'חובה לקרא חובה לראות'

שני יומנים על הרייך השלישי.

האחד הוא יומן שכתב סבסטיאן הפנר, גרמני פרוסי, המתאר את חויותיו כאדם פרטי מאז היה ילד במלחמת העולם הראשונה, ועד השנה הראשונה לשלטון הנאצים 1933. דעתו בקצרה על כריכת הספר: '... אפשר להבחין מיד, בעזרת חוש הריח, שהענין מסריח. ... ידעתי מיד שהם האוייב, ... אבל טעיתי לגמרי בהערכתי איזה אויב נורא הם יהיו.'

'סיפור של גרמני 1914-1933' מאת סבסטיאן הפנר. הוצ' חרגול 2002.

 הספר השני הוא 'יומנים 1933-1945' של ויקטור קלמפרר. הוצ. עם עובד.

אזהרה ! הספר גורם לחנק. הוא תופס בגרון ואין אויר לנשום. גם אי אפשר להפסיק. בפעם הראשונה בחיי חייתי ממש בגרמניה הנאצית.

 שני הספרים האלו הם ספרי חובה. היומן של סבסטיאן הפנר הוא חובה לכל נער ונערה. שני היומנים הם חובה לכל אישה ואיש.  

 * * *

 א. כרם נבות.

לנבות היזראלי היה כרם בשטח אחוזתו של אחאב. אחאב מציע לו הצעה הוגנת, מסירת הכרם תמורת כרם טוב יותר, או תמורת ערכו בכסף. נבות מסרב לתת למלך את נחלת אבותיו, ואחאב חוזר כעוס לביתו, אבל לא נוקט במעשה. איזבל אשתו מלמדת אותו מה כוחו של מלך. היא זוממת ומוציאה לפועל תוכנית לרציחת נבות, ואחאב יורש את הכרם. אליהו הנביא פונה אליו בדברי התוכחה המוכרים 'הרצחת וגם ירשת?', ומקלל אותו, את איזבל ואת ביתם עליו ימיט כליה. אחאב מכיר במעשה העוולה שעשה ונמחל לו עונשו האישי, אבל ביתו עתיד להחרב בימי בנו. [מלכים א כ'א].

 ב. פרידריך II הגדול מלך פרוסיה והטוחן.

ביומנו 'סיפור של גרמני' מספר סבסטיאן הפנר את הסיפור הבא:

'כשפרידריך בנה את ארמון סנסוסי, הוא ביקש להרוס את טחנת הרוח שעומדת שם עד היום [1933]. המלך הציע לטוחן לקנות ממנו את הטחנה, אך הטוחן סרב, הוא רצה להמשיך ולהפעיל אותה. המלך איים שליו שיחרים את רכושו, ועל כך ענה הטוחן: "אכן יכולת, הוד מלכותו, אלמלא היה קיים בית המשפט העליון בברלין!" '. [ע' 127. תרג' שולמית וולקוב הוצ' חרגול 2002].

אין לו, לאדם, שום מגן מפני כח השררה, לבד מבית המשפט. השלטון עינו צרה בבית המשפט ורצונו לשלוט בו, למנות את עושי דברו לשופטים בבית המשפט.

לא פלא שמתרחשים דברים מוזרים בתאריך שכזה.

"...אמנם סירה לא נזדמנה להם, אך מבטם נתקל פתאם בדבר מופלא מסירה, והוא רצועת פלדה כשני מטרים רחבה שהשתרעה לתוך הים ולא נראה לה קץ כשם שלא נראה קץ לאוקינוס עצמו. ...

על הרצועה הזאת, לא הרחק מן החוף, עמדה לה אישה וצחצחה את פני הרצועה במברשת.

-          מה את עושה כאן? שאל הדוד.

-          אני מצחצחת את קו המשוה. ענתה האישה.

-          מה? זה קו המשוה? קרא דני בתמהון.

-          ולמה את מצחצחת אותו? שאל הסוס.

-          שלשה ימים רצופים נשב כאן המונסון, ענתה האישה. הגלים היו גבוהים כבתים, והבקר נמצא קו המשווה חלוד, והנני מקרצפת את החלודה מעליו שאם לא כן עלול הוא להתפוצץ ואז יתרסק כדור הארץ לרסיסים.

-          מוטב שתמשחי את קו המשווה האוילי שלך בצבע מיניום, אמר הסוס, אז לא יעלה חלודה כלל.

-          אבל הוא צריך להחליד קצת, השיבה האישה, שמא תקופח פרנסתי.

-          אם כך סלחי נא לי ברוב טובך, אמר הסוס, לא נתכוונתי לפגוע ברגשותיך.

-          אין בכך כמעט ולא כלום, השיבה האישה בענווה וחזרה למלאכתה.

-          בטרם תשקעי כולך בתפקיד חייך, אמר הדוד סבוני, אשאלך עוד שאלה אחת: כיצד נגיע לים הדרומי בדרך הקצרה ביותר?

-          עלו על קו המשווה וסעו ישר נכח פניכם! קראה האישה."

ספר מקסים לבני הנער ולאנשים צעירים ברוחם.

'35 במאי או דני רוכב אל הים הדרומי' מאת אריך קסטנר.

"חבל מאד באמת," אישר האלמוני ועינו בורקת. " אבל אותי מטרידה בעיה אחת ויחידה: אם אין אלהים, הרי נשאלת השאלה, מי מסדיר את חיי האדם ואת כל המעשים הנעשים תחת השמש?"

"האדם עצמו הוא המסדיר," נזדרז בזדומני לענות בזעם על שאלה תמוהה זו.

"סליחה," נענה הנכרי ברוך. "כדי להסדיר דרושה תוכנית מדויקת לזמן די מסוים. וארשה לעצמי לשאול: כיצד יכול האדם להסדיר ענינים. ... תאר לעצמך, הנה אתה מתחיל להסדיר, ... והנה פתאום אצלך, המ... המ... סרקומה בראה ... וכל המנהל שלך – עורבא פרח!"

...

"סדר הערב שלי ידוע לי לפרטיו. נו, כמובן, אם תפול ברחוב לבנה על הראש."

"סתם לא תפול לבנה על הראש," הפסיקו האלמוני, "ואשר לך, הריני מבטיח לך כי אסון כגון זה אינו נשקף לך לחלוטין. מוות אחר מיועד לך."

"ואולי ידוע לך מהו המוות המיועד לי," נקט ברליוז נעימה אירונית והשתלב בשיחה המטופשת, "ותגלה לי ברוב טובך?"

"בחפץ לב," מענה הנכרי," ... והכריז בקול רם ועליז: "יכרתו את ראשך!" ... "כן, משתוקק אני לדעת, מה אתה עושה הערב, אם אין זה בחזקת סוד?"

"אין בזה כל סוד. עכשיו אני הולך הביתה, לרחוב הגנים, ואחר כך, בשעה עשר תתקיים ישיבה ב'ליטמוס' בראשותי."

"לא, זה לא יהיה ולא יקום," העיר הנכרי בתוקף.

"מדוע?"

"כי אנושקה כבר קנתה שמן שומשום ואף הספיקה לשפוך אותו. מכאן אנו למדים כי הישיבה לא תתקיים."

"תסלח לי," פתח ברליוז לאחר הפוגה ונעץ מבטו בנכרי הממלל דברי הבל. "מה ענין שמן שומשום לכאן... ומי היא אנושקה?"

"ענין שמן השומשום ברור לחלוטין," פתח פתאם בזדומני, "האם לא נזדמן לך, אזרחי המכובד, לשהות אי פעם בבית חולים לחולי רוח?"

"איבן!" קרא מיכאיל אלכסנדרוביץ' [ברליוז] חרש.

אבל הנכרי לא נעלב כלל ופרץ בצחוק עליז. "שהיתי, שהיתי לא פעם!" קרא בצחוק... "ואיפה זה לא שהיתי! רק חבל מאד שלא הספקתי לשאול את הפרופסור סכיזופרניה מהי. אבל תשאל אתה עצמך את פיו, איבן ניקולאיביץ' [בזדומני]."

"מנין לך שמי?"

 * * *

מטורף, מטורף לחלוטין. פנטסטי.

אה, תוכלו לגלות גם מי אני, אבל, בבקשה, תשמרו בסוד.    

'האמן ומרגריטה' של מיכאיל בולגקוב. תורגם תרגום מלא לעברית עם הערות.

כאן הבאתי מתוך התרגום הראשון, החלקי, לעברית, 'השטן במוסקבה' בתרגום א.ר. התרגום נדמה קולח יותר.

מרגריטה מרמזת  לנו אל פאוסט. דמות יסוד חשובה בתרבות המערב, ואל השיחה שבין השטן ואלהים בספר איוב שעינינה הוא האדם.

דמות אחרת, מנוגדת גם דומה, היא 'דון ז'ואן.

עודד

הקריאה מפגישה אותנו עם אנשים שונים ודעות שונות, חלקן מנוגדות לגמרי להשקפותינו ולאמונתינו.  זו גם חשיבותה של הקריאה, במה שהיא מוציאה את הקורא מן הקרתנות [פרובינציאליות] המקומית, ולוקחת אותו למסע גדול.  

רציתי לספר על ספר כזה. מנוגד לאמונתנו, אבל חשוב, בהיר ויפה, הנותן תמונת עולם מקיפה ומעניינת מאד. הספר הוא 'על טבע היקום' של טיטוס לוקרטיוס קרוס, או סתם לוקרטיוס, רומאי מן המאה הראשונה שלפני הספירה, שיצא בתרגום עברי מאת שלמה דיקמן, בהוצאת מוסד ביאליק 1962.

 ... תורתי המרה מפחידה את
ההדיוטות הרבים שאמת מעולם לא שחרו,
אף ההמון מפניה סולד, אך לך בשיר זמר
כפיארידות* האל תורתי אתאוה להשמיע.
לקח אמת הוא, משוח בדבש השירה – כי אמרתי
בחרוזים הנאים להמציא ללבך שעשוע,
תוך כדי כך אלמדנו השכל – ויבין את הטבע,
פשר חוקיהו ילמד, הילכותיו וסדרו ומבנהו.

[ספר ראשון שורות 943-950]
[* פיארידות – המוזות, תשע אלות ההיצירה האמנויות והמדעים]

הנה דוגמה לאבחנה ברורה ויפה:

 מה ההבדל במקום בו מצב לרגליך בחרת?
אין נקודה רחוקה או קרובה מסביבינו,
כי לגבי האין סוף הן אחד המרחק מכל עבר.[
הבה נניח לרגע שיש ירכתים לחלד,
בוא נדמה שפלוני לגבולות עולמנו הגיע...
[שם 965-969]

 לוקרטיוס הוא משורר אמן, אבל בתי השיר אינם באים לטשטש את בהירות ההרצאה הפילוסופית. המורה של לוקרטיוס הרומאי הוא אפיקורוס, פילוסוף יווני חשוב. שמו של זה האחרון ידוע לכל, אבל חלקים מתורתו, אלו הנוגעים לאורח החיים הרצוי לאדם מסולפים לגמרי בתודעה הצבורית המקובלת. באמת יש דמיון רב בין תורת החיים הראויים שלו לבין השקפת חז'ל.  מפורסמת האמרה 'ודע מה שתשיב לאפיקורוס'. הכוונה היא לאחד הכופר באמונה שלנו. אבל מה יש להשיב לאפיקורוס האיש, זאת לא ידעו כיוון שאינם מכירים את תורתו. אני מקווה כי יעלה בידי לכתוב עליו דברים אחדים בשיחה המוקדשת לו. ודאי שהכנסיה הנוצרית ראתה בלוקרטיוס אויב אמונה ושנאה אותו שנאה הזה. אבל דווקא נזירים משכילים הבינו את ערכו הרב של החיבור הזה, הסתירו אותו, המשיכו להעתיק אותו, וכך ניצל מכליון.

ממהותו של האדם שהוא שואף אל מה שמצוי הרחק מן הנתון לו במצבו הטבעי. קטע המקהלה מתוך אנטיגונה, לפני כ 2400 שנים [ראה למעלה],  מתאר את האדם כמי שהשתלט על העולם כולו, ובכך הוא מודרני במה שהוא מתאר היטב את העולם שלנו.

האדם השואף מוצא ביטוי בשתי דמויות ספרותיות. האחת היא הדוקטור פאוסט, המתבססת על דמות ממשית, ועל הקשר שלו עם השטן כאמצעי לממש את שאיפותיו לשלוט על העולם. בכך הם נשענים גם על שיחת ה' עם השטן בספר איוב.

יש הרבה יצירות העוסקות בפאוסט ובגלגולים שונים של הנושא. [אחת הוזכרה למעלה – האמן ומרגאיטה של בולגקוב].

 איוב פרק א'

ו וַיְהִי הַיּוֹם--וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים, לְהִתְיַצֵּב עַל ה'; וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן, בְּתוֹכָם.  ז וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, מֵאַיִן תָּבֹא; וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה', וַיֹּאמַר, מִשּׁוּט בָּאָרֶץ, וּמֵהִתְהַלֵּךְ בָּהּ.  ח וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, הֲשַׂמְתָּ לִבְּךָ עַל עַבְדִּי אִיּוֹב:  כִּי אֵין כָּמֹהוּ בָּאָרֶץ, אִישׁ תָּם וְיָשָׁר יְרֵא אֱלֹהִים וְסָר מֵרָע.  ט וַיַּעַן הַשָּׂטָן אֶת ה', וַיֹּאמַר:  הַחִנָּם, יָרֵא אִיּוֹב אֱלֹהִים.  י הֲלֹא את (אַתָּה) שַׂכְתָּ בַעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ, וּבְעַד כָּל אֲשֶׁר לוֹ--מִסָּבִיב:  מַעֲשֵׂה יָדָיו בֵּרַכְתָּ, וּמִקְנֵהוּ פָּרַץ בָּאָרֶץ.  יא וְאוּלָם שְׁלַח נָא יָדְךָ, וְגַע בְּכָל אֲשֶׁר לוֹ--אִם לֹא עַל פָּנֶיךָ, יְבָרְכֶךָּ.  יב וַיֹּאמֶר ה' אֶל הַשָּׂטָן, הִנֵּה כָל אֲשֶׁר לוֹ בְּיָדֶךָ--רַק אֵלָיו, אַל תִּשְׁלַח יָדֶךָ; וַיֵּצֵא, הַשָּׂטָן, מֵעִם, פְּנֵי ה'.

 כריסטופר מרלו מחזאי אנגלי, בן תקופתו של שקספיר, כתב מחזה בשם 'ההיסטוריה הטראגית של דוקטור פאוסטוס'.

פאוסט מציע ללוציפר, בתיווך מפיסטו, כי ימכור לו את נשמתו בבא זמנו, בעבור מה שמפיסטופלס יהיה עבדו ויאפשר לו שליטה בעולם. עלי פאוסט לחתום על החוזה בדמו. מפיסטו ילווה אותו, ישרת אותו, וימתין לנשמתו.

    FAUSTUS. What, is great Mephistophilis so passionate

     For being deprived of the joys of heaven?

     Learn thou of Faustus manly fortitude,

     And scorn those joys thou never shalt possess.

     Go bear these tidings to great Lucifer:

     Seeing Faustus hath incurr'd eternal death

     By desperate thoughts against Jove's deity,

     Say, he surrenders up to him his soul,

     So he will spare him four and twenty years,

     Letting him live in all voluptuousness;

     Having thee ever to attend on me,

     To give me whatsoever I shall ask,

     To tell me whatsoever I demand,

     To slay mine enemies, and aid my friends,

     And always be obedient to my will.

     Go and return to mighty Lucifer,

     And meet me in my study at midnight,

     And then resolve me of thy master's mind.

…

 Now tell me what says Lucifer, thy lord?

     MEPHIST. That I shall wait on Faustus whilst he lives, 

     So he will buy my service with his soul.

     FAUSTUS. Already Faustus hath hazarded that for thee.

     MEPHIST. But, Faustus, thou must bequeath it solemnly,

     And write a deed of gift with thine own blood;

     For that security craves great Lucifer.

     If thou deny it, I will back to hell.

     FAUSTUS. Stay, Mephistophilis, and tell me, what good will my soul

     do thy lord?

     MEPHIST. Enlarge his kingdom.

     FAUSTUS. Is that the reason why he tempts us thus?

     MEPHIST. Solamen miseris socios habuisse doloris. 

     FAUSTUS. Why, have you any pain that torture others!

     MEPHIST. As great as have the human souls of men.

     But, tell me, Faustus, shall I have thy soul?

     And I will be thy slave, and wait on thee,

     And give thee more than thou hast wit to ask.

הפרולוג בשמים מ'פאוסט' של גתה.בתרגום ניצה בן ארי, אשר תרגמה את המחזה כולו

[התרגום מופיע בסוף הכתבה].

http://www.taupress.tau.ac.il/index.php?cat=3&name=all&book=1028&state=4&nav=3#from

לפאוסט יש דמות מנוגדת ומקבילה. גם היא יוצאת למסע כיבושים.

'דון ז'ואן' קומדיה של מולייר.

כמה קטעי שיח בין דון ז'ואן ומשרתו סגנרל [תרגום אלתרמן. הקיבוץ המאוחד 1967]

ד.ז'. – חיי, אינך תועה, אני מודה ומתודה עי אישה אחרת הוציאה מלבי את דונה אלוירה.

ס. – וי, אלהים! אני מכיר אותך כמו על כפית היד. אני יודע שלבך הוא הגדול בתיירים שהיו מעולם, שתמיד הוא נוסע מאהבים אל אהבים ואינו אוהב ישיבות קבע במקום אחד.

...

ד.ז'. - ... כל התענוג שבאהבה הוא בחליפות ובתמורות שלה. הלא זה מתוק מדבש. ... אבל מרגע שנצחת – סוף פסוק. לא נשאר לך דבר לשאוף אליו.

...

ד.ז'. - ... וחוץ מזה עלי לגלות לך עי אני מתעניין באישה מסוימת וקסמיה משכו אותי לרוץ אחריה עד העיר הזאת.

ס. – ואינך פוחד, אדוני, מפני מותו של הקומנדור שהרגת פה לפני חצי שנה?

ד.ז'. – מדוע עלי לפחד? לא הרגתי אותו כראוי?

ס. – בהחלט. הרגת אותו יפה מאד. אין לו כל סיבה להתאונן.

ד.ז'. – אני יצאתי נקי מן העסק הזה.

...

ס. [לדונה אלוירה, אותה נשא דון ז'ואן לאישה ונטש מיד] – גברתי, הכובשים הגדולים ואלכסנדר הגדול והעולמות החדשים הם הסיבה לנסיעתנו. זה כל מה שאני יכול לומר לך.

...

ס. – הייתי רוצה לברר קצת באופן יסודי את השקפותיך. האם יתכן שאינך מאמין בגן עדן?

ד.ז'. – אל נתעסק בזה.

ס. – כלומר – אינך מאמין. ובגהינום?

ד.ז'. – אה... הייתי אומר...

ס. – בקיצור, גם זה לא. ובשטן, אם מותר לשאול?

ד.ז'. – נניח.

...

ס. – במה אתה מאמין?

ד.ז'. – במה אני מאמין?

ס. – כן, זהו, במה?

ד.ז'. – אני יודע ומאמין כי שתים כפול שתים הן ארבע, סגנרל, וכי ארבע וארבע הן שמונה.

ס. – באמת. אמונה שמרוממת את הנפש. יוצא, שהאלהים שלך הוא לוח הכפל. זהו.

מוצרט – דון ג'ובאני,

 שיר יין. נשף משתה והריקודים שיארגן דון ג'ובאני יהיה במת כיבושים. שים לב לצחוק בסיום.

 http://www.youtube.com/watch?v=xD_sHvF3ySA

הקומנדטור ההרוג חוזר. דרמה. הסוף

 http://www.youtube.com/watch?v=IptAkeiLzwUguss

פלוטארכוס – חיי אישים.

כל עולם ההלכה, וכל מה שהתפתח עליו, רוב עיסוקם של היהודים, ארעו בתנאי קיום א-נורמליים אשר בהם לא היתה לעם היהודי מדינה, ולא היה שלטון מעשי אל מול אותה 'רשות' הלכתית, וזו האחרונה לא נאלצה אף פעם להתמודד עם בעיות מדינה, ולא לפתח תאוריה מעשית של המדינה שתיבחן במציאות. את כל אלו מילא השלטון הכובש בארץ. מ'לוקסוס' כזה נהנו באירופה רק יהודים וצוענים. כידוע, המחיר על תנאי 'לוקסוס' גבוה מאד מאד.

כיום עולה על הפרק שאלת גיוס תלמידי ישיבות [לא אכנס כאן לנושא הזה]. גיוס לאן? ככל עם, גם אנחנו נאלצנו להלחם. הדיון ההלכתי מדבר על חוקי מלחמה, וחשוב במיוחד, כללי מוסר המלחמה.  כאשר אני קורא על המלחמות בתנ'ך, הן מתוארות כקרבות. הגברים הכשרים למלחמה יוצאים לקרב וחוזרים אחר כמה ימים. אזרחי העיר נתונים במצור ומנסים להדוף אותו. צבא במשמעותו היום, כדרך שהתקיים ביוון וברומא, לא היה קיים אצלנו. כיצד ארגנו המלכים את המדינה שלהם כדי שתוכל למלא את הפונקציות המוטלות עליה, בימות שלום ומלחמה, מה דנו בישיבות הממשלה ובוועדות השונות, על כך איננו יודעים. התנ'ך אינו ספר היסטוריה.

צבא אינו אוסף סתמי של אזרחים, אשר פעם בעשר שנים, כאשר הפעמון מצלצל, יוצאים כולם מהבית, עם מקל ביד ויוצאים למלחמה. זה לא צבא, זה אספסוף שדינו שחיטה. הפיכת המון אזרחים לצבא יעיל הוא תורה קשה, מורכבת ומסובכת מאד מאד, המחייבת מחשבה עמוקה, לימודים ממושכים, מקצועיות והתמחות, ומסגרות אימונים קבועות בהם משתתפים כולם, החל מהטבח ועד המטכ'ל וכל חברי הממשלה. וצבא, בזמן העתיק קו'ח בימינו, הוא עסק יקר מאד. כה יקר עד שהוא עלול למוטט את כלכלת המדינה שלו. חכמנו לא עסקו בכל אלו ולא יכלו לדעת עליהם. אחרת, יש לשער שהיו משאירים אחריהם כמה ערמות של ספרים על הענינים האלו.

זאת ועוד. החברה הישראלית מעולם לא התארגנה כחברה אזרחית. המושג 'אזרח' זר לנו. החקירה ההיסטורית, כתיבת ההיסטוריה ולימוד ההיסטוריה, כל אלו הם אינטרסים של אזרחים במדינת אזרחים, וממילא של אנשים בעלי תודעה לגבי האזרחות הזו והמימוש שלה במדינה שלהם. נתינים אינם עוסקים בהיסטוריה, והשלטון אף איננו מעוניין שיעסקו בכך.

גם מציאות החיים של העולם המודרני שונה ללא הכר מן המציאות שבה חיו חכמינו, אותם אנחנו מזכירים בדיונים. חשוב למשל על מכלול התפקידים והשרותים האזרחיים המצויים כיום בידי המדינה. בימיו של רש'י אדם אינו מצפה מהשלטון לשרותי חינוך, בריאות, תעסוקה, שיכון, פתוח משק, תחבורה, סעד, רווחה ועוד. גם תפקידים אותם ממלא השלטון רחוקים עד מאד מהמורכבות שלהם היום.

אחד הספרים היפים והמושכים שנכתבו הוא 'חיי אישים' של פלוטארכוס, היסטוריון וסופר יווני. דומני שספרו הוא המתורגם ביותר לאחר התנ'ך.

הספר הוא אוסף ביוגרפיות שכתב על אנשי יוון ורומא, מדינאים ואנשי צבא. הוא סידר אותן בזוגות, יווני מול רומאי, על פי קווי דמיון שמצא בין הדמויות. הספר כתוב בצורה קולחת ומהנה מאד לקריאה, והקורא לומד על הדמויות האנושיות האלו, אופים, התנהגותם ומעשיהם במדינה. מתוך כך הקורא לומד הרבה על הראליה של המדינה, על החיים הפוליטיים, המאבקים האישיים, התנהלות המדינה והצבא. כל אלו התקיימו במציאות, במקביל לנו, ובהעלם גמור עבור רובנו אז.

רומא אינה רק סיפור היסטורי מרתק ורב הצלחה. הרפובליקה של וונציה בימי הבינים היתה בנויה, בכוונת מכוון, על פי מבנה הרפובליקה הרומית. בזמן החדש, ושוב במודע, הלכה על פי הדוגמה הזו ארצות הברית של אמריקה.

אני מביא כאן שלשה קטעים קצרים, על שלשה אנשי רומא. אם הקורא ימצא איזה דמיון לעניני ימינו, אל יתפלא.

גאיוס מארקיוס קוריולאנוס. [הדמות היחידה שאינה אלא משל, אבל הציור שלה חי ביותר. מוצאו ממשפחת מרקיוס המיוחסת].

"מקוריולאנוס אפשר להביא ראיה גם לדעת האומרים, שתכונות משובחות מלידה שלא הוכשרו כראוי עושות פירות טובים, אבל בצדם גם הרבה באושים".

קוריולנוס מושיע את רומא במלחמה נגד הוולסקים, אבל ביהירותו הוא שואף לשלטון וזה אינו ניתן לו. הוא עוזב את העיר וחובר אל האוייב, הוולסקים, אותו ניצח קודם. כעת הוא צר על רומא ומאיים לכבוש אותה ולהיפרע ממנה, ומנהיגי רומא אינם יודעים מה יעשו. וואלריה, אישה מיוחסת, הולכת עם נשות רומי האחרות אל בית וולומניה, אמו של קוריולאנוס, שם נמצאת גם וירגיליה אישתו, אם ילדיו. הן מחליטות לעשות מעשה. כולן צועדות אל מחנה הוולסקים הצר על העיר. קוריולאנוס, הרואה את הבאות ומזהה את אמו ההולכת בראש, מחליט שלא ישנה את החלטתו לכבוש את העיר. אבל המפגש מסעיר את רוחו, דמעות בעיניו. משהתקררה דעתו, פותחת האם בדבריה אליו ואל יועצי הוולסקים שאיתו.

"בלבושנו ובמראנו תכיר, בני, אפילו לא נספר לך, מה התאבלנו בביתנו על גלותך. ראה ותן אל לבך כמה אומללות אנחנו יותר מכל שאר הנשים שהתאספו פה, שהרי רוע מזלנו הפך לנו את המראה החביב ביותר למראה אימים, שעיני אני רואות את בני ועיניה של זו את בעלה כשונא המולדת, הצר על חומותיה. ... אין בידינו להתפלל גם לנצחון המולדת וגם להצלחתך ותפילתנו דומה בהכרח לתפילת אויבינו. על אישתך וילדיך לבחור בינך לבין מולדתם. אני לעצמי מנוי וגמור אתי, שלא אמתין עד שהמלחמה תכריע ואראה בעיני בברירה זו: אם לא אוכל לשדלך לשים ריעות ואחדות תחת ריב ורעה, ואם לא אוכל להיטיב לעיר ולך בלא לשכול אחד משניכם – דע והבן שלא תוכל להיכנס למולדתך בלא לדרוך על גופת הורתך, שהרי לא נאה לי להמתין עד בא היום, שבו אראה בתהלוכת הנצחון של אזרחי עירי שהיכו את בני, או בתהלוכת נצחונו של בני שהיכה את עירי. ..."

על הביוגרפיה הזו מבוסס המחזה 'קוריולאנוס' של שקספיר, ועליהן הפתיחה 'קוריולאנוס' של בטהובן.

http://www.youtube.com/watch?v=ej0h6ocejVs

גם 'יוליוס קיסר' של שקספיר מתבסס על הביוגרפיה של פלוטארכוס.

טיבריוס גרקכוס והרפורמה של הקרקעות.

בעלי הון השתלטו בהדרגה על אדמות הציבור ודחקו ממנה את האיכרים הזעירים אשר נותרו מחוסרי פרנסה.

טיבריוס גרקכוס, אדם ממשפחה מיוחסת, איש בעל סגולות רבות, מקושר בקשרי משפחה אל צמרת החברה הרומאית, נבחר כטריבון בשנת 133 לפני הספירה, ומגיש הצעה לרפורמה קרקעית. בעלי הון אשר השתלטו על קרקעות שלא כחוק יוותרו עליהם תמורת פיצויים, וללא שיוגשו נגדם תביעות. האדמה תחולק לחסרי קרקע כדי שיוכלו לעבד אותה ולהתפרנס ממנה. הנה דבריו אל העם התומך בו:

"לחיות השוכנות באיטליה מאורות ומלונות שהן להן מחסה, אבל האנשים שנלחמו למען איטליה אין להם כלום, חוץ מאוויר ומאור. מאין להם בית ומקום מושב נעים ונדים הם עם ילדיהם ונשיהם, ורק שקר בפי המצביאים שעה שהם מעודדים את אנשי חילותיהם בשדה הקרב ללחום באויבים למען קברות אבותיהם ומקדשיהם, לפי שאין לאיש מחילות רומי המרובים לא מזבח משפחה ולא מצבת אבות. הם יוצאים למלחמה ונהרגים על עושר אחרים ועל תפנוקיהם, והקרואים אדוני תבל אין להם אף רגב אדמה משלהם."

אזרחים שיאבדו את רכושם נהפכו לפרולטארים. הם אינם משרתים בצבא ואינם משלמים מסים.

טיבריוס גרקכוס נרצח באותה השנה על ידי יריביו, אנשי המפלגה הסנאטוריאלית [בעלי ההון]. אחיו גאיוס, טריבון ב 123 ו 122, ניסה להמשיך ברפורמה ונרצח ב 121 לפני הספירה.

רומא, רפובליקה יציבה בת כ 400 שנים, השולטת על העולם ומצליחה מאד, נכנסת לתקופה של אי יציבות פוליטית, מלחמות אזרחים של בעלי הון אלו באלו על השלטון במדינה ועל טובות ההנאה שהם יפיקו ממנה. העם הפשוט נדחק לשולים ואינו מעורב בנעשה. בשנת 31 לאחר 100 שנים של מאבקים ומלחמות אזרחים, עולה לשלטון גאיוס אוקטביוס, אחיין של יוליוס קיסר ובנו המאומץ. שיקבל את התואר אוגוסטוס. הרפובליקה חדלה להתקיים לתמיד. אזרחים חופשיים הפכו נתינים נשלטים. [החודשים יולי ואוגוסט נקראים על שמם].     

קאטו הזקן, הקנסור. – אמצעי יצור.

מרקוס פורקיוס קאטו, 234-149 לפני הספירה, מכונה קאטו הקנסור, או קאטו הזקן, להבדילו מן הנין שלו, הוא איש מופת הן כאדם פרטי הן כאיש מדינה. הקנסורה היא אחת התפקידים הבכירים והמוערכים ביותר במדינה הרומית.

"השפעתו הלכה וגדלה בשל כח דיבורו, ורבים קראו לו 'דמוסתנס הרומי'. אבל למעלה מזה נתפרסם לשבח אורח חייו. ...  דבר לא שכיח היה, שאיש מחזיק במנהגי הראשונים ומעבד את נחלתו בגופו, אוכל פת ערבית פשוטה ופת שחרית לא מבושלת, לובש בגד חלק, מסתפק בבית של פשוטי העם ואוהב להתרחק מתפנוקים שלמעלה מכדי סיפוקו. ... מעולם לא לבש בגד שמחירו למעלה ממאה דרכמון, ... גם לאחר שנעשה מצביא וקונסול, [המשרה הבכירה ביותר בממשל הרומי, גם מפקד הצבא ומצביא], שתה מאותו היין ששתו בני משק ביתו. ... שום בניין בחוותו לא היה מטויח. מעולם לא קנה עבד במחיר שלמעלה מאלף וחמש מאות דרכמון, שכן זקוק היה, לפי דבריו, לא לבחורי חמד מעודנים אלא לפועלים חסונים, כגון סייסים ובוקרים. כשהללו הזקינו, ראה למכרם ולא להאכילם בלא שיעשו פירות. ...בגלל כל זה חשבו רבים את קאטו לכילי, ואחרים היו סבורים, שהפליג כל כך בצמצום בכוונה להיות מופת לשאר האזרחים, כדי לתקן את מידותיהם ולחזקם בכיבוש תאוותיהם. ואני סבור שבאכזריות יתרה נוהג מי שעושה בעבדים כעושה בבהמות משא ולעת זיקנה הוא מגרשם ומוכרם, כאילו אין בין אדם לחברו אלא התועלת בלבד. ... אין לנהוג בשום נפש חיה כעושה בנעלים ובחפצים אחרים שמשליכים אותם לאחר שנשברו ובלו מרוב שימוש. ... לדידי, לא הייתי מוכר שור עבודה מפני זקנותו, ועל אחת כמה וכמה בן אדם זקן, שהסכין למקומו והתרגל לאורח חיים מסוים. ... אבל קאטו השתבח בכגון זה, והוא עצמו מספר, שעזב בספרד את הסוס שעליו רכב כקונסול במלחמה, מפני שלא רצה להטיל על המדינה את דמי הובלתו בים. אם יש לראות בזה סימן לגדולת רוח או לקטנותה, יכריע כל איש על פי המידה שבידו."

מתוך פלוטארכוס – חיי אישים, אנשי רומי. תר. יוסף ליבס. הוצ. מ.ב. י'ם 1962.

הערה על שווי הכסף.

ערכו של הכסף לפי סוג ומשקל המתכת. בכל מקרה הוא היה גבוה בהרבה מערכו כיום.

יש מעט מאד נתונים על מחירים וכח הקניה של הכסף.

דרכמון [מטבע יווני] שוקל קצת יותר מדינר כסף רומי.

אס [איסר], מטבע ארד, הוא החלק ה 16 של דינר.

שכר חייל לשנה בין 100-120 דינרים.

50 ליטר חיטה = 3 דינרים

25 ליטר שמן = 10 דינרים

25 ליטר יין = 5 דינרים

שור = 60-80 דינרים

עבד כ 500 דינרים

[שצמן – תול. הרפובליקה הרומית, הוצ. מגנס תש'ן, ע' 281]

שומת הרכוש הנדרשת כדי להמנות על מעמד הפרשים = 100 אלף דינרים = 400 אלף ססטרטיי.

'קוינטוס אוהב את תאיס, בעין אחת נסתמאה'.
עין אחת היא תחסר, הוא נתעוור כל כולו.

  מי שבוחר החצי תת ללינוס שי מהלוות
כל הסך – בוחר רק החצי להפסיד.

 ו'ו אלפים לי שלחת, אולם יו'ד בי'ת לי ביקשתי.
האקבל יו'ד בי'ת – רק אם כ'ף דל'ת אתבע?

 אף כי אלי תוזמן הרבה, אתה לא תזמינני.
לא אתרעם, לא אטור, גלוס, אם איש לא תזמין.
אך קרואים יפקדוך. אם כן, הן שנינו הוממנו:
דעת אני אחסר, בושת אתה לא תדע.

 קנדידוס, לעצמך תשמור כספך, נחלותיך,
לעצמך – הזהב אף חמודות הגביש.
את טובי היינות נוצר אתה רק לעצמך –
גם הכשרון כולו, גם הבינה, הדעה.
כול לך, רק לך, האומר להכחיש אמרי פיך?
אך כרשות הרבים הן אישתך תחשב.

 כותב האפיגרמות האלו הוא מארטיאליס, רומאי, יליד ספרד בין שנת 38 ל 41. ב 63 או 64  עבר לרומא,  
שבע מרורים חזר בשנת 100 לעיר מולדתו בספרד, ומת ב 104 .

לידינו הגיעו למעלה מ 1500 אפיגרמות. בודדות תורגמו לעברית ע'י בנציון בן שלום,
ויצאו בהוצ. מ.ב. תשל'ז. משם התרגום שלמעלה.

כמה ספרים פופולאריים בעניני מדע,

היקום, יסודות האסטרופיזיקה – מאיר מידב, נח ברוש, חגי נצר. הוצ. רמות, אונ. ת'א.1987

 אל הכוכבים. מאטומים עד חורים שחורים – פליקס דותן. הוצ. מגנס. 2002

 היקום על פי הפיסיקה המודרנית – יורם קירש. עם עובד 2006

 מבוא לפיסיקה מודרנית – ירמיה פפר, שלמה ניר. מגנס 2002

 מפרדוקס למציאות, הרעיונות המרכזיים של הפיסיקה החדשה – פריץ רורליך. מגנס. 1195

 הממד הרביעי – סיור מודרך ביקומים הגבוהים. – רודי רקר. מגנס 2000