עביד מעשה הו"ל דומיא דמימר וכזורק חץ להורגו ועליהם נאמר חוץ /חץ/ שחוט לשונם. ועפי"ז עלה בדעתו שם לאסור איסר להשתמש בסגולה כדי לכבות הדליקה כגון על ידי שמראים בגד המלוכלך בדם נדה נגד האש כמ"ש בס' פחד יצחק מערכת ד', או לומר מזמור שירו לד' שיר חדש כנגד האש כמ"ש בס' ד"י להראות איזה שמות הקדש כמו שהביא בס' מפעלות אלקים. אלא דשוב חזר הלב חיים שם להתיר על כגון נידונו שם עפ"י שו"ת דברי אמת ח"א חאו"ח סי' מ"ד, והיינו בהיות דע"י הסגולה והמזמור שקורא אינו עושה שום מעשה לכבות אלא דהוא איתערותא לתתא כדי שיהי' איתערותא לעילא והמכבה הוא כב"י המשגיח בתחתונים ע"י שרואה זכות מה שעושים למטה והו"ל גרמא דגרמא לכן בכי האי גוונא ליכא שום חשש איסור ע"ש ביתר אריכות, והרואה יראה דאבל בכגון נידונו של הבעל גזע ישי שפיר מודה ואזיל גם הבעל לב חיים בפשיטות דאיכא בזה משום בונה בהיות ובדיבורו ממש קעביד המעשה וכאשר גם השיב בדומה לזה גם ההלכות קטנות לאסור משום רציחה את ההורג נפש ע"י שם או כשוף כיון דבדיבורו עביד מעשה עיין שם, ועיין גם בשו"ת מהרי"א אסאד חאו"ח סי' קצ"ט שהשיב ג"כ דמי שהרג נפש מישראל ע"י שם או כישוף פשיטא דמילתא דחייב וכו' עיין שם ואכמ"ל יותר מזה. ומינה דמכ"ש כבנידוננו דיש לחייב שפיר משום בונה בהיות דמכניס רוח חיים של פעילות בחפץ - המת שהוא דומם ואינו נמצא כלל בתהליך של חיות, והוא עושה זאת להפעלת חפץ - המת לא רק ע"י דיבור כ"א ע"י פעולת ידים ממשית וכנ"ל. ודי בזה כי אין הזמן מספיק כעת להאריך יותר. ובזה אסיים בברכת שים שלום ובבריות גופא ונהורא מעליא ידידו מוקירו ומכבדו כרו"ע ודוש"ת באה"ר אליעזר יהודא וולדינברג.

 בבא קמא דף פ.

ת"ר: מעשה בחסיד אחד שהיה גונח מלבו, ושאלו לרופאים, ואמרו: אין לו תקנה עד שינק חלב רותח משחרית לשחרית; והביאו לו עז וקשרו לו בכרעי המטה, והיה יונק ממנה משחרית לשחרית. לימים נכנסו חביריו לבקרו, כיון שראו אותה העז קשורה בכרעי המטה חזרו לאחוריהם, ואמרו: לסטים מזויין בביתו של זה, ואנו נכנסין אצלו! ישבו ובדקו ולא מצאו בו אלא אותו עון של אותה העז. ואף הוא בשעת מיתתו אמר: יודע אני שאין בי עון אלא עון אותה העז, שעברתי על דברי חברי.

 עירובין דף כא

תנו רבנן: מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין, והיה רבי יהושע הגרסי משרתו. בכל יום ויום היו מכניסין לו מים במדה. יום אחד מצאו שומר בית האסורין, אמר לו היום מימך מרובין, שמא לחתור בית האסורין אתה צריך! שפך חציין, ונתן לו חציין. כשבא אצל רבי עקיבא, אמר לו יהושע, אין אתה יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך? סח לו כל אותו המאורע אמר לו: תן לי מים שאטול ידי. אמר לו: לשתות אין מגיעין ליטול ידיך מגיעין? אמר לו: מה אעשה שחייבים עליהן מיתה, מוטב אמות מיתת עצמי ולא אעבור על דעת חבירי. אמרו: לא טעם כלום עד שהביא לו מים ונטל ידיו. כששמעו חכמים בדבר, אמרו: מה בזקנותו כך - בילדותו על אחת כמה וכמה. ומה בבית האסורין כך - שלא בבית האסורין על אחת כמה וכמה.