|
|
| נשלח ב-17/6/2013 20:34 |
 |
| |
מהקלאסיקה אל הקולנוע.
לקום אתמול בבוקר.
קולנוע טוב שתלוי בתרבות "העבר".
תוקן על ידי הוא_אה ב- 17/06/2013 20:36:12
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 20:39 |
|
| |
אישתו של הנוסע בזמן.
(זה בתהליך עיבוד)
שמעתי שזה קשור לספרים.
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 20:39 |
|
| |
:)
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 21:49 |
|
| |
אמשלום,
כדי שתהיה באמת ספרות טובה נדרש טעם טוב, וטעם טוב נבנה במהלך הדורות וחפץ ביצירות איכותיות, כלומר בקלסיקות. כשיש קלסיקות, אז רוב היצירות ואפילו היצירות היותר קטנות משתבחות.
בד"כ קלסיקה הינה יצירה מופתית המוכרת במקומה ובתקופתה ככזו. בתקופה בה ויקטור הוגו כתב, כל הסופרים הצרפתים הסכימו שלא היה משורר ענק שכזה בצרפת מאז לה פונטיין. בתקופה בה טאגור יצר, רבים מההודים החשיבו אותו לגדול המשוררים ההודים בכל הדורות, והתרבות ההודית לא התחילה אתמול. לפעמים
טעמו של יוצר מקדים את תקופתו, ויצירתו נחשבת לקלסית רק בדורות הבאים. לדוגמא, שקספיר.
מה שמבדיל את התקופה המודרנית מהתקופות שקדמו לה, הינו היעדר קנה מידה כללי ומטען תרבותי עשיר על-פיהם אפשר להעריך יצירות. וכשאין טעם טוב ואין קלסיקות, היצירה הכללית נוטה להמוניות ולשטחיות.
מאחר שבישראל יש את התנ"ך, רוב הכותבים היהודים היותר מוכשרים בכל הדורות חששו לכתוב ספרות חדשה, כי אם ספרות איננה שואפת להיות קלסית למה לטרוח לכותבה? ואיך יכולה להיות ספרות קלסית כשיש את התנ"ך?
ובכל זאת, היו משוררים אמיצים ומוכשרים דים שניסו להחזיר עטרה ליושנה. רבי שמואל הנגיד כתב שירים שאין דומים להם בתוכנם ובצורתם המקוריים בכל השירה העברית בימי הביניים. הרמח"ל
חיבר מחזות נפלאים, שהיו מודל לחיקוי עבור המשוררים והסופרים העבריים במשך כמה דורות. הבעיה התחילה כשהספרות העברית החדשה החלה להתבשם מעצמה ומיצירותיה, ושכחה שעשתה רק את צעדיה הראשונים ושהדרך עדיין ארוכה. אזי הפריזו בהערכת כשרונותיהם של ביאליק ועגנון והפכו אותם למעין משורר לאומי וסופר לאומי, ומכאן הדרך לבינוניות היתה קצרה.
תוקן על ידי מ80 ב- 17/06/2013 22:01:17
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-17/6/2013 23:00 |
|
| |
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 01:49 |
|
| |
[מ,
אני מסכימה להרבה ממה שכתבת, ובכ"ז אני עומדת על דעתי, שיש ספרות טובה (ואפילו מאוד) שנוצרת גם בימינו. כאמור, איני מדברת על קלאסיקה, אלא פשוט על ספרות טובה (כזו שכתובה ברמה, אינטיליגנטית, מעוררת מחשבה ורגש, מניעה תהליכים אצל הקוראים וכו').
איני יודעת כמה יוצרים בכתיבה (סופרים, משוררים, מחזאים וכו') היו בתקופת שייקספיר או בתקופת הוגו. איני יודעת כמה אנשים שידעו לקרוא והשתמשו בכך מעבר למטלות יומיום היו בתקופות אלה. איני יודעת כמה אנשים קנו ספרים והחזיקו בביתם ספרי קריאה (או שירה). למרות זאת, אני מניחה שהמספרים היו קטנים בהרבה מהיום (גם באחוזים מן האוכלוסיה הכללית). איני רוצה ח"ו לזלזל בכבודם של היוצרים שהזכרת, שבאמת היו גדולים וחשובים, אולם אני תוהה אם הערך הרב שמייחסים להם אינו נובע גם מכך.]
תוקן על ידי אמשלום ב- 18/06/2013 01:51:05
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 03:31 |
|
| |
אמשלום,
האדם מדבר ובדברו למד לדייק במחשבותיו וליצור צורות שיתאימו למה שברצונו לומר.לפיכך, בכל דור, גם בדורנו, יש ספרות טובה. השאלה איננה על קיום ספרות טובה, אלא מה טעמו הכללי של הדור ומה רמתה הממוצעת של הספרות הנכתבת בדור.
יש המפריזים או ממעיטים בערך יצירותיהם של יוצרים קלאסים. לדוגמא, טולסטוי חש אי-נוחות בקוראו את מחזותיו של שקספיר, וסבר ששקספיר איננו סופר מוסרי ושלכתיבתו אין מעלות. גיאורג ברנדס, מבקר הספרות הגדול של המאה ה-19, סבר ששקספיר שקול ביצירתו ליצירותיהם של סרוונטס ומיכלאנג'לו גם יחד. בתקופה האליזבטנית התיאטרון היה מאד פופולארי בלונדון, והיו עוד מחזאים אנגלים שלא היו קוטלי קנים כגון מרלו, או בן ג'ונסון. איך שקספיר נהיה לגדול משוררי אנגליה וליוצר האוניברסלי המצליח ביותר, זו באמת חידה, שכנראה פתרונה הינו ששקספיר הצליח לקלוע לטעם של האדם המודרני הממוצע במאות השנים הבאות.
באשר להוגו, בתקופתו מעמד הביניים קרא יותר שירה וספרות יפה
מאשר בימינו. היו אז בפאריז עוד סופרים גאונים, כגון בלזק, סטנדל, ז'ורז' סאנד, ועוד הרבה סופרים ומשוררים מוכשרים. אלא שהכתיבה של הוגו נאצלת יותר, ויש בה תכנים אנושיים כלליים שדיברו יותר אל ההמון, עד שבתקופתו נחשב למשורר הגדול ביותר בעולם ולבא כוחה המובהק של הדמוקרטיה. מעבר לכך, הוגו היה אוקיאנוס שכל הזמן חידש את הנושאים והצורות והסגנונות של יצירתו. המשוררים הצרפתים המודרנים אהבו צורה מצומצמת וביטוי מוקפד וסברו שהוגו הפריז על המידה במאה אלף שורות השירה שכתב, ובכל זאת הם היו יוצרים קטנים על אף סגנונם המשוכלל, והוא היה משורר גדול למרות חסרונותיו.
תוקן על ידי מ80 ב- 18/06/2013 04:29:15
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 03:45 |
|
| |
זאב,
עיין מכתבים על הספרות מאת דוד פרישמן, המכתב הרביעי, בו ישנה השוואה מעניינת בין ספרות ההשכלה לספרות העברית המודרנית שבדורו.
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 12:54 |
|
| |
[מ,
א. היו פחות כותבים מאשר היום, והיו פחות (הרבה פחות) קוראים מאשר היום. גם אם כל בני מעמד הביניים הצרפתי קראו את יצירות הוגו פעמיים, זה לא מגיע למספר הקוראים של ספר מתח ממוצע בימינו. יותר קוראים - יותר "מבקרים"; יותר כותבים וכתבים - יותר מבחר להשוואה ולביקורת.
ב. מה שהיה "פעם" תמיד "חשוב" יותר. למה? בחלקו - עניין של טעם וגישה, ובחלקו - כי התרבות בנויה שכבה על גבי שכבה וברור שמה שיש היום נשען ושואב ממה שהיה פעם.
ג. אני מצטערת שאני חוזרת על זה, אבל הדוגמאות שלך מדגימות זאת היטב - יש כאן הרבה עניין של טעם. קשה לי להבין כיצד אתה מעדיף את הוגו על-פני בלזק (וגם אם יש איזו ועדה עליונה שתכריע שזה טוב מזה, אני איני מסכימה), בדיוק כפי שקשה לי להבין מה אתה מתפעל כה מג'ין אוסטן (שכאמור, אני מוצאת את ספריה משעממים, ולטעמי, באופן מביך - גם העיבודים הקולנועים הפחות טובים לספריה חביבים, הומוריסטיים וחכמים יותר מן הספר עצמו). זו אחת הסיבות שלכתחילה לא דיברתי כאן על "קלאסיקות" - מצידי שתשב מועצת גדולי הספרות ותכריע מה נחשב "קלאסי" ומה לא. אני אשמח לקרוא את הספרים שהיא תבחר, אבל אני לא מתחייבת לאהוב אותם, ואני כן מתחייבת לקרוא הרבה אחרים שאינם ברשימה.
במה דברים אמורים? אני חושבת ש"תולדות הזמן האבוד" של פרוסט נחשב כ"קלאסיקה" - האם אתה יודע כמה אנשים קראו אותו מתחילה ועד סוף? חיפוש קצר ברשת יגלה לך, שב 99%, מי שמצטט מהספר, מצטט את הפסקה הראשונה שלו או אחת הפסקאות הראשונות... זה לא אומר שזה לא "קלאסיקה", זה רק אומר שזה לא בהכרח קריא.
כיוון שאני באמת אוהבת ספרות ובאמת מאמינה שיש בכוחה להשפיע טוב על העולם, אני מעדיפה שאנשים יקראו פחות "קלאסיקות" (חלקן בלתי קריאות, חלקן נפוחות מחשיבות עצמית, חלקן קיטשיות להחריד, חלקן סתם משעממות) ויותר ספרים. אני מאמינה, שככל שאנשים קוראים יותר ספרות, כך הם יפתחו בעצמם טעם אנין יותר ויידעו לבד מה טוב ומה פחות טוב, מה כתוב בחוכמה ומה קיטש. טעם זה בהחלט גם עניין נרכש ומתפתח, ואם מראש נגביל אנשים לקריאה רק של "קלאסיקות" - טעמם בהכרח יהיה פחות מעודן, משל אלה שקראו הרבה יותר (ובתוך כך גם ספרי מתח רח"ל, קצת "רומן רומנטי ואולי אפילו מד"ב).]
תוקן על ידי אמשלום ב- 18/06/2013 12:56:58
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 13:40 |
|
| |
י "יש לִמנות תחילה דווקא את עיקרי עליבותה,
משום שלא הישגיה (הזעומים)רלוואנטיים אלא דווקא מאפייני נחיתותה ונכותה: אותם גורמים ספרותיים ותרבותיים אשר עשו אותה גרועה במהותה ויהודית במהותה. היא היתה גרועה משו ם שהיתה כה יהודית"
זהו ציטוט מהמאמר המצוין והמעניין שהביא זאב.
ואם תשוו -זה בדיוק מה שאני כתבתי באשכול זה בעמוד 2.
החרדים קוראים ספרות גרועה מבלי לדעת עד כמה היא גרועה-וזה בכלל לא מעניין אותם שהיא גרועה.
ממש כמו במשל המערה של אפלטון-הם מרגישים מצוין במערה שלהם.
תוקן על ידי אפריםבן ב- 18/06/2013 13:46:30
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 14:38 |
|
| |
אמשלום,
הרומנטיקאים כתבו הרבה יותר מאשר המודרנים משלוש סיבות. האחת, בילדותם ובנערותם קראו את הקלסיקות של דורות קודמים ועוד הרבה ספרים אחרים ולמדו מהם איך לכתוב. השניה, היתה להם הרבה השראה ויכולת עבודה והתמדה כבירה. השלישית, המכתב היה דרך תקשורת מקובלת בין אנשים, כמו שכיום לדוגמא הדואר האלקטרוני, אלא שאז היה מקובל שמכתב צריך להיות יצירה ספרותית ממש כמו ספר היוצא לאור.
רוב הסופרים המודרנים קוראים בעיקר את הסופרים בני זמנם או הקרובים לזמנם ואת המודות המתחלפות, ועל-כן אינם מודעים בכלל לחסרונות הרבים שביצירותיהם.
בלזק היה גאון בהבנת המציאות וצפה מראש את כל הבעיות של התקופה המודרנית: נרקיסיזם, תאוות ממון, עיתונות רדודה, מערכת כלכלית מושחתת, יחסים מקולקלים בין גברים ונשים, ועוד כהנה וכהנה. הוא היה קומיקאי שיגע רבות על יצירתו עד שמצאה חן בעיני
ההמון, קלסיקן שבז לחברה המודרנית וביקר את מומיה.
הוגו היה משורר אפי ולירי, אולי הביטוי השלם ביותר
לרוח של תקופתו, זו שהתבוננה על כל האדם לא על פי מעמדו החברתי וחיצוניותו אלא לפי מידותיו ומעשיו, זו ששאפה לעולם טוב וטהור יותר. הוא עסק בכל השאלות העמוקות של מהות האדם, ודן את גבוריו ואת העולם כולו לכף זכות מתוך רחמים עליונים. הוגו היה משורר של אהבה, אחוה, גאולה, תשובה. למרות הניגודים והסתירות הרבות שביצירותיו, יש איזו הרמוניה ושלמות ביצירתו, אשר הינה סימן ההיכר של חוזים ומשוררים גדולים.
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 14:59 |
|
| |
[מ,
ובכ"ז - פחות אנשים כתבו, הרבה פחות פרסמו, ופחות אנשים (ממגוון של מעמדות וכו') קראו.
מכתבים אכן היוו צורה ספרותית, אפילו עד לראשית המאה ה-20, אלא שקריאה בהם תגלה שרבים מאוד (אולי הרוב המכריע) "נכנעו" למה שהם ראו בו את "מגבלות הז'אנר", ולכן לא רק בספרות אלא גם במכתבים אישיים כביכול - הכל נראה "אותו הדבר" (במעט הגזמה). אגב, ל"המון העם" היו כותבי-מכתבים, שכתבו מכתבים אישיים בעבור כסף (אפילו עד תחילת המאה ה-20), כיוון שרבים לא ידעו לכתוב או לקרוא. ברור לגמרי שמכתבים אלה נוסחו ע"פ "חוקים" ברורים ולא היה בהם באמת הרבה מקום ל"סגנון" אישי.
בכל מקרה - היצירתיות לא הייתה משהו, בודאי לא ב"המצאה" של ז'אנרים חדשים ואפילו לא כ"כ בכתיבה אישית-חשופה באמת. אנשים כתבו באופן בו הם חשבו ש"צריך" לכתוב. חלק הצליחו בכך מאוד ויצרו יצירות נהדרות, וחלק לא כ"כ.
כאמור, אני מניחה שבאחוזים, הפער בין יצירות טובות ויצירות פחות טובות תואם בין אז להיום, אלא שהיום כמות היצירות גדולה אלפי מונים ולכן גם כמות היצירות הטובות גדלה בהתאמה.]
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 15:17 |
|
| |
אמשלום,
מה שעושה יצירה לטובה הינו איכותה, ואין לזה שום קשר לכמות. יש כותבים שכתבו הרבה יצירות וכולן גרועות. יש כותבים שכתבו הרבה יצירות ומיעוטן טובות. יש כותבים שכתבו מעט יצירות וכולן טובות. יש כותבים שכתבו הרבה יצירות ורובן או כולן טובות. השאלה האם כותב נאמן לפנימיותו ולצלם אלקים בו נברא האדם, או שמא יצירתו נובעת מ"אגואיזם" ומהתחנפות לטעם זול.
הנה דברים נכוחים שכתב פרישמן על הסוגיה:
ספרותנו הולכת לפי שעה יחפה. אמת היא, כי חלצה ספרותנו את נעלי-הילדים אשר היו ברגליה, אבל עם הנעלים האלה חלצה גם את הילדות עצמה ואת תמימות-הילדות ואת כל מה שהיה לה באמתיות ובלי כל אמצעים מלאכותיים. תעלולי-הילדות של ספרותנו היו לכל-הפחות מקוריים, עכשיו כשבגרה היו פניה פנים מזויפות, שאין להן עצמיות ואוריגינאליות אפילו כגודל העדשה. סופרינו מתוך תקופת-הילדות היו עצם מעצמינו ובשר מבשרנו, וסופרינו עכשו הם זרים, אשר רק התאכסנו בקרבנו לפי-שעה וכל מעשיהם שהם עושים הם מעשים של חיקוי. סופרינו אז - אמת היא - עשו מעשי ילדות, אבל הילדות הזאת היתה טבעית, מקורית, אוריגינאלית, ובאה מן הלב והכילה צ"ט חלקים של תמצית ויהי בה תמיד איזה גרעין או תוך; ועכשיו כל המעשים הנעשים בספרותנו, אף כי יש להם חלק גדול של בגרות וכוח ידוע של התבשלות, אינם בלתי-אם על-פי דוגמאות מן החוץ, ואין לספרותנו עתה צבע מקורי אפילו פחות מכזית. יש אשר אנו מוצאים, כי צעירי סופרינו מביטים על הדור האחרון בשאט-נפש ובעין של חמלה. איזה ערך יש בעיני הצעירים האלה לכל אותם הגוטלוברים והצוויפלים והפינים ודומיהם? לאיזו תכלית חיו על פני האדמה, לפי השקפת הצעירים האלה, כל אותם המאפויים והלבנסונים? מה יתנו ומה יוסיפו להם אפילו המובחרים שבמובחרים, הלא הם כל אלה הגורדונים והסמולנסקים ודומיהם? כל האנשים האלה, לפי השקפת הצעירים האחרונים שבאחרונים, הבינו לכל היותר לכתוב רק "עברית" צחה ונמרצה ולחבר פסוק אל פסוק ולרקום עליהם מליצה מלמעלה! הבינו לכל היותר לכתוב רק "חקירות" ממין ידוע ודברי עיון ויתר הדברים הנאמרים בכובד ראש ואשר אין בהם ולא כלום! הבינו לכל היותר לכתוב רק שירים על האביב ועל הירח ולכתוב ספורים על-דבר אמנון ותמר, שאין בהם כל "רוח חיים", ועל דבר בחורי-ישיבה, שאינם כלל מן הישוב ומן העולם הגדול, הבינו לכל-היותר לעשות רק שירים על-דרך המחקר והפילוסופיה שירים כמו "החמלה" או "הדעת והמות", או לכל-היותר שירים שהם טובים ונעלים בהיותם כתובים עברית ואשר יחדל מהם כל כוחם אם נבוא להעתיק אותם לשפה אחרת! ככה יהיה משפט כל אותם הסופרים אשר מבית-המדרש הישן. אבל הם, הצעירים החדשים, הלא נעלים הם על כל מעשי הנערות האלה כהעלות השמים על הארץ! הם השליכו מעליהם כבר את עבותות השפה עם הסלסול והדקדוק גם יחד, ואדרבא, כל הכותב עברית נכונה, אשר יש בה עוד מעט מרוח השפה, או אשר תתאים עוד מעט עם איזה כלל מכללי-הדקדוק, הרי זה לו סימן לעניות-הדעת; הם, כשהם כותבים עוד עברית, אינם כותבים אותה אלא מפני שהיא אצלם דבר אשר בא לידם במקרה, ואין כל ספק בלבם כי כך היו יכולים לכתוב גם באיזו שפה אחרת את כל מה שהם כותבים, לו רק הביא אותם המקרה לידי השפה האחרת ההיא לא לידי השפה העברית! הם, החדשים, הלא כותבים רק דברים שיש להם ערך מיוחד מצד עצמם, וזה האות, כי רבים מהם נעתקים גם ללשונות אחרות! הם החדשים, הולכים ביחד צעד בצעד עם סופרי כל הספרויות שבזמננו, והם הלא ידבקו בכל שעה ושעה עם השיטה היותר אחרונה המרחפת לפי-רגע בעולם הספרות באירופה; הם כותבים "אטיודים פסיכולוגים", הם מנחילים לבני דורם "פסקי הלכות של כוחות נפש האדם", הם מציירים "ציורי טבע", כמו שהוא, הם מזמרים זמירות-הנפש ושירי השתפכות-הלב, הם עוסקים בשאלות המחרידות באותה שעה את חללה של אירופה כולה, הם אינם נופלים מאומה מכל יתר הסופרים באירופה והם יודעים בכל שעה ובכל רגע לקרוא בשם את השיטות היותר אחרונות אשר נתחדשו בכל יתר הספרויות, את שיטות הריאליסטים והנטורליסטים והדיקדינטים והסימבוליסטים והאוקולטיסטים, - כאלה וכאלה הן השקפות של רוב הסופרים האחרונים שבאחרונים.
הסופרים החדשים האלה אינם מבינים ואינם מרגישים כלל, כי כל אחד ואחד מאותם הסופרים של בית המדרש הישן היה לו באצבעו הקטנה כשרון יותר גדול מכל אשר להם כולם גם-יחד! הם אינם יודעים, כי הראשונים, בכל רוח-הילדות ובכל מעשי-הנערות שלהם, היו ילדים גדולים, תחת אשר הם, בכל בגרותם והתבשלותם, אינם בלתי-אם אנשים קטנים. הם אינם מבינים ואינם רואים, כי הראשונים היו בעלי צורה מדויקת ומסוימת, אשר רשמיה היו ניכרים בכל פינה שפנו, ואם עשו מעשי-נערות, היו מעשיהם מעשים שיש בהם לכל-הפחות איזו עצמיות ומקוריות, תחת אשר הם אינם בלתי-אם קופים, המחקים את כל מה שהם רואים אצל יתר סופרי אירופה, ואין בהם כל עצמיות וכל מקוריות ורשמיהם מטושטשים ומבולבלים מאד, עד כי לא תכיר אותם אפילו תפיסת עינו של תלמיד-חכם מובהק. היום קרא פלוני באיזה ספר מספרי אחד הסופרים הכוללים, והרי הוא בא ועושה כמוהו - ומחר יקרא אלמוני את הספר ההוא ועשה גם הוא כמוהו, והדברים האלה יהיו נקראים באיזה עונג ויטעמו לחכינו, ורק כל עצמיות וכל מקוריות לא ימצאו לנו, והן הן הלא העיקרים, אשר בהם יבדלו הסופרים החדשים והאומנים במלאכת-מחשבת מן הסופרים ההדיוטים שאין בהם רוח. הם אינם מבינים עד כמה שפוך רוח-חן ידוע על כל דברי הצוויפלים והגוטלוברים ההם ואינם רואים ואינם מסוגלים להכיר את החוט של חסד המתוח על כל שירי הלבנסונים ההם, ואינם מרגישים כי עולם שלם של שירה עמוקה ותהום מלאה יופי צפונים בתוך ספורי המאפויים האלה, וכי הם, הצעירים והחדשים, גם אם אלף שנה יחיו לא יצליחו להשיג אפילו חלק היותר קטן מכל היתרונות הנעלים ההם. הם אינם מכירים, כי הראשונים, לו היו ולו התפתחו באיזה זמן מאוחר מעט ועל-פי תנאי חיים אחרים, כי אז היו לשם ולתהלה, תחת אשר הם, החדשים, לו חיו הם על-פי תנאי החיים אשר בהם הראשונים היו נתונים, כי אז היו להדיוטות גמורים אשר אין בהם כל רוח וכל מעלת נפש; הם הצעירים, אינם בלתי אם עבדים נרצעים להמודות היותר אחרונות והם מחקים כקופים את כל מה שמצאו אצל זולה, וג. ד. מופסאן, אצל וירלין ומלרמה או אצל בליבטרוי וטובוטי, אצל באהר ובירנבוים וכל יתר גבורי מכתבי-העתים "דיע געזעללשאפט", ובעשותם את תעלוליהם אלה אין להם אפילו קורטוב של רגש וטעם להרגיש ולהבין, כי כל מה שנאה לאנשים צרפתים ואשכנזים אינו נאה לנו, שהם רשאים ולא אנו. הצרפתים ההם, אם עוסקים הם בתעלולים כאלה, הרי עוסקים הם בהם אחרי שכבר מלאו את כרסם הרבה עשרות שנים מעדנים אחרים ואחרי שכבר סעדו את סעודתם כהוגן, והמטעמים האלה יהיו אצלם כעין קינוח-סעודה, אבל אנחנו אשר זה אך החילונו לעשות ואשר לא אכלנו ולא טעמנו עוד עד היום זה כל-מאומה, האפשר הוא כי נחל מיד עם האפיקומן הזה, למלא בו את הבטן הרעבה, באופן שלא יטעם עוד אחרי-כן לחכינו כל מאכל בריא?
תוקן על ידי מ80 ב- 18/06/2013 15:16:53
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 23:38 |
|
| |
אפרים
התבלבלת? המדובר בסופי ההשכלה "הנאורים" -איך הגעת ל"סופרים" החרדיים?
[למרות שגם דברי הבקורת שצטטת נאמרו ע"מ לשבח - ולהבהיר את חשיבותם התרבותית שאינה נמדדת באיכות אלא בשינוי התפיסה שהיא מחוללת]
|
|
|
|
|
| נשלח ב-18/6/2013 23:49 |
|
| |
מ
<שאלה האם כותב נאמן לפנימיותו ולצלם אלקים בו נברא האדם, או שמא יצירתו נובעת מ"אגואיזם" ומהתחנפות לטעם זול.>
זה מזכיר את הדיון שבין מבקרי הספרות, עד כמה נמדדת איכותה של יצירת תרבות ע"י תוכנה המוסרי.
להרגשתי זו 'ביקורת יהודית' שמתאימה לנפש היהודי ההומיה, שלא מסתפקת ביופי האתטי והספרותי אומנותי לכשעצמו, ומחפשת לה בכל, משמעות , עומק וצלם אלוקים.
האם לציטוט זה התכוונת בהפניתך לעיל?
תוקן על ידי Zeev_w ב- 18/06/2013 23:52:35
|
|
|
|
|
