'חובה לקרא חובה לראות'

עולה כסף לקרוא...

אולי אפשר להעתיק (שאלה בהלכה, מוסר ומשפט) או למצער לסכם?

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

מיימוני
תעיין במאמר הזה. נראה לי שיש לו קשר

סיכום מאמרו של אדמיאל קוסמן.

 רב רחומי [בבלי כתובות סב ע'ב] הסיפור בתרגום לעברית:

"רב רחומי היה מצוי [במשך כל ימות השנה] לפני רבא במחוזא. והיה רגיל לבוא לביתו [אל אשתו, אל ביתם הרחוק מהעיר מחוזא - פעם אחת בשנה] בכל ערב יום הכיפורים. יום אחד [ערב יום־כיפור מסוים, שבו היה אמור להגיע לביתו כבכל שנה] משכו תלמודו [שקע בלימודו, "שכח את עצמו" - ולא בא; ובמשך היום] היתה אשתו מצפה [לו, וממלמלת לעצמה]: 'עכשיו הוא בא! עכשיו הוא בא!'. לא בא [הֵחֵל לילו של יום־הכיפורים והוא לא הגיע, ולכן] חלשה דעתה [נעצבה אשתו מאוד], הורידה דמעה מעֵינה [ובדיוק באותה שעה] היה [הוא, רב רחומי] יושב על הגג [של בית־המדרש במחוזא] - הוּסר [נפתח מעין בור מתחתיו ונפל] ומת".

 חתן מתחייב בכתובתו לאשתו לסיפוקה בחיי אישות, ואינו רשאי להתרחק ממנה ללא רשותה המפורשת, שמשמעותה ויתור על סיפוקה המיני בתקופת העדרותו. הוא אינו רשאי לצאת על דעת עצמו. כך היה מקובל על חכמי א'י. בדתות אחרות נפוץ המנהג להקריב את הזולת לצורך 'חיים רוחניים'. מהבבלי עולה כי גם שם, בבל, התפתח נוהג לפיו גברים היו זונחים לשנה או שנתיים את חובתם ויוצאים למרכזי הלימוד. המספר שלנו רומז לאופנת חיקוי תפיסה נוצרית אצל חכמים ומטרתו לצאת נגד הנוהג הזה.

אב כנסיה סורי בשם אפרהט מעיד על יהודי המשכנע את הנוצרים כי פרישה מן האישה הוא חטא בעיני האל,  והוא כותב דרשה המעידה על היפוכו של דבר. הנושא אישה ומוליד ילדים חי בטומאה, אלו הפושים מן האישה, כנוצרים, חיים בקדושה. האדם נברא יחידי, ומאז בוא האישה לעולם מתחילה הידרדרות. רק יחידים, בשבועת נזירותם, מתנתקים מאותה הידרדרות של הטומאה המינית. לדעת חז'ל עמד האדם על תודעת יחידותו בראשית הבריאה, אבל התודעה של יחודיות זו קושרת אותו אל הארוס. האפשרות של היחידות ההיא, להופיע בדורות הבאים ולבטא את עצמה, דורשת ומחייבת את ההולדה. רעיון היחודיות בא במאמר הבא: 'הקב'ה טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם." [סנהדרין פרק ד משנה ה]. אותה יחודיות של האדם אינה לעצמו בלבד בקיומו המיוחד, אלא גם עבור כל אחד בדורות הבאים ממנו, מה שמחבר אותו אל האישה ואל ההולדה.

 חזרה אל הסיפור. המתח נבנה בהדרגה סביב התנהגותו של רחומי. תחילה נאמר שהוא נמצא במחוזא כל השנה ואינו חי עןם אשתו, אחר כך, שהוא מבקר אותה פעם בשנה, לבסוף כי הוא בוחר לבא דווקא ביום הכיפורים שיחסי מין אסורים בהם.  מתברר כי שהייתו במחוזא אינה רק ללמוד התורה אלא מרצונו להימנע מחיי אישות. הסיפור מציג חכם הנמשך אל התורה הנוצרית לפיה אדם יכול להתקרב לאל רק על ידי פרישתו מן האישה.

הארוע ביום הכיפורים מכוון. יום כיפור משמע יום של התנקות. השאלה היא ממה יש להתנקות כדי להגיע אל הקדושה. רחומי סבור כי עליו להתנקות מאישתו. האל דורש כי יתנקה מהאנוכיות שלו ויתן לבו לדמעה של אישתו. הכיוון האמתי אינו אל מה שלמעלה אלא אל מה שלמטה, הוא הכיוון של הדמעה הזולגת. מידה נגד מידה, נופל רחומי מלמעלה למטה ומתרסק. ההתרסקות הזו היא התרסקות האידיאולוגיה הנוצרית שלו. אפשר קיווה להעשות 'קדוש' על ידי אותה התנתקות והתרחקות. אולי סבר שיוכל גם לעשות ניסים כדרך ספורי קדושים נוצריים. אבל באמת, תפיסתו הרחיקה אותו מן האל וגרמה למותו הרוחני.

 היכן יכול היה רחומי [פרוש המילה: אוהב] למצוא את האל? לא בבית המדרש, לא בדמיון האנוכי שלו, אלא על הארץ. לו ראה את דמעת אישתו, פותח לבו אליה, שם, בין השנים הפתוחים זה אל זה, הנותנים לבם זה לזה, מצוי האל.

דעתו של המספר היא כי המחשבה על אל היושב למעלה, בשמים, מחוץ למציאות, היא דמיון ילדותי וגם מחשבה נגועה בנצרות. ראית האל כיושב למעלה [ב'זהר הרקיע' (ע.)] היא כפירה. כפי שארע במרד קורח באל, כך נפער חור תחת רחומי ובולע אותו. הרעיון כי ניתן להתעלם מן החובה לאחר שכאן על הארץ, למען ה'התעלות' אל השמים ו'קרבה' לאל ה'שוכן שם', רעיון זה הוא כפירה נוצרית, ולא יהדותם חז'ל.

 הערה משלי.
איני יכול שלא לשים לב אל התפקיד האינסטרומנטאלי של האישה. היא כלי הטומאה אצל הנוצרי, וכלי ההולדה עבור היהודי, אבל לא אישיות יחודית בפני עצמה.
עודד

עודד וולאנד

תודה על ההעתקה.

קראתי בעיון.

מצאה חן בעיני ההשוואה לגישות נוצריות. זה בהחלט עוזר להבין סיפור על רקע התרבות והגישות המתנגדות, גם אם הן שייכות לעמים ודתות אחרים.

אכתוב מה נראה לי נכון ומה לא בדבריו, ואנסה לנמק מדוע.

א. המחבר מפנה את תשומת הלב לכך שרב רחומי אינו מקיים מצות עונה. מסתבר שהוא גם די מזניח את אשתו.

יש להשוות זאת למה שנאמר כי תלמידי חכמים יוצאים ברשות ושלא ברשות.

אני מעתיק קצת

על המשנה שבה נאמר כי הספנים יוצאים לששה חודשים, נאמר בגמרא

ב. כפי שקראתי תמיד את הסיפור, רב רחומי יצא ברשות, אבל יש רשות ויש רשות. ועלובה זו הסכימה שבעלה יהיה  תלמיד חכם ולא יחזור, אבל עדיין חכתה לו לפחות ביום זה.

לגבי הנקודה שמציין קוסמן, שביום כיפור אין מצות עונה, יש לזכור כי אשה רוצה יותר מאשר במעשה. ומלבד זאת, יש גם מוצאי יום הכיפורים. וכי היה עוזב רב רחומי מייד במוצאי היום ולא נשאר ללון? אתמהה. ואין צריך לפרט.

ג. ההשוואה לגישה הנוצרית שאוסרת כל מגע עם האשה ומציגה התרחקות כזו כאידיאל, זה מעניין ומוסיף. אבל האם מכאן יש להסיק שרב רחומי אימץ גישה נוצרית?

ואם כך טוען קוסמן, האם הוא סבור שרב רחומי ממש הושפע מן הנצרות או שיש דמיון פנומנולוגי בין הדברים?

***
לכן אני סבור שקוסמן מפליג בהשערותיו וזה שיש דמיון תרבותי אינו יכול להוות הוכחה.

יותר מזה, מדוע בדיוק מזלזל רב רחומי ביחס עם אשתו ביתו?

האם זה בגלל שמגע וקרבה לאשה פסולים בעיניו, או בגלל שהוא שוכח מהם בגלל הלימוד?

סבורני שהסיפור מרמז לנו לאפשרות השניה.

***
גילוי נאות: יש לי חוסר אהדה ולכן חשד כלפי קוסמן בשל מאמרים קודמים שלו, וזה מצטרף אליהם. ושוב: דמיון תרבותי אינו הוכחה והוא גם יכול לסמא את עיני המפרש מפני הסברים פשוטים התואמים את התרבות הקיימת ומופיעים בסיפור עצמו.

ועדיין הדברים של קוסמן מעניינים ותורמים, ולו רק כהווה אמינא שניתן לדחות בלב שלם.

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

והערה אחרונה להערתו של וולאנד.

הוא כתב:

מיימוני, אינני ממהר ליחס לרחומי 'רוב אהבה ללימוד'. הוא נסע למחוזא. ודאי מצא חברת אנשים מתאימה לו, איזו עבודה, ונשאר שם. מאחור הוא עוזב אישה, אולי משפחה, בית. יהיה הנימוק אשר יהיה, מדובר בהפקרות. חיי נישואין היא ברית קדושה בין שנים בחסות האלהים. רק אילוץ חריף של פרנסה או בריאות מתירים עזיבה. [איני מתכוון לסוחר שמשלח ידו מחייב אותו בנסיעות רחוקות והוא שב לביתו]. לימוד תורה אינו עילה לכך. חיי משפחה אינם רק חיי אישות. הם מכלול שלם של ענינים ורגשות, אין צורך להסביר אותם. יכול היה להעביר את משפחתו למחוזא, יכול היה ללמוד במקומו. מכל זה מתקבל אצלי הרושם שהוא זונח את ביתו ומשפחתו ואישתו. אין להשוות את חטאו של רחומי עם אדם המחליט שלא להתחתן כלל ולחיות חיי נזירות, הוא אינו פוגע באיש.

לאחר הכל עדיין בולט מעמדה הנחות של האישה. היא מרותקת למקומה, וכל שיש ביכולתה לעשות הוא להמתין ולהוריד דמעה. על מנת שלא תהיה אינסטרומנט, היה עליה להיות שותפה בלימוד התורה. היום כל שאני שומע בעניין הוא, במקרה הטוב, תרוצים עלובים.

 אגב מחוזא ואישה, יצא לי להכיר אישה מרשימה אחת, שחיה בסמוך למחוזא שבדרום ים המלח, לפני 1900 שנים. שמה בבתא. בזמן מרד בר כוכבא ברחה למערה ושם מצאה את מותה. היא השאירה אחריה שני סלים. באחד כלים יפים. בשני מסמכים שונים מהם לומדים על חייה. היא התאלמנה פעמיים, לא ידעה קרוא וכתוב, ותמיד היתה כפופה פורמאלית לאפוטרופס. אבל היתה אשת חיל, אמידה, ניהלה את עסקיה היטב, היה לה עורך דין טוב. ובסופו של דבר, תמיד היתה מוגבלת בגלל היותה אישה, אף על פי שעלתה בכישרונה וביכולתה על הגברים סביבה.
עודד

עודד וולאנד

צא וראה כיצד אתה מפרש את מעשה רחומי וכיצד אתה עושה זאת.

ראשית, מה הנתונים שלנו?

יש לנו נתונים אישיים לגבי מן הסיפור.

יש לנו מידע - שאפשר להשיג עליו - לגבי נדידת חכמים מבתיהם, בהתאם להלכות או לסיפורים אחרים.

יש לנו מידע על החיים בתקופה.

עלי להודות שלא ידוע לי ממה התפרנסו חכמים בצאתם ללמוד במקום אחר. אבל עדיין מצטייר המבנה הבא:

תלמידי חכמים מקבלים רשות מהאשה ואז הם יוצאים למקום אחר ללמוד.

הלימוד תובע את רוב זמנם.

עליהם לקבל רשות, ולפי המקורות שהבאתי לעיל, גם לרשות אמור להיות גבול.

רב רחומי שכח את הגבול. אבל מן הסיפור נראה שזה היה מחמת לימוד.

אולי צריך להכיר תלמוד תורה עם החויה שלו (מצוה, עיסוק אינטלקטואלי, עוד? יש מאמרים יפים של אלון מסוג "עלמא די" שמתארים את החויה, וגם של לוינגר, אבל זה לא ממצה את הכל).

מדוע אני מפרש כך ואילו חברנו היקר וולאנד מפרש אחרת?

יתכן שזה מחמת ידיעת הנסיבות שיש לו ואין לי. או להפך. סמיילי.

ויתכן שזה בא מתוך הערכה אחרת לתלמידי חכמים של בבל.

בכל אופן, לפנינו שתי פרשנויות. והשאלה היא כמובן מה מתאים יותר לעובדות. וכיון שהעובדות המתוארות תומכות במידה שוה בשתי הפרשנויות (יש קצת משמעות שהוא עסק בלימוד לפי הסיפור), איך אפשר להכריע?

אולי באמת לא. אולי זה באמת נשאר למעיין לפי העדפותיו.

העדפתי שלי היא לפי מה שאני מכיר. לימוד תורה בהחלט יכול להשכיח כל דבר אחר.

האם זה טוב? לא.

אצטט סיפור שמובא כמדומה על האדמורים לבית חבד.

אחד מהם ישב ולמד ולא שמע קול בכיו של התינוק שלו.

אביו, הסב, חש בכך וטיפל בתינוק. ואז הוכיח את בנו.

הבן הסביר שהיה שקוע בלימוד ולכן לא שם לב. ובמקום לזכות לשבח, אמר לו אביו שלימוד כזה שבא על חשבון התינוק אינו מצוה. (איני זוכר את הלשון המדוייק, אולי יהיה מי שיתקן).

אז הביקורת של וולאנד במקומה. אבל איני יודע אם היא חלה לפי פרשנותו על רב רחומי...

_________________

שומר פיו ולשונו - שומר מצרות נפשו < type="text/">document.write("");

הכל הועתק לכאן

בראשית רבה, בראשית פרשה א
'א רבי הושעיה רבה פתח (משלי ח) ואהיה אצלו אמון ואהיה שעשועים יום יום וגו' אמון פדגוג אמון מכוסה אמון מוצנע ... ד"א אמון אומן התורה אומרת אני הייתי כלי אומנתו של הקב"ה בנוהג שבעולם מלך בשר ודם בונה פלטין אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא מדעת אומן והאומן אינו בונה אותה מדעת עצמו אלא דיפתראות ופינקסאות יש לו לדעת היאך הוא עושה חדרים היאך הוא עושה פשפשין כך היה הקדוש ברוך הוא מביט בתורה ובורא את העולם והתורה אמרה בראשית ברא אלהים ואין ראשית אלא תורה היאך מה דאת אמר (משלי ח) ה' קנני ראשית דרכו'.

 כאן מופיע אפלטון במדרש שלנו. הוא המיסד של 'האקדמיה' הראשונה, אשר התקיימה כאלף שנים.

בצד תרגומים אחרים, מהם משובחים, תמצאו את כל כתביו בעברית בתרגומו של ליבס בהוצאת שוקן. מן הדיאלוגים שכדאי להביא אל ראש הרשימה הם האפולוגיה, פיידון, המשתה, פיידרוס, המדינה, (כל אלו היו נקראים בזמנו על ידי תלמידי בתי הספר התיכוניים), וטימאיוס.

בחרתי, סתם כך, להביא כמה משפטים קצרים [מתוך התרגום הנ'ל].

 נשים בשלטון.

'המדינה' סוף ספר שביעי כרך ב' ע' 459:

- יפים התכלית היופי, סוקראטס, יצרת את המושלים, מעשה ידי פסל.

- וגם את המושלות, - אמרתי אני, - גלאוקון, שהרי אל נא תדמה בנפשך שבאיזה דבר מדברי נתכוונתי יותר לגברים מאשר לנשים, ככול שתזדמנה במדינה נשים המוכשרות לכך מצד תכונתן הטבעית.

 
מחקר מדעי חדש, וסיוע מן המדינה [כבר אז!]

המדינה ספר שביעי, כרך ב' ע' 440

-לאחר השטח – אמרתי אני – מיד פנינו למוצק השרוי בתנועה בטרם נעיין במוצק כשהוא לעצמו, ונכון הוא לדון אחרי המימד השני בשלישי. והרי מדובר בממדי הקוביות, ובכל מה שמעוקב הוא.

-כך הוא, - אמר – אך נראה הדבר , סוקראטס, שמדע זה לא בא עדיין לעולם.

-משני טעמים – אמרתי אני, - האחד, ששום מדינה אינה רוחשת כבוד לעניינים אלו, ומתוך כך נחלש המחקר בסוגייה קשה זו, והשני, החוקרים צריכים לפיקוחו של מדריך, ובלעדיו לא ימצאו דרכם. ... אולם אם מדינה שלמה תשתף פעולה בפיקוח על ענינים אלו ותנהג בהם כבוד, יצייתו לה החוקרים, ואם יחקר העניין ברציפות ובמרץ, ודאי יתגלה טיבו. הרי גם עכשיו, שהמרובים בזים לענין ומעכבים בעדו, וחוקריו אין בפיהם להביא את הטעם שלפיו יש בו משום תועלת, על אף כל המעצורים האלה הרי הענין כובש לו דרך ומשגשג, בשל החן הצפון בו, ולא יהא שום פלא בכך, אם לבסוף יתברר די צרכו.

 טימאיוס הוא הדיאלוג העוסק בהיווצרות העולם. הדיאלוג נקרא על שם מתמטיקאי פתגוראי בשם זה, והוא המדבר העיקרי בשיחה. כאן אביא פיסקה שהיא מן החשובות והמשפיעות ביותר על העיון התאולוגי ועל ההשקפה על העולם.

כרך ג' ע' 531

טימאיוס: נאמר נא, איפא, מאיזו סיבה התקין המתקין את ההתהוות והכל הלזה. הוא היה טוב, והטוב לעולם לא תיצר עינו בכל דבר שהוא, וכיוון שלא היתה בו צרות עין, רצה שכל הדברים ייעשו במידת האפשר דומים לו עצמו. ובוודאי נצדק, אם נקבל דעתם של אנשים נבונים, שזאת היא הסיבה המכרעת שגרמה להתהוות ולסדרי העולם. כיוון שרצה, איפא, האל, שהכל יהיה טוב, ובמידת האפשר בל יהא שום דבר גרוע, קיבל לידו כל מה שהיה בנראה, ושלא היה שרוי במנוחה, אלא נע בתוהו ובערבוביה.הוא הוציאו מערבוביה זו והתקין בו סדר, מהיותו סבור שמכל וכל טוב מתוהו הסדר.

הפיסקה שבאה למעלה מן הדיאלוג טימאיוס היא רבת חשיבות והשפעתה גדולה מאד. קראו עליה בספר 'שרשרת ההוויה הגדולה' של ארתור לאבג'וי. הספר הזה הוא ספר יסוד עבור כל העוסק בעניני האל ומעשיו. דומני שיש בו עניין רב כמעט לכל הכותבים כאן ולהרבה מן הקוראים.

 * * *

עוד פרורים לטעימה מאפלטון.

 שמונה ההיפותזות על ה'אחד' בדיאלוג פרמנידס. [נדמה שאין צורך להדגיש את חשיבותו של המושג הזה 'אחד'. מה מבינים בו? כאן מנסה אפלטון לברר את המושג הזה. המדבר הוא פרמנידס, המתאים לברור הזה].

ההיפותזה הראשונה בקיצור נמרץ.

אם יש אחד ודאי שהאחד לא יהיה ריבוי.

אם כן, אי אפשר שיהיה בו חלק ושיהיה הוא עצמו שלם. הרי החלק הוא חלקו של שלם והשלם ? כלום לא זה פרושו שאינו חסר שום חלק? אם תאמר עליו שהוא שלם או שיש בו חלקים גם כך וגם כך יהא האחד עשוי חלקים. גם כך וגם כך יהא האחד ריבוי ולא אחד. אך צריך הוא שלא להיות ריבוי אלא אחד. האחד לא יהיה איפא שלם ולא יהיו בו חלקים אם אמנם יהיה אחד.
אם אין בו שום חלק, לא יהיה לו לא התחלה ולא סוף ולא אמצע. ... האחד יהיה בלתי מוגבל וגם חסר צורה.
אי אפשר שימצא בכל מקום שהוא. ...
אינו נע מבחינת שינוי המהות. ... אינו נע מבחינת שנוי המקום. ...אינו עומד על עמדו ואינו נע. ...
לא יהא זהה לא עם זולתו ולא עם עצמו, ולא שונה מעצמו ולא מזולתו ...
כלום יוכל כל עיקר להתקיים בזמן? ... המילים היה יהיה ישנו אינן חלות עליו. ...
אין לאחד חלק בהוויה. ...  נמצא שמשום בחינה אין האחד נמצא. ... אף מבחינת היותו אחד איננו בנמצא.
אין לו שם, ושום דבור אינו מתכוון אליו, ולא תחול עליו שום ידיעה או תחושה או השערה.
וכי יתכן שהאחד זה דינו? – דומני שלא.

 הנושא של ההיפותזה השניה.
אם יש אפוא אחד, כלום יכול הוא להיות בגדר יש, בלא שיהיה לו חלק בישות? – לא.
ישנה אפוא גם ישות האחד שאינה זהה עם האחד...

 ... אין בכוחי להביא ספר שלם :)

הבחינות בהן נבדק המושג 'אחד'. משמעות המושג ביחס לניגודו. אחד כמספר או צורה. האחד והחלל. האחד והזהות, האחד והדמיון, האחד והשוויון כגודל בחלל ובזמן, מצבו בזמן האם נצחי או מתהווה. אופני ההכרה של האחד.

 * * *

 יושבים ונהנים מזיו השכינה. [השיחה של שותףסוד]

הדיאלוג 'פיידרוס' עוסק ב'נשמה', ובין היתר במבנה שלה ובדרך שבה ההיא עשויה להגיע אל העולם העליון ולראות אותו. הנה פרורים.

 לתאר אותה [את הנשמה] כמות שהיא לא נתן אלא בתאור שיהא אלהי מכל בחינותיו ואף ממושך, ואילו משל למה היא דומה ניתן לומר בדברי אנוש וביתר קיצור. נמשילנה איפא לכוחם המחובר יחדיו של סוסים רתומים ורכב, בעלי כנפיים גם הם וגם הוא. והנה סוסי האלים ורכביהם כולם טובים ובני טובים, ואילו של האחרים מעורבים הם. ואותו רכב המנהיג בנו, בבני האדם, יש לומר עליו ראשית כל שהוא מחזיק במושכותיהם של זוג סוסים, ושנית, שאחד מבני הזוג הוא נאה וטוב, וגם מוצאו כך, ואילו השני, מוצאו גרוע וגם הוא עצמו היפוכו של הראשון. בהכרח איפא קשה הנהיגה בסוסינו, ורב הטורח הכרוך בה. [ע' 377]

[בעליה למרום הרקיע מתקשה הרכב לשלוט בסוס הרע שאינו מרוסן, המושך את המרכבה למטה,. ושאלה היא אם יוכל הרכב להתגבר עליו, לעלות ולהגיע אל כיפת השמים ומעבר להם, וכמה זמן יצליח לשהות שם].

 במקום הזה [ מחוץ לשמיים ] שוכן היש שאין לו לא צבע ולא צורה ואין למששו, הוא שחל עליו המדע שבאמת מדע הוא, ורק קברניט הנשמה, הוא השכל, מסוגל לחזותו. ... [שם היא הנשמה, בעצם הקברניט, הרכב, השכל הוא החוזה] חוזה עצם הצדקה, חוזה ישוב הדעת, וחוזה דעה. לא אותה דעה שיש בה משום התהוות והיא שונה לפי שנוי הענינים שתחול בהם. ... אלא את הדעה החלה במה שהווה בתכלית ההוויה, והיא עצמה דעה לפי עצם הוויתה. וכן תתבונן התבוננות של אמת גם בשאר הדברים הקיימים קיום של אמת. [ע'379]