|
|
| נשלח ב-20/6/2013 08:15 |
|
| |
אמשלום.
ההבדל הוא באחריות הכוללת שיש לנשים על הדברים האמיתיים של החיים, (ובמרכזן גידול הילדים, אבל גם דברים נוספים) זה מה שמונע מהנשים (שאני מכיר) בילויים ארעיים כמו אינטרנט וכדומה. שימי לב שאשה שרוצה לצאת להשתחרר, זה רק למשהו רישמי שמתכוננים אליה מראש - הרצאה, קניות, וכדומה. זה לא שאין גברים שעוזרים בבית, רק שלהם יש את הפריווילגיה להודיע על פסק זמן, והשלת אחריות. לנשים אין.
(שוב. אני מדבר על מה שאני מכיר)
לא טענתי שהדברים שנכתבים כאן הם בין סיגריה לסיגריה. אלא שכמו שיש להם אפשרות להודיע (או בלי להודיע) על הפסקת סיגריה הם גם יכולים לצאת להפסקות מחשב (שהן כמובן יותר ארוכות, אבל הרעיון דומה).
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 08:46 |
|
| |
אמשלום יש לזה כמה סיבות , כגודל העול המחייב כך גודל המצפון, נשים כנראה פחות מתחבטות עם שאלות אידיאולוגיוית והפן הרגשי יותר משחק אצלן תפקיד , וממילא יותר קל להן להתנתק מחוקים שמנוגדים לרגשותיהם בלי לחפש שאלות או תירוצים, נשים דעתן קלות לא מופרכת לחלוטין גם לחולקים על המשפט הגורף,
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 09:34 |
|
| |
ביליצר הקל ות דעת דווקא שייכת הפעם לגברים! לי אישית יש מידי שבוע שעות של שיחות עומק עם רעייתי. (כך שזה לא ענין של חוסר ענין) . רובן הן מתחום חיפוש הבנה ומשמעות פנימית. אשתי עשויה להקדיש מזמנה לקריאה עיונית פילוסופית או לשיחת עומק עם חוזרות בתשובה וכדו' אבל עצכח מעוררת בה סלידה ותיעוב. הקלות הבלתי מחייבת 'לזרוק סברות' לא מענינת אותן. פעם אחת פגשנו ברופא שדיברנו עימו והתגלגלה השיחה לפוליטיקה, שלום עם הערבים וההצדקה לכך. השיחה הייתה מענינת ומעמיקה. כשיצאנו עשיתי פוזה (עצכחית) וזרקתי סתם בקלילות סברת היפכא מסתברא – היא הסתכלה עלי כאילו נפלתי מהירח, תהיה רציני אל תחפש קשקושים לדון בהם. *** לענין מיכל –אני חוש שהיא הביעה תחושה למרות שלא מצאה להן תמיד ביטוי מוגדר או סימוכין. היא ניסתה להגיד שהיא מרגישה את האמת. למה שלא נכיר ברגש שלה כ'טיעון אינטואיטיבי' 'ונקבל אותה
לעצכח'?!
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 10:04 |
|
| |
אני מתנצל שקשה לי לחוש צער על עזיבתה של מיכל. משום מה אני גם לא מרגיש אשמה גדולה בעניין. אני מנסה לעשות קצת סדר במה שהיא מייצגת, כמתבטא מדבריה בפורום. (הדרך היחידה לנסות להבין "ניק"). נתחיל עם (מצטער, אין לי משהו יותר עדין לומר) שגעון הגדלות החבדי, המכנה את ספרי חב"ד כ"חסידות". (כל השאר הם פולישער'ס, בזלזול מופגן). חסידות בשפת אלו שמתעניינים בזה, אין פירושה כתבי חב"ד. נקודה. עכשיו מה יש בהם בכתבי חב"ד, שאני מכירם די מקרוב. הם לא עוסקים ב"האם". אלא במה. אני אומר באחריות, שאין שם שום בשורה, או ניסיון לבשורה, בתחום הוכחות אמיתות הדת. מי שטוען אחרת שיואיל ויצטט. אפילו האדמו"ר הרמ"מ במכתביו לסטודנטים על שאלות אמונה שלוקטו בספר, כמעט לא משתמש בציטוטים מ"חסידות". אגב, אין בדבריו בתחום זה שום בשורה או חידוש, למעט הנפנוף המרומז בידיעותיו המדעיות. אז זה בסדר גמור לדבר על אלוקות ועל הנקודה היהודית. מתאים לגמרי לעצכ"ח. לא בציניות. אבל מה לכל זה ולשאלות "האם". ואין כאן המקום, אבל צריך לדבר פעם גם על שגעון ה"אתה בחרתנו". כל כך נהניתי לראות את הרב מיכי מנסח זאת היטב בלשונו הזהב. סליחה. הוא כתב זאת על הרב טאו. לא על היהודים. אם יהיה לי זמן, אולי אפתח אשכול בנושא.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 10:33 |
|
| |
ייתכן, האם עד כמה שידוע לך מההיכרות עם ספרות חב"ד - קיימת שם יומרה לבשר בשורה "בתחום הוכחות אמיתות הדת"?
ושאלה נוספת. האם לשיטתך בכלל ייתכנו, תיאורטית, על ידי מאן דהו, מתישהוא, בשורות חדשות בתחום זה?
תוקן על ידי יינן ב- 20/06/2013 10:36:17
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 11:02 |
|
| |
לאמר
<ההבדל הוא באחריות הכוללת שיש לנשים על הדברים האמיתיים של החיים, (ובמרכזן גידול הילדים, אבל גם דברים נוספים). האם נראה לך שהגברים רוצים את האחריות הכוללת על הדברים האמיתיים של החיים?
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 11:38 |
|
| |
שכן, צר לי אבל אני ממשיך לחלוק. לא אמרתי שהחסידות לא מאמינה במשהו. אמרתי שהיא לא מעלה טיעונים, ובוודאי לא כאלה שיכולים לענות לשאלות. לומר אני מאמין בעוה"ב, או שאופיו של עוה"ב הוא כזה וכזה, אינה תשובה לשאלה. מה מיכל ציפתה שייתכן יעשה עם האמירות הללו? האם הן עונות במשהו על שאלותיו? כאמור, הוא לא שאל האם יש עוה"ב אלא כיצד והאם ניתן לדעת זאת (טיעונים). אגב, זה בדיוק מה שהסברתי בהודעה הקודמת שלי, ולכן איני מבין על מה אנחנו מדברים. ועוד הערה: תיאורים של עוה"ב כמשהו עם מיקוד ומקום מוגדר (כולל פגישות עם בני עוה"ב וכדומה) לא נולדו בחסידות. הם מצויים לרוב גם בחז"ל. לכן אפילו לגבי הטענונת הלא רלוונטית הזאת לא נכון לראות אותה כטענה של החסידות.
ייתכן, במיוחד בשבילך: שיגעון הגדלות של "אתה בחרתנו" (שעלינו עומד העולם) אכן מאפיין גם את היהדות (במינונים שונים), ואני מתנגד לו גם שם. אפשר לצטט ולייחס. מעניין לציין בנקודה זו את ההבדל הקטן בין הגמרא שכותבת (סנהדרין לז ע"א): "לפיכך חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", לבין הרמב"ם שכותב בהל' סנהדרין (פי"ב ה"ג): "לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם". אגב, בשני המקורות מפורש לגמרי שמדובר בכל אדם, יהודי או גוי.
מה ההבדל בין חייב ליכול? "חייב" הוא דו משמעי. חייב כי זו האמת, או חייב כי זו משימה שמוטלת עליו (לנהוג כאילו זה כך). אבל בין כך ובין כך "יכול" משמעותו משמעות הדבר היא שיש כאן אמירה שמטרתה לדרבן אותנו לפעילות ולאחריות. סוג של תחושה שמתוכה עלינו לפעול. מי שרואה זאת כקביעה עובדתית זכאי ביושר להתייחסות דומה לזו שקיבל ממני הרב טאו. וכעין זה הטענה של הגמרא (קידושין מ ע"ב): לעולם יראה אדם עצמו כאילו חציו חייב וחציו זכאי עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע עצמו לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו לכף חובה, שנאמר: +קהלת ט+ וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, בשביל חטא יחידי שחטא - אובד ממנו טובות הרבה. ר' אלעזר בר' שמעון אומר: לפי שהעולם נידון אחר רובו והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת - אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות, עבר עבירה אחת - אוי לו שהכריע את עצמו ואת כל העולם לכף חובה, שנאמר: וחוטא אחד כו', בשביל חטא יחידי שעשה זה - אבד ממנו ומכל העולם טובה הרבה. וכן ברמב"ם הל' תשובה פ"ג ה"ד (הפעם בלי שינויים, כנראה מפני שהם לא נחוצים). האם לדעתך הראייה כאילו העולם חציו זכאי וחציו חייב, כוונתה היא שהעולם הוא באמת במצב כזה בכל רגע? זה רציני? ברור שמדובר באמירה מדרבנת שמטרתה ליצור מחוייבות ואחריות לפעולה, ולא בתיאור עובדתי. הוא הדין אצלנו. תחשוב על יחידה צבאית שמדרבנת את עצמה כאילו היא היחידה שעליה עומד העולם, או המלחמה כולה. זו הדרך לעשות זאת.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 11:53 |
|
| |
פתגם סיני עתיק אומר. אם יבקשו ממך לגזוז שערה את מראשך על מנת להציל את העולם. אל תגזוז אותה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 11:55 |
|
| |
זאב
שמת לב שבהחלט לא הכללתי אבל ההכחשה הגורפת שנשים דעתן לא קלות יותר מאשר גברים עדיין מוכחשת בעיני,
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 12:31 |
|
| |
ירוחם, אז כעת אתה מבין מדוע כשחיזר הקב"ה אחרי האומות לתת להם את התורה הוא לא חיזר אחרי הסינים. את הפתגם הזה אמר גם משה קרוי, שהיה לגמרי ישראלי, וגם איין ראנד שהיתה לגמרי לא סינית. אמנם כשלעצמי לא הבנתי מה מצאת בפתגם הזה.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 12:38 |
|
| |
[ביליצר,
א. אשמח אם תסביר מה הקשר שקיים לדעתך בין שליטה פחותה (או חוסר שליטה) ביצר המין - שהוא המשמעות של "נשים דעתן קלות הן עלייהו" - לבין הנושא כאן.
ב. אם הבנתי נכון, מדבריך עולה שהפטור ממצוות (מסויימות) הוא זה שמאפשר לנשים להתנהל בעולמן הדתי באופן "זורם" יותר, ועם פחות "כובד" של "למה?" וכו'. אני חושבת שזו הצעה מאוד מעניינת, גם בגלל שהיא מכירה בכך, שבאופן עמוק - הפטור של נשם אכן גורם להדרתן (ואפילו כתוצאת לואי, בלתי מכוונת מראש) מאחד העיסוקים המשמעותיים בחיי הדת (היהודית ובכלל), הלא הוא העיון בשאלות היסוד האמוניות והדתיות.
ג. עוד ציינת שלנשים יש הן פן רגשי מפותח והן יכולת להתנתקות רגשית (למשל, ממה ש"לא מסתדר" עם האידיאולוגיה או הרגש וכו'). האם שני אלה תמיד באים יחד, לדעתך?
לאמר,
אני מבינה. אני חושבת שאני חיה בעולם תרבותי וחברתי שונה מאוד ממה שאתה מתאר, וכנראה כאן מקור הפער בקריאתנו את המציאות.
זאב,
אם תעיין בדפים הראשונים של האשכול אלי לינקקתי לעיל, תראה שמה שאתה מתאר מניסיון חייך, עלה כמה וכמה פעמים כסוג של טענה עקרונית. אני מתכוונת לרעיון (שאני לחלוטין לא בטוחה באמיתותו האובייקטיבית, ובכ"ז אני שומעת אותו לא מעט), שבניגוד לגברים, נשים אינן מרבות לדבר בביטחון על דברים שאינן מבינות בהן באופן "שלם" (למשל, "לזרוק" שאלות "סתם" או לחילופין להביע עמדה נחרצת - שאין לה בסיס אמיתי מבחינתן - אפילו כדי לעורר את הדיון). גם זו הצעה מעניינת בעיניי, אבל היא דורשת הוכחה.]
תוקן על ידי אמשלום ב- 20/06/2013 12:41:29
 |
|
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 13:01 |
|
| |
ר' מיכי איני יודע איפה אמרה או כתבה זאת גב' ראנד. או משה קרוי, הכרתי את כתבי שניהם הכרות קלה. אני לא מבין את הפתגם הסיני, כתורתם של של משה קרוי ואיין ראנד, הבנתי אותם לגמרי אחרת.
כתבתי את הפתגם בהמשך לגמרא בקידושין שאותה הביא ייתכן, אנחנו לא חייבים שום דבר לאף אחד, אנחנו לא צריכים לסבול בשביל אף אחד, ולא צריכים לסבול בשביל אף אחד. הנוצרי סבל וסובל את סבל העולם, הגמרא הזו היא בהתאם. אלוקים לא הסתובב בעולם למכור את התורה הזו.
כתב יאיר שטרן עוד לפני השואה.
אַתָּה בְּחַרתָּנוּ מִכָּל הָעַמִּים,
שֶנְּהִי לְמשִׁסָּה לְכָל עָם.
סֵרְסוּ אֲנָשִׁים, אִנְּסוּ הַנָשִׁים
וַיַּטבִּיעוּ טַפָּם בְּדָמָם.
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 13:31 |
|
| |
בס"ד
מיכי כתב-
מעניין לציין בנקודה זו את ההבדל הקטן בין הגמרא שכותבת (סנהדרין לז ע"א): "לפיכך חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", לבין הרמב"ם שכותב בהל' סנהדרין (פי"ב ה"ג): "לפיכך כל אחד ואחד יכול לומר בשבילי נברא העולם". אגב, בשני המקורות מפורש לגמרי שמדובר בכל אדם, יהודי או גוי.
בלי להכנס לענינים של השקפה, רציתי רק להעיר מהנאמר בגמרא בכמה מקומות "אתם קרויין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם".
אגב, מלשון הרמב"ם שכותב "לפיכך כל אחד ואחד" משמע יותר שמדבר על כל אחד ואחד בעם ישראל. כך לעניות דעתי.
תוקן על ידי אור_עליון ב- 20/06/2013 13:49:39
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 13:35 |
|
| |
עזיבתה של מיכל היא לא נושא אישי. כל אדם יכול להצטרף לפורום, להסכים, לא להסכים, לכנות אחד את השני כופר, להביא ציטוטים, להתלות באילנות וכן אם הוא חפץ בכך הוא או היא יכולים גם לעזוב. במידה ועזיבתה של מיכל מעלה איזשהי שאלה היא מעלה את שאלת גבולות העצכ"חיות. ראשית אני רוצה להכיר תודה למיימוני, למיכי, ועוד ועוד מהתורמים הקבועים שעושים את הדיונים כאן למעניינים (גם אם לעיתים הטיעונים המועלים ...איך נאמר בעדינות... לוקים בכשרם והקשרם). לאחר שהיכרתי טובה (מכל הלב) אני רוצה להעיר על מגבלה מסויימת, או צרות מבט שדי נפוצה כאן והיא התפיסת הויכוח הרציונליסטית. ואסביר למה אני מתכוון. קיימת הנחה מאד חזקה אצל הרבה מהכותבים שכלי השיקול התלמודי/לוגי-פילוסופי/מדעי הם הכלים היחידים המתאימים להתעסקות בשאלות אמונה וערכים. האמת היא שהדברים רחוקים מאד מזה. למשל קיימת לוגיקה מוסרית שנעשה בה שימוש לאורך כל הדורות אם כי באופן לא עיקבי. כבר בביטוי "השופט כל הארץ לא יעשה.." יש רמז לסוג שיקול כזה. אם התוצאה היא רע מוסרי אז הטיעון לא תקף. או העדר הנמקה הגיונית לחובה מוסרית לא מוריד מאומה מהחובה. אבל לא רק המוסר מכניס מקלות בגלגלי הלוגיקה. גם הרגש הדתי (וכמובן גם רגשות אחרים) משחקים תפקיד מכריע כפי שהראו כהנמן וטוורסקי והאמת היא שעוד הרבה. הרציונליות היא בערבון מוגבל. לא רוצה להצטייר כמבין כי אני לא מומחה בכלום, אבל ניכר בחלקים נרחבים של כתבי חב"ד שהתורה המיסטית אינה תכלית לעצמה בבחינת העמקת ההבנה של המציאות (אלקית ובכלל) אלא משרתת השגת מצבים נפשיים (בעיקר בזמן התפילה). הם בוודאי לא נועדו להוות הנמקה אובייקטיבית למישהו חיצוני! ממילא אין בהם תשובות לשאלות המועלות תדיר בעצכ"ח. אבל כתבים אלה גם לא נועדו לספק תשובות כאלה. הם נועדו לתת חומר להתבוננות שמטרתה ייצור מצבים נפשיים. אני לא נכנס כלל לשאלות של צודק או חכם או אמיתי או כדאי. אבל בהחלט יש כאן שיטה עם לוגיקה אלטרנטיבית. ואז עולה השאלה אם כאן בעצכ"ח אנחנו פתוחים להביט על שאלותינו הטובות לא רק דרך החור של הסילוגיזם המקושט בציטוטים? אני מניח שיש יותר פתוחים ויש פחות וזה לא שמישהו חייב משהו למישהו. ניתן להחזיק בדעה קדומה כלפי זרמים (הרי צריך סיבה לקום בבוקר). ניתן לדבוק בדרך חשיבה כאילו היא היחידה בעולם (כל אחד והפעטיש שלו). כרובנו, מיכל חטאה בחטא היוהרה. בעוד שאני מבין לגמרי מהיכן זה מגיע, זה לא מאד מתאים לכאן. מיכל לא היתה פתוחה לאפשרות שלמרות דעותיו הקדומות של מיכי או מיימוני, חייבת להיות דרך סבירה לנהל דיון מבלי לאבד את זה. אנשים דוגמטיים יכולים להיות נחמדים ובעלי נימוסי דיון מפוארים. צריך לבא עם ציפיות מתאימות לסוג כזה של מקום. וזה לא קשור כלל לדעתי להיותה אישה.
 |
|
|
|
|
| נשלח ב-20/6/2013 13:38 |
|
| |
ירובעל, כהנמן וטברסקי הראו את הכשלים שנובעים מכך, ולא הראו את זה. ודוק היטב.
|
|
|
|
|