פיסקתי את הקטע שהביא אבחן
הרשו לי לצטט צס' שאלות מעניינות מאתר דעת אמת,:
הרמב"ם בהקדמתו לסדר זרעים מבאר כי הנביא אשר ניבא רעה, יתכן ולא תתגשם נבואתו שאפשר ועשו תשובה, וא"כ בדיקת הנביא בעת נבואתו אפשרית רק אם הוא מנבא טובה. אבל אף זאת בהגבלה שהרי יעקב שהקב"ה הבטיחו "והנה אנכי עמך ושמרתיך בכל אשר תלך", היה מפחד פן ימות משום שסבר שמא יגרום החטא, הרי שאף הבטחה לטובה של השם יתברך לא תתקיים בהכרח, שמא יגרום החטא, נביא על אחת כמה וכמה. והסביר הרמב"ם שזה דווקא בנבואה שבין הקב"ה לנביא, אבל כשינבא נביא לבני האדם לטובה במאמר מוחלט ובלא תנאי אזי, אם נביא אמת הוא, נבואה זו חייבת להתקיים.
ודברי הרמב"ם צריכים עיון. הגמרא ברכות ד' ע"א: "וירא יעקב מאוד, אמר שמא יגרום החטא כדתניא עד יעבור עמך ה' זו ביאה ראשונה עד יעבור עם זו קנית זו ביאה שניה מכאן אמרו חכמים ראויים היו ישראל לעשות להם נס בימי עזרא כדרך שנעשה להם בימי יהושע בן נון אלא שגרם החטא".
בוא וראה: שירת משה על הים ניבאה על הגאולה השנייה והיא נבואה לטובה, נבואה לבני אדם בלי תנאי, ובכל זאת לא התגשמה משום החטא! והרי זה בניגוד גמור לדברי הרמב"ם.
ובוא וראה דבר נוסף: נבואתה של חולדה הנביאה נתבדתה. לאחר שמצא שפן הסופר את ספר התורה והביאו ליאשיהו הלכו אל חולדה הנביאה, וכך ניבאה להם "לכן הנני אספך על אבותיך ונאספת על קברתיך בשלם ולא תראינה עינך בכל הרעה" (מלכים ב' כב כ'). והרי זה נבואה על אדם אחר לטובה, ומה קרה עם יאשיהו? "ויורו היורים למלך יאשיהו" (דברי הימים ב' לה כג) ומבואר בתלמוד ירושלמי קידושין פא ה"ז: "ואמר ר' יוחנן מלמד שעשו גופו ככברה, תני ר' ישמעאל שלש מאות חיצים יורו במשיח ה' ". הנה נמצא שלדעת הרמב"ם חולדה הנביאה היא נביאת שקר, שהרי ניבאה לטובה ולא נתגשמה נבואתה. אלא שהרדב"ז בתשובה חלק ג' סימן תרלח, הסיק מכח קושיא זו שנבואה ליחיד אף לטובה אפשר שלא תתגשם כי אפשר שיגרום החטא, אבל לדעתו נבואה שהיא לטובה ולרבים עכ"פ תתקיים אף שתתאחר, כמו שמצינו על פסוק "ומושב בני ישראל במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה", ומה שחטאו במצרים גרם להם להאריך את הגלות.
ודבריו נשגבים מבינתנו: א"כ כשלא יתקיימו דברי הנביא שניבא לרבים ולטובה אף אם קבע זמן מוגדר, תמיד יוכל מאן דהו לטעון "חכו נא עוד קצת שמא גרם החטא שתתאחר הנבואה, וכמו שהמתינו בני ישראל במצרים עוד שלושים שנה", וכל בר דעת מבין שבכל ההגבלות הללו לעולם אין אפשרות לבדוק אם נביא אמת הוא או שקר. איך נבדוק? אם ניבא לרעה -- אין מה לבדוק כי אולי יעשו תשובה. אם ניבא טובה לבודד אין מה לבדוק וראה מעשי יעקב ויאשיהו. אם ניבא טובה לרבים -- אין מה לבדוק כי אולי "תתעכב" הנבואה בגלל חטאים. קיצור דבר, אין כלל יכולת לבדוק נביא ולראות אם נביא אמת הוא.
ואכן, התוספות ביבמות נ' ע"א ד"ה תדע "על כורחך אין הנביא מתנבא אלא על מה שראוי להיות אם לא היה חטא". ודברי התוס' הם כלליים להסבר בנבואה, שהנביא מנבא רק מה שראוי להיות ולא מה שיהיה באמת! הנה תראה איך לדברי התוס' והרדב"ז כל בדיקת הנביא נפלה לבירא עמיקתא. ירמיהו הנביא אמר לחנניה בן עזור הנביא: "הנביא אשר ינבא לשלום בבוא דבר הנביא יודע הנביא אשר שלחו ה' באמת" (ירמיהו כח ט'). ונמצא שחנניה הוא נביא שקר כמבואר בסנהדרין צ' ע"א: "חנניה בן עזור שמתחילתו נביא אמת ולבסוף נביא שקר", ירמיהו עצמו ניבא "כי כה אמר ה' כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקד אתכם" (ירמיה כט י'), ודניאל הנביא (דניאל ט' ב') טעה בחשבון נבואתו של ירמיה עד כדי כך שאמרה הגמרא במגילה יב ע"א "אמר רבא אף דניאל טעה בהאי חושבנא". נמצא שירמיהו לא דיבר ברור כדי שנוכל לבדוק אם נתקיימה נבואתו (ועיין מה שכתבנו בפרשת מקץ),
ור' יהודה הלוי הקשה קושיא זו בפני אבן עזרא (דניאל ט' ב'): "והיה יהודה הלוי אומר יש לתמוה איך טעה דניאל שהיה נביא וחכם בשבעים שנה, י"ט שנה?" עד שהשיבו אבן עזרא שירמיה לא התנבא שיבנה הבית אלא רק שישובו לארצם והביא ראיה מן הכתובים שהבית נבנה אחר שבעים שנה [וזה בניגוד לדעת הגמרא] עי"ש. וכך דרכם של רבותינו להתאמץ ולפרש ולתרץ דברי הנביא, שקבעו חכמים מראש שהוא נביא אמת, בכל מילי והעיקר שיראה כאילו נתקיימו דבריו.
ראיה נוספת לדברינו תמצא במלכים א' יג א'. הנביא (שהוא עידו) ניבא שיוולד יאשיהו לבית דוד, ואח"כ נמצאה נבלתו של עידו הנביא מושלכת בדרך, והארי והחמור עומדים אצלה משום ששמע לדברי נביא אחר שנמצא שקרן עי"ש כל הפרק. ועל זה כתב הרשב"א בתשובותיו חלק א' סימן יא: "וענין הנביא אשר בא מיהודה לירבעם וכו' יראה בדרך הפשט כי הנביא אשר השיבו היה נביא אמת מתחילתו וכו' אלא שלאחר מכן נעשה נביא שקר וכמו שקרא לחנניה בן עזור". הרי לך אפילו בנביאים שהיו מוחזקים לדוברי אמת נמצאו נביאי שקר. ואם בנביאים נפלה שלהבת מה יענו ההדיוטות.
בוא וראה את נבואת ישעיהו בן אמוץ (שעליו מתבססים כל מיני מחזירים בתשובה כאילו נבואתו נתקיימה). בישעיהו יג יז ניבא את אחרית בבל: "הנני מעיר עליהם את מדי", אבל לא מדי כבשה את בבל אלא דווקא פרס! מדי אכן היתה האימפריה השנייה בגודלה אחרי בבל בתקופת ישעיהו. נבואה על חורבן בבל בידי מדי נבואה הגיונית מאוד היא, וכל נביא הגיוני אכן ראוי שיתנבא כך. אבל, אבוי, לא הצליח ישעיהו לנבא את עלייתה המהירה של פרס עד שכבשה גם את בבל וגם את מדי. ואולי נאמר שחטאם של אנשי מדי גרם שלא נתקיימה נבואתו.
אבל לא רק בזאת שגה, בא והתנבא "והיתה בבל וכו' כמהפכת אלהים את סדם ועמורה", ומה נעשה ובבל המשיכה להתקיים במלוא גאונה ותפארתה גם תחת שלטון פרס עוד מאות שנים אח"כ, ואפילו אחרי הכיבוש היווני של אלכסנדר המשיכה לשגשג. אלכסנדר הגדול עמד לעשותה בירת האימפריה הפרסית, והוא עצמו נפטר בארמונו המפואר של נבוכדנצר ששרד עד ימיו. הנה לך נבואה לטובה ולרבים ולא נתקיימה במלואה, וכבר כתב הרמב"ם בהלכות יסודי התורה פרק עשירי ה"א: "נביא שנפל דבר קטן מנבואתו הרי זה נביא שקר".
ולא רק את מהפכת בבל לא חזה ישעיהו אלא אף את גלות ממלכת ישראל לא ניבא נכונה. הנה ישעיהו עומד בימי אחז בן יותם בן עזיהו ואומר כך: "ובעוד שישים וחמש שנה יחת אפרים מעם" (ישעיהו ז' ט'), ולא עברו אלא עשרים ואחת שנה "...היא שנת תשע למלך להושע מלך ישראל נלכדה שומרון ויגל מלך אשור את ישראל אשורה" (מלכים ב' יח י'). והאבן עזרא שלא התרגש מטעויות הנביאים כך כתב: "וכאשר הסתכלנו במקרא נמצא כאלה רבות [!] והנה אמר הנביא ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים וזה היה במלכות אחז ואם נאמר כי בתחילת מלכותו היתה הנבואה הזאת הנה כל מלכות אחז שש עשרה ובשנת שש לחזקיה גלתה שומרון, ותחילת החשבון היה מיום הרעש (עמוס א' א') ובספר מלכים ובדברי הימים כאלה רבות" (שמות יב מ').
ואיך מיישבים רבותינו את דברי ישעיהו? עיין בתוס' מועד קטן ז' ע"ב ד"ה יותם לא היה: "ובעוד ששים וחמש שנה יחת אפרים מעם והיינו מנבואת עמוס אע"פ שישעיה אמרה". ומה עניין למניין השנים של ישעיהו אצל נבואות עמוס? אבל כך היא דרכה של אמונתנו, קודם כל החלטנו שהוא נביא אמת, וכאשר יתברר שטעה בדבריו ניישב אותו בכל דוחק אפשרי ובלבד שלא נאמר שנביא שקר הוא.
ומכל דברינו הנ"ל נמצאנו למדים שאין בכלל באפשרותנו לקבוע מיהו נביא שקר או נביא אמת. תמיד יטען המנבא שהחטא גרם, או שהתשובה ביטלה או שלא הבנו את דבריו כראוי וא"כ לא מפי התורה ולא מפי הנביא אנו חיים אלא מפי חכמים. אלה שקובעים לנו את התורה והמצוות וכן מיהו נביא אמת ומיהו שקר. וסימנך שלולא חנניה בן חזקיה נגנז ספר יחזקאל, משום שהיו דבריו סותרין דברי תורה (שבת יג ע"ב). חנניה מן התנאים היה, ועשה בתוך דברי הנביא יחזקאל כבתוך שלו כדי ש"יתאימו" לדברי תורה. ומי קובע מי הם החכמים וגדולי התורה? הרי זה הציבור עצמו שנמנה עם שלומי אמוני ישראל, הוא הוא המקבל אותם עליו ובזאת נותן סמכות לחכמים לקבוע את ההלכות והמצוות
 |
|
|
