ההימור של ייתכן

http://www.youtube.com/watch?v=X_hcO4N7hM0

אפרים בן

סבורני שכדאי להקדיש כמה דקות כדי לענות לביקורת שלך.

אחת האגדות הידועות על ר' יהונתן אייבשיץ (שצריך להאמין שהיא יכולה היתה להיות) מספרת שבא אליו הכומר ושאל אותו מדוע היהודים לא מתנצרים, הרי הנוצרים הם הרוב וקי"ל אחרי רבים להטות. ר"י ענה לו שכשיש לו ספק הוא הולך אחר הרוב, אבל בשאלה שבה אין לו ספק הוא לא הולך אחר הרוב.
זו אינה הלצה כמובן, אלא אמת פשוטה. כשמוצאים חתיכת בשר בשוק עם פלומבה אמינה של כשרות, אף אחד לא בודק כמה חנויות טריפה וכמה כשרות יש בעיר. אנחנו יודעים שהבשר כשר ואין טעם ללכת אחר הרוב. דין רוב נאמר רק למצבי ספק.

והנה, רוב אינו אלא יישום של הליכה אחר הסתברות (ידועות לי החקירות השונות, ואכ"מ). האם כשאני יודע את האמת אלך אחר חישובי הסתברות? ודאי שלא. בשפה אחרת: הימור נעשה רק בהיעדר מידע. כשיש לי מידע אין להיזקק להסתברות. כפי שכבר אמר לפלס: ההסתברות אינה באה במקום סיבתיות והיקבעות ממשית, אלא רק במקומה של הבורות האנושית.
ובניסוח מתון יותר: ייתכן מציע הימור שמתבסס על משקל שווה (כלומר שסופר כמה אפשרויות יש). אבל הימור כזה יכול להיערך רק כאשר כל האפשרויות הן שוות משקל. כשיש אפשרות מועדפת בעיניי (כלומר כשיש לי מידע או הנחה שהיא סבירה בעיניי), אזי משקלה בהימור אינו כמשקלן של שאר האפשרויות.

לכן אין פלא שייתכן שדוחה על הסף את ההנחות הדתיות עושה הימורים. למעשה, זה מיותר, שהרי הוא פשוט לא מאמין, עם או בלי הימור. גם למי שלא מאמין אין טעם לעשות הימורים, שהרי גם אינטואיציה אתיאיסטית היא אינטואיציה. ובה במידה, מי שלא דוחה את הנחות המסורת, כלומר רואה את המסורת כמועדפת אינטואיטיבית, גם הוא לא ישתמש בהימור כדי לקבוע עמדה בזה (לפחות לא יניח הסתברות זהה לכל האפשרויות).

ניטול דוגמה. יש שתי אפשרויות: א. מה שאני רואה אכן קיים. ב. מה שאני רואה לא באמת קיים (הראייה היא אשלייה). כעת אני רואה מולי עוגת קצפת. יש סיכוי שיש כאן עוגת קצפת ואז אני מאד אהנה כשאוכל אותה. אבל יש סיכוי שעיניי מתעתעות בי ובעצם זה נחש ארסי, ואז אגמור את חיי אם אוכל אותו (נניח שאין אפשרות אחרת). האם אניח שיש סיכוי 50% לכל אפשרות, ואלך על הימור שווה משקל? אם כן, אז ודאי שלא אגע בעוגה (=בנחש), כי תוחלת הרווח היא שלילית מאד. אבל אני כשלעצמי אוכל אותה בתיאבון. מדוע? מפני שלדעתי מה שאני רואה קיים, וזהו. אני לא אפעיל כאן שום שיקול הסתברותי, קרי הימור (אלא אם יביאו לי טענות טובות להטיל ספק בהנחותיי ובאינטואיציה שלי).

מסקנה: כל ההימורים הללו הם שטויות. כל אחד עושה מה שהוא חושב ולא נוהג על פי הימורים. הימורים בהקשרים אלו נועדו רק לתעתע ולבלבל ותו לא מידי.

אגב, ה'הימור' של רוזנברג שהפנה אליו ספרן, גם הוא אינו הימור. זוהי הנחה אינטואיטיבית שאין לה הצדקה תצפיתית ישירה. הביטוי 'הימור' בו הוא משתמש מבלבל מאד, וחבל שהוא משתמש בו. זוהי בעצם השרירותיות של לייבוביץ שהוא כ"כ אוהב להתעסק בו.
אמנם כפי שהראיתי כאן, בד"כ כשמדברים על הימור בהקשרים כאלה בעצם מתכוונים לזה. גם ייתכן לא מדבר על הימור אלא על הנחה אינטואיטיבית (מבחינתו) שאין אלוקים. ופסקל דיבר על הנחה אינטואיטיבית (מבחינתו) שיש.
אז אם בקולי תשמעון, אני מהמר שאין טעם להמר ואין להימור הזה שום משמעות. זהו ה'הימור' שלי.

הרב מיכי,

ההימור שלי, לא קראת את מה שכתבתי.

אני מסכים עקרונית כי כאשר יש וודאות אין מקום להימור. ההימור, או איך שתקרא לו כדי שלא ייחשב בלבול מוח, נועד לטוענים (יש כאן לא מעט כאלה) שאין דרך לברר את הנושא במובן הרגיל של המושג, ובשונה מהדוגמה של העוגה, בשני הדרכים יש סיכון וסיכוי ואזי יש טעם להכריע בסוג של חישוב.

אני הצבעתי על כך שלכאורה אין בכלל מצב להפסיד כתוצאה ממילוי הצו האלמותי ובחרת בחיים.

ושאלת קיומו של אל פילוסופי אינה רלוונטית לדיון זה, העוסק בשאלה, האם האל, יהיה מי ואיך שיהיה, בחר בנו מכל העמים ונתן לנו תורה והאם "נפסיד" משהו אם נדבק ביופי החיים ובהתנהגות מוסרית, במקום לרוץ אחר זנבנו בניסיון נואש להתאים את התורה למוסר ולהגיון.

אותה תורה שכבר הרמב"ם נתן ביטוי לתסכול שהיא הפכה מנכס (מוסרי תרבותי) לנטל (אפולוגטי).

אין לי שום אינטואיציה אתאיסטית. יש לי אינטואיציה שמה שאיני יודע, אז כנראה שאיני יודע.

ייתכן
סתם שאלה שנטחנה עד דק, מדוע בעצם להיות מוסרי? אני לא בטוח שזה כ"כ טבעי.

א.      משתלם. בחשבון הסופי הכללי.

ב.      המצפון. לא משנה מה הוא.

אכן, מי שאין לו, זכותו. אבל נעשה הכול להגן על עצמנו מפניו.

מימוני, אני מנסה להבין אותך. חויה פילוסופית מסורת כל מה שכתבת שם-איך קפצת מזה לחובה ולזכות ולאחריות להצטרף לזה? חובה? זכות? אחריות? למה? אולי חובה זכות ואחריות לא לבזבז את ימינו על ניסיונות מגוחכות להתאים את התורה למוסר ולהצדיק את העוולות שמופיעות בה? אם אתה מאמין במה שעבר מאברהם אבינו וחווה דברים ומוצא במחשבתך אל, אז אתה מוצא חובה וזכות ואחריות להזניח האדמה בשנה שביעית וללבוש ציצית ולא לשמוע מוסיקה בשבת? ואם תשמע מוסיקה בשבת ותעבד אדמותיך בשביעית ולא תלבש פתיל תכלת תישרף בגיהנום? 

ייתכן,
כמה הערות ששולבו בדבריך מצביעות בעליל על חוסר אמון במסורת ולא על נייטרליות (זו לא האשמה אלא דיאגנוזה). אני מניח שתוכל למצוא אותן לבד ולחסוך לי את ההוכחה. אז קשה לי ליישב זאת עם הטענה 

קראתי היטב את דבריך, ואם לא הבנתי משהו אשמח שתאיר את עיניי. לעומת זאת, דומני שאתה לא שילמת לי באותה מטבע. דיברתי על אינטואיציה. אינטואיציה זהו כושר (ויש שיאמרו אשלייה, אבל אין חלקי עמהם) לקבוע עמדה בנושא כלשהי בלי לערוך בירור ישיר. אז מדוע זה חשוב שאין דרך ישירה לברר את השאלות הללו. הרי אמרתי שיש לי אינטואיציה לגביהן (ואמרתי שגם לך יש), וטענתי שבהינתן איננטואיציה אני לא עורך הימורים. לכן העובדה שהעלית כאן שהדברים לא ניתנים לבירור ישיר אינה רלוונטית לשאלה האם לערוך הימור.
אגב, בדיוק בשביל זה הבאתי את דוגמת העוגה. גם השאלה האם יש כאן עוגה (כלומר האם חושיי לא מטעים אותי) לא ניתנת לבירור ישיר (לפחות לא לפני שאוכלים אותה). ובכל זאת האינטואיציה שזו אכן עוגה וחושיי לא מטעים אותי, מספיקה לי כדי לא להיות מוטרד מהחשש ולערוך הימורים. אני מניח שגם אצלך זהו המצב.

יום וליל

ברוך הבא לפורום!

כתבתי גם שאני כותב בקיצור רב...

במקום לחזור למה שכתבתי, אנסה להסביר שוב. מקוה שאצליח למצוא דרך אמצעית בין לבאר לבין להאריך מדי. מה שלא מובן, כתוב ושאל וציין.

א. הפילוסופיה הקיומית יוצאת מן האדם באשר הוא אדם. חי עם מודעות עצמית שיודע שיום אחד ימות והכל תלוי בנקודת המוצא הזו.

הפילוסופיה הקיומית מניחה את הבחירה החופשית, שאנו מודעים לה, ואולי גם פוחדים ממנה.

יש כמה וכמה פילוסופים קיומיים ידועים, והם נחלקו ביניהם בשאלות מהותיות. קירקגור סבר שיש קיום אתי ויש קיום דתי וזה נעלה מזה. קאמי וסארטר לא האמינו שיש משהו כזה. (כך זכור לי וכך שמעתי).

המודעות לכך שכל רגע הוא חד פעמי, שמה שאני עושה הוא בבחירתי, אלו מטילים עלי:

1. אחריות גדולה. אם אני טועה, האם איני מזיק? כמובן תלוי למה אני עלול להזיק ולפי מה זה נמדד.

2. חובה - לפעול באותנטיות כלומר מתוך מודעות ולא מתוך בריחה ושקר עצמי.

3. זכות. האם אין זו זכות להיות בעל בחירה?

ב. שלושה מושגים אלו נכונים גם לאדם שמאמין (או יודע) שיש ממש ביהדותו. זו זכות להיות יהודי. זו חובה. זו אחריות.

למשל, כאשר יש לי הזדמנות לעזור לזולתי, זו חובתי לעשות זאת (אם זה אפשרי ואם זה לא ישא תג מחיר גבוה מדי במקום אחר), וזו זכותי. וזו אחריותי.

ג. האם התאמה בין התורה לבין המוסר והצדק הפשוטים היא בזבוז זמן? אני מבין שבעיניך זה כך, ואולי תרצה להביא דוגמאות לזה ולהסביר מדוע ההסברים שניתנו לסתירות אינם מקובלים עליך. (כמובן, אם אתה סבור שהתורה היא המצאה פרימיטיבית של עם פרימיטיבי אז באמת בזבוז זמן לעסוק בה. אבל זה עדיין "אם" ובעיני זה אם שבנוי על רישא שגויה).

יותר מכך, אני סבור שבתוך המקרא אתה מוצא את גדולתו המוסרית, הדרישה והדוגמא למשפט וצדק. לא רק בדברי הנביאים הידועים אלא בפרשיות שונות, החל מהאמירה כי "האדם נברא בצלם אלוקים" (וכבר כתב על זה חוקר תנ"ך כי הביטוי המקורי משמש בשפה קרובה כדי לציין את מעלתו של המלך בן האלילים וביהדות הוא מציין את מעלתו של כל אדם שהוא, יהיה מוצאו מה שיהיה). ועד לדרישה לא להדר דל בריבו. שים לב, הדרישה היא לא להפלות לטובת החלש! למי מפנים דרישה אשר כזו, לא לרחמן שחומל על העני יותר מאשר פוחד מן העשיר?

אכן יש לי חובה וזכות ואחריות להפקיר אדמתי בשביעית, אם אין מוצא אחר בזמננו, או לפחות מקצת ממנה כדי לקיים מצות שביעית, ולא אפעיל מכשיר חשמלי בשבת למרות שאני מאד אוהב מוזיקה, אבל לגבי שריפה בגהנום, בזה יש לי ספקות רבים. גם מה שאני לובש ציצית אינו משום הפחד מהגהנום אלא משום העקרון שבנוסח הרמב"ם אומר: עשה האמת מפני שהיא אמת.

וקיצרתי.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

רציו,

ההימור הוא כמובן "לשיטתו".

לאלו שאינם יכולים להעלות על הדעת שאלוהים הוא לא הטוב המושלם ורועדים וזוחלים מגחלי רתמי.

אני לא נזקק לשום הימור כדי להבין את הגרוטסקיות שבדת ריטואלית עם מופעי אימה של גיהינום וגן עדן תחתון ועליון.

מיימוני