אלו ספרים חובה לקרא

זאב,

[מ,

תודה רבה על שני הטקסטים שהבאת!!
אני חושבת שביניהם הם ראיה נאה לדבריי שיש כאן הרבה עניין של טעם אישי...]

אמשלום

[מ,

כתבת - "כשם שבני האדם נבדלים הזה מזה בדעותיהם, כן הם נבדלים זה מזה בטעמם. טעם איננו רק עניין פנימי, אלא תלוי במידה רבה בחינוך ובסביבה התרבותית".
אני חותמת על כך בשמחה. 
ומוסיפה - טעם זה גם עניין שיכול וצריך להתפתח, והתפתחותו תלויה גם במידה בה אנו חושפים עצמנו לטעום דברים חדשים ומגוונים.]

אני מצרף את הפרוטות שלי.

ואת התובנות שלי.

קריאה מחייבת לא רק הצבת מטרות כמו העשרת האינטלקט והכרת צורות חשיבה וערכים.

היא צריכה להיות קלה ומעניינת ונעימה.

קל ומושך לקרוא דבר מרתק, מהסוג שעליו כותבים בביקורת: לא יכולתי להניח את הספר מידי עד שסיימתי.

או "הצטערתי שהספר נגמר".

לפיכך, ספרים שאני אוהב או אהבתי ואני רוצה להמליץ עליהם הם ספרים שמעניין ותענוג לקרוא.

אני משתדל לציין רק לעברית, מפני שמי שלמד בחינוך שלנו לא קיבל הזדמנות לקנות את השפה האנגלית. וזה אולי דבר חיוני מאד שצריך, ממש כמו לוח הכפל.

אז בעברית. רשימה קצרה בינתים עם תיאור של מה שיש בכל ספר וספר.

קונן דויל, שרלוק הולמס. כל הסיפורים  תורגמו מחדש בארבעה כרכים. לא כל הסיפורים טובים באותה מידה. ואפשר לדלג על האריכות בספר הראשון בסדרה, תעלומה בשני, על ההיסטוריה שהביאה לרצח. אבל החקירה הדדוקטיבית כביכול היא דגם מעניין של מה שאפשר להשיג בחשיבה.

אסימוב, סדרת "מוסד". (לא מכיר את התירגום העברי). כוונתי רק לשלושה הראשונים, ובעצם אפשר להסתפק בראשון. יש שם כמה רעיונות מרתקים על התקדמות ההיסטוריה. אני מסופק אם אסימוב, סופר יהודי ופיזיקאי שהחל לכתוב מד"ב בגיל צעיר, הכיר את הגל ואת היהדות, אבל הדגם של קבוצה חכמה שמנתחת את הכיוון שבו מתקדמת ההיסטוריה כדי לשפר את האנושות יכול להזכיר משהו לכולנו.

קורט וונגוט. "עריסת חתול", "גלפגוס" ואולי גם אחרים. זהירות: ניהיליזם קשה, מדכא ומעצבן. ובכל זאת, אתגר רגשי ואינטלקטואלי. מעלה את כל השאלות שחשוב לשאול. זהירות: לאחר עריסת חתול, אי אפשר שלא להיות בוקוניסט.

"אל תגע בזמיר" (לא זוכר את שם המחברת, תמצאו בגוגל). סיפור התבגרותה של בתו של עורך דין בדרום האמריקאני על סף המהפך במעמדם של הכושים.

"התפסן בשדה השיפון". לגיל ההתבגרות בכל גיל שזה קורה.

ראולינג, סדרת הארי פוטר. (כתבתי עליה בעבר). באמת סדרה שהפכה לקלאסית. למרבה הצער התירגום העברי נורא גס. אבל זה מה שיש.

אוסקר ווילד. כל הסיפורים. עדיף בתירגום הטוב ביותר שאפשר למצוא והיו כמה, לא כולם באותה רמה. אולי מישהו יכול לציין למהדורה יותר טובה. הסיפורים מעוררים התרגשות (לפחות אצלי) ומעלים שאלות ערכיות.

אנדרסן (כנ"ל). מסתבר שצריך לבחור אבל אפשר לקרוא הכל כי זה קצר ולילדים לכאורה. למשל: בת הים הקטנה. נדמה לי שיש כמה גרסאות לסיפור, ורק בחלקן הוא נגמר לא עצוב.

פרנק באום, "הקוסם מארץ עוץ". שוב כדאי לבחור תירגום טוב. העלילה דווקא פשטנית ולדעתי לא ספר טוב כמו האחרים, אבל הדמויות והסמלים הם מצויינים ובעלי משמעות תרבותית.

צ'סטרטון. סיפורי הבלשים של האב בראון (בחלקם יש מסרים מעניינים מאד) ובמיוחד ספרו "האיש שהיה יום חמישי" שתורגם לאחרונה לעברית. אחד הספרים המופלאים ביותר שקראתי אי פעם, ומשתווה לחלק מסיפורי בורחס שעליהם המלצתי לקמן.

דיקנס. דיויד קופרפילד ולו רק בשביל הפתיחה.

ויקטור הוגו, עלובי החיים. הדוגמא של הכומר שמגונן על הפושע וגורם לו לחזור בתשובה היא אחת היפות ביותר שקראתי אי פעם.

ג'ורג' אורוול, 1984 ואפשר גם את חוות החיות שלו. הספר הראשון מדכא ביותר, אבל חשוב מאד. במיוחד לחרדי פתוח...


בורחס. כל מה שאפשר למצוא ממנו בעברית. (הייתי לומד ספרדית כדי לקרוא אותו במקור, אבל יש הוצאה באנגלית של כל סיפוריו). יש לציין לשבח את תירגומי ברונובסקי.

שייקספיר. כיון שאי אפשר לקרוא אותו בעברית, אפשר לקרוא סיכומים של העלילות שלו. הן קבעו הרבה בעיצוב התרבות המערבית שכולנו גרים בתוכה. המלט (המהסס הנצחי), המלך ליר (סיפור עם מסר יהודי על הורה שלא נחן במידת הפיקחות לעומת בנות עם תאות בצע). מי יודע, אולי אפילו רומאו ויוליה. שוב, מספיק לקרוא את התקציר ואולי כמה ציטטות מפורסמות (יש יותר בשמים ובארץ, הורציו, ממה שיודעת הפילוסופיה שלך. סוף ציטוט. כמובן, הפילוסופיה ששייקספיר מדבר עליה זהה למכלול המדעים בתקופתו).

אם הזכרתי את רומיאו ויוליה, אז אפשר את "סיפור אהבה" (אריך סגל?). עצוב עד מוות ונוגע ללב. מה שאצלנו נקרא "עריות" אצלם נקרא אהבה רומנטית.

"האלכימאי". שכחתי את שם המחבר המדוייק. מומלץ מאד. בניגוד לשאר ספריו של המחבר. כפי שתגלו, הוא גנב את המוטיב העיקרי בעלילה מ... (לא מגלה). אבל עדיין כתוב להפליא.

סיפורי זן. צריך למצוא גרסה טובה. יתכן ש"קולה של היד האחת" אם אפשר למצאו הוא הריכוז היפה ביותר. חכמה בגויים תאמין.

אם הזכרתי תקצירים, ייראה לי שמפאת קוצר הזמן וגם חוסר הזמינות, זה יכול להיות רעיון לקרוא תקצירים של "הספרים הגדולים". מסתבר שלא חייבים לקרוא ספר שלם כדי להתפעם מרעיון או מדגם מחשבתי. ואם הספר נראה מעניין, אפשר לחפש אחריו. ואם לא, אז הכרנו דגם תרבותי.

במקום לקרוא את "האיליאדה והאודיסיאה" (ראיתי עיבוד של יחיעם פדן שאיני יודע עד כמה הוא נאמן למקור. המקור בתירגום לעברית יהיה בלתי קריא גם מחמת התירגום וגם מחמת עצמו). עדיף לקרוא תקציר ואז את הפרק הרלוונטי ב"מימזיס" שמשווה בין סגנונו של הומרוס לתנ"ך, להבדיל. חשוב ביותר לדעתי.

אני מניח שאוכל להיזכר בעוד. אבל יש כאן חומר קריאה לחודש...

קצת פילוסופיה בכל זאת.

תוספת

בשבוע הספר גיליתי שיש הוצאה שמתרגמת ספרי ילדים קלאסיים ומטילה את המלאכה על אנשי מקצוע. כמעט כל ספר שם ראוי לקריאה. ויש שם קלאסיקות נפלאות כמו "ילדי המים" שאינו מוכר כמעט לאיש וחבל. אשתדל לחפש את שם ההוצאה. כדאי לחכות למבצעים כדי לקנות כי אני זוכר שמצאתי ספרים שלהם בארבעה במאה (החל מהשנה, שלושה במאה, קמצנים ויקרנים שכמותם).

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

אייזין

עבורך במיוחד.

מתוך ויקי, אודות הספריה של אלכסנדריה, אוצר המידע הגדול ביותר  ביותר של ימי הבינים:

רוב התרגומים לעברית של ספרות אומות העולם הינם תרגומים של ספרות בינונית או תרגומים לא טובים. להלן רשימה של תרגומים ראויים הן מבחינת ידיעת לשון הקודש והן מבחינה אמנותית:

מהי ספרות מקורית?

כתב נחום סוקולוב: "כשאנו מתבוננים אל המשורר, אנו רגילים לראות אותו בתור איש מיוחד במינו, ומצוין מאד בתכונה מקורית, לפיכך אנו נכשלים בהעלמת עין מן המקורות, אשר משם נובעת, כביכול, מקוריות זו. בנוגע לשאלת המקוריות ואי מקוריות, יש בלבול גדול של דעות. המקוריות, אם נבין אותה באמת, פירושה: היות יחיד ובודד ופרוש, יכול אני לצייר לי אחד קדוש, סגור בחדרו, חי עפ"י רוחו ונטיותיו, בודד מקורי! לי אני נראתה התביעה, שתובעים מאת סופר או משורר - להיות מקורי בהחלט, כתביעה אי-ציבורית. מקוריות מוחלטת, כלומר אי-ציבוריות, או רואים רק - או אצל קדוש, או אצל אנרכיסטן. אבל האנשים, שמעינם נובע בספרות, היו תמיד אנשי ציבור; ואפילו שפרשו מן הציבור, היו תמיד מוקפים איזה מחנה; ואפילו שחשבו את עצמם כיחידים ברשות הרבים, היו תמיד הולכים ומוסיפים על מה שקדם להם, ממשיכים מה שאחרים התחילו, מביעים בהברה חדשה, מה שאחרים כבר הביעו. אין לך דבר חדש בהחלט, והמקוריות המוחלטת היא בדותא שבבדותא. האילנות אינם מוציאים בכל שנה פירות של צורה מפתיעה; לא! אותם הפירות בעצמם, באותה הצורה המדויקת, צומחים והולכים משנה לשנה, והעיקר - הרעננות, היופי, שפר הצורה ויקר התוכן."

מה מייחד משוררים וסופרים גדולים?

מ

האם סופרים ואנשי רוח אינם גם יוצרים את הרוח החדשה ולא רק משקפים את הקיים?

מבחינה זו, תוכל לומר שהנביאים הם יוצרים.

כמדומה שהשאלה היתה לא רק על סופרים בעם ישראל אלא גם באומות העולם. אבל זו לא הערה. כל אחד כתב על מה שמוכר לו וחביב עליו ולדעתו חשוב להמליץ עליו.