הכרעת הלכה בדורינו

שותפי וארתח,

ראשית, אבהיר שוב את דבריי. טענתי היא שהכפייה להתגייס אינה באה כדי לזכות את החרדים במצווה של עזרת ישראל מיד צר, ולכן לא מדובר בכפייה על המצוות. זה לא תלוי בשום צורה שהיא בשאלה האם הם עצמם מסכימים לכך או לא. כשהשאלה היא מדוע אני כופה, ההצדקה שאני צריך לספק היא ההצדקה שמספיקה לי ומבחינתי.
הרי ארתח עצמו שאל את השאלה כיצד הכופים רואים את המצב לשיטתם שלהם. על זה עניתי שלשיטתם הם מנסים לקבל את זכויותיהם (ולא לכפות אחרים על מצוות), ולכן זה לא נוגע לשאלה מי יותר גדול ממי במה ולמה.
הדוגמה שהבאתי היא במקרה שמישהו גוזל אותי. האם כשאתגונן בפניו הוא יכול לטעון כלפיי שהוא גדול בתורה ולכן אין לי זכות להתגונן בפניו כי הוא הקובע מהו גזל? אלו שטויות. אם אני חושב שהוא גזלן אכפה עליו לא לגזול, ולא מעניין אותי מה חושבים רבותיו. כמובן שאם הוא חושב שאינו גזלן (לאור דברי רבותיו) אז הוא כנראה ימשיך לעשות זאת, ואולי בצדק מבחינתו. אלו שני דינים שונים. אם השאלה היא על הכופים לשיטתם - זוהי התשובה הברורה.
לכן דעתם של גדולי התורה החרדים לא מעלה ולא מורידה לעניין זה. אני לא רוצה לשרת בצבא לבד ושכל העול הזה ייפול עליי. ומכיון שלדעתי זו חלוקה לא שווה של הנטל והחובה היא על כולם, לכן אני רוצה לכפות אחרים להשתתף איתי. אם להם יש הצדקה מבחינתם לא לעשות זאת, לחיי (על אף שלדעתי הם טועים טעות מרה, אבל כאמור זה לא נוגע לעניין).
ואם לא צריך כ"כ הרבה חיילים, אין בעייה. אז שישחררו גם אותי כמו אותם. לכן הטיעון שהצבא לא צריך כ"כ הרבה חיילים, גם אם הוא היה נכון, אינו ממין העניין. מדובר על טענה מכוח שוויון ולא על טענה מכוח סכנה קיומית למדינת ישראל. מלמדנים כמוכם ששוקדים על תלמודים השכם והערב הייתי מצפה להבין את החילוק הפשוט הזה לבד.

לגבי השאלה מהו העול שמוטל על עם ישראל, על אף שהיא לא קשורה לדיון כפי שהסברתי בטוטו"ד, לדעתי אין ויכוח מהותי עליה בין החרדים לצד"לים. כולם מסכימים שהעול הוא לימוד תורה ושרידות גם יחד, ולא על כך הוויכוח. יסוד ההתנגדות החרדית אינו קשור לערך של ת"ת בשום מובן שהוא, אלא לערך של שמירת החברה החרדית בשליטה מלאה של הפוליטיקאים (ששולטים גם על הרבנים), בלי לאפשר לחבריה עצמאות מחשבתית וכלכלית וחשיפה לעולם הרחב מחשש שהיא תתפרק אם לא ישמרו עליה. אז אנא אל תשלו את עצמכם ו/או את אחרים שהוויכוח הוא על לימוד תורה.
אם משחררים כאלפיים לומדים ("עילויים", קוראים לזה היום) בכל שנה משירות, אנחנו הרבה מעבר לכמות שמתאימה ומסוגלת ללמוד ברצינות לאורך שנים, והרבה מעבר לכמות של לומדים שהיתה מעולם בעם ישראל. לכן החברה החרדית והכללית, כמו גם לימוד התורה עצמו, רק ייצאו נשכרים מזה.
האם מישהו מכם מכיר אלפיים עילויים בכל שנתון חרדי? אני הכרתי את החברה החרדית לא רע, ולדעתי אין שם אלפיים עילויים בכל הגילאים גם יחד. אני מוכן לבחון את כולם, וכל עילוי ועילוי אני אלחם כדי לשחרר אותו משירות.

ועוד הערה אחרונה. אני מאד לא אוהב את הוויכוחים הטיפשיים על מי גדול יותר ממי, ואיפה יש יותר גדוילים וכדומה. אבל משום מה יש כאן איזו הנחה שרוב ככל גדולי התורה מצויים בצד החרדי של המתרס, ולא ייתכן שמישהו בצד הצ"ד יחשוב שגדולי התורה שלו קובעים מה נכון. אז להווי ידוע שלענ"ד (הרחבה מני ים), כמי שמכיר לא רע את שני הצדדים, המצב הוא הפוך. רוב ככל גדולי התורה כיום נמצאים בצד הציוני דתי של המפה. זאת כמובן להנחתי שהקריטריונים לגדלות אינם הקריטריונים החרדיים (הרי כל אחד ינצח בקריטריונים שהוא עצמו קובע).
זה באמת לא בא לפתוח ויכוח צהוב וחסר תוחלת וטעם, ובודאי לא לשכנע מישהו, אלא רק להבהיר את העמדות שבוויכוח, בבחינת דע את האויב (או היריב). יען כי הצד החרדי בד"כ לא ממש מבין את הסיטואציה, ואת העמדות שמולן הוא מתמודד (הוא מדי 'עילויי' ומדי שקוע בתורה בכדי להבין אותן).

הרב מיכי
כתבת:
<

בעל, זה יטה את הדיון. לא באתי לטעון את הטענה הזאת כדי לדון בה ולשכנע לגביה, אלא כדי להבהיר את ההנחות שמולן על ארתח ושותפי להתמודד. רק כדי שלא יכניסו את הנותיהם לתוך העמדה המנוגדת.
אם שאלת, אומר בקצרה. לדעתי הקריטריונים הם: שכל ישר (בחשיבה ובפרשנות), היכרות עם המציאות, מקוריות ועומק, אומץ, סדר עדיפויות נכון, מנהיגות, והכרת החומר ההלכתי. למיטב שיפוטי כולם חשובים, בניגוד לעמדה החרדית שמחשיבה בעיקר את האחרון.

תוקן על ידי mdabraham ב- 09/06/2013 07:26:57

הרב מיכי,
שאלתי כנראה לא הובנה כראוי (או שלא הבנתי את תשובתך -אז אשאל שוב),
בהנחה (של 'ארתח') ששאלת הגיוס לתלמידי הישיבות היא שאלה הלכתית ככול הלכות נדה ומשפטי הממון.

כתבת הרב מיכי <הכפייה היא מצד נשיאה בעול עם האחרים (כלומר חוסר מוכנות שהחרדים יכפו על האחרים נשיאה לבד בעול). לדוגמה, אני כופה על מישהו לא לגזול אותי לא כדי למנוע ממנו את עבירת "לא תגזול", אלא כדי להינצל ממנו ולשמור על זכויותיי.> בהמשך חזרת על אותם דברים בניסוח שונה אך מבלי תוספת תוכן [בענין זה]

שאלתי- דימית את תביעת השיויון בגיוס לגזלת חפץ שמוחזק ברשותי. ולכאורה טעות גדולה בידך. כי כאן 'התובע' אינו מוחזק ואדרבה הוא כופה ו'עביד דין לנפשיה' לכפות על זולתו. ודומה יותר  למחלוקת בהלכות שכנים (שיש צרכים משותפים -שבמקרים רבים זכאי 'שכן' לכפות על שכן אחר להשתתף בהוצאות שלצורכי כולם).   
האם לדעתך מיכי, מזכותם לכפות את השכן להשתתף (בלי ד"ת ביניהם) בטענה שהם כופים אותו רק ע"מ שלא יאלצו להוציא הוצאות מכיסם 'עבור חלקו' לשיטתם??

[אמשלום
יפה כתבת. התכוונתי בסוגריים לשלול את הפרשנות שכתבת. 'קבלת הסמכות' יש בה גם תוכן רעיוני -ואז היא שוב מסוג קבלת התוכן הרעיוני. [כמדומני שהגר"ש שקופ [בתחילת ש"ו] כותב, שגם קבלת הסמכות של הקב"ה יסודה בהכרה מוסרית].
אבל כנראה שביטאת את ההשקפה שלך בנושא 'הסמכות'. א"כ אכן הערתך במקומה. ]

ארתח זוטא,
בענין בעית החלוקה לפסקאות. תעבור לגוגל כרום. [תודה לביליצר על הפתרון]

שותף
מספר מקורות
למה לי קרא - סברא היא
דרך ארץ קדמה לתורה.
דברי ר' שמעון הידועים על ספק גזל לקולא.