החלוץ

אכן, והגמרא גופה בראש השנה שם (כח ב) שואלת זאת על רבא שאמר מצוות אין צריכות כוונה: "איתיביה: היה קורא בתורה, והגיע זמן המקרא, אם כוון לבו - יצא, ואם לאו - לא יצא. מאי לאו - כוון לבו לצאת? לא, לקרות. - לקרות? הא קא קרי! - בקורא להגיה". ופירש רש"י שקורא להגיה אין אפילו קריאה אלא גמגום, כנראה כוונתו שהוא לא מקפיד לקרוא את כל התיבות.
ברור שגם זה דוחק גדול, אבל במשנה בראש השנה הוא ממש מופקע.

אכן כתבתי דברי שקר על גאון וקדוש - אני מקווה שהעוול יוסר בקרוב. לגבי מקרא מגילה - אתה אומר ירוק, אם שמע רק הברות אין כאן כלום. לדעתי זה מה שמחדשת המשנה שהמודעות לשמע נדרשת מבחינת כוונת הלב ואין מספיק שמיעת הברות - אין כאן דין כוונה כתוספת למעשה המצווה, אלא דרישה מינימלית למודעות המעשה. תדע שבאמת מצוות מגילה הפורמאלית היא לאו דווקא כשמבין מה שהוא שומע - אם אדם שאיננו מבין אשורית שומע את צקצוקי המגילה אשורית - יצא לכולי עלמא ראה מגילה פרק ב. אם כן לא מופקע שחידוש המשנה שצריך לעקוב אחר הציקצוקים ושזהו מעקב המינימאלי למודעות הנדרשת.

העירני ת"ח מדף היומי של תחילת השבוע, שרואים שם כי האמוראים לא היססו לפרש 'בכוח' משניות וברייתות כדי להתאימן לעמדתן. אין כאן אי הבנה, אלא התעלמות מכוונת. כך למשל דעת רב חסדא (פסחים לט, ב) שאין יוצאים ידי חובת מרור בעלים יבשים, רק בקלח יוצאים גם אם הוא יבש. הגמרא מביאה ברייתא שסותרת אותו בהדיא מדעת רבי מאיר [וזה נוגע לפירוש במשנה, יעויין שם] "מיתיבי: יוצאין בהן [היינו בעלים] ובקלח שלהן, בין לחין בין יבשין, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: לחין - יוצאין בהן, יבשין - אין יוצאין בהן". הרי שרבי מאיר מכשיר בין בקלח ובין בעלים. על זה עונה גמרא "תרגומה אקלח", כלומר: רבי מאיר דיבר דווקא על קלח.
במילים אחרות - נא להתעלם מהברייתא.

בתירוצים שהם דוחק לא היססו להשתמש, זו סה"כ אפשרות לדון האם ההוכחה מוחלטת או לא, ובד"כ הראשונים אומרים הואיל ונדחקו אליביה אין הלכה כמותו, או דיחויא בעלמא הוא.

בד"כ?

דהיינו הרבה פעמים, אי אפשר לעשות הכללות, שהרי אין קריטריון ברור מה נקרא דוחק כזה שבגללו צריכים לדחות את דברי האומר. וכמובן שכל זה במקרה והנושא נשאר פתוח, והגמרא לא הכריעה, וגם אין כללי הכרעה בין החולקים האלו, וכו'.

בתחילת האשכול רמז ''ירוק'' לדברי ר' מנשה מאיליא והחזו''א, על דברי המשנה בריש  בבא מציעא ''זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה זה אומר כולה שלי וזה אומר כולה שלי'' שכבר תמהה הגמ' על הכפילות, ותירצה רישא במציעא וסיפא במקח וממכר,
אמנם ר' מנשה מאיליא  פירש  ש''זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה'' הוא כותרת ו''זה אומר כולה שלי'' הוא פרשנות לכותרת, [שמה המשמעות של אני מצאתיה היא שאומר כולה שלי]
אבל בספר ''אורחות רבינו הקהילות יעקב'' מובא שהחזון איש הקשה על זה שלפ''ז הסיפא של המשנה ''זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי היא''  היא גם פרשנות לכותרת של ''זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה''
וזה מוזר מאד שאדם שטוען רק ''חציה שלי'' יטעון בסתמא ''אני מצאתיה''  שמשמע אני ולא חברי,
לכאורה זו דחיה טובה!
ומדוע ירוק, אינך מסכים עמה?

דחיה טובה? אני באמת מתפלא עליך.
המשנה ניסחה כותרת כללית: זה אומר אני מצאתיה וזה אומר אני מצאתיה. תחתיה באים שני מקרים. אי אפשר לנסח כותרת כללית שתתאים במדוייק לכל אחד מהפרטים.

לאחרונה נזדמן לידי ספרו החדש יחסית של חנן גפני "פשוטה של משנה". שעוסק כולו בדיוק בשאלה של האשכול הזה: השאלה אם התלמוד פירש את פשוטה של משנה או לא. יש שם הרבה מאוד מראי מקומות מעניינים. וכן נסיון להציג את משנתם של אנשים שונים מאנשי 'חכמת ישראל', הדור הראשון להשכלה, שהענין, כפי שרואים, הטריד אותם מאוד.

ירוק

בוודאי שאין רמז שזהו אינו הפשט כאשר מילות המשנה זועקות כך?

ההנחה הנכונה אינה שהאמורא רוצה להביע את דעתו  בניגוד למשנה (שאז קשה מדוע לא ביאר שהוא חולק עליה) אלא שהוא רוצה לתת פירוש הגיוני בעיניו,  ולו דחוק, ללשון המשנה בכדי שהחוק יוכל להתפרש דרכה